או רגשי?

להרגיש כלוא מלהיות שעה בבית כשאת במקווה עם ילד ישן.. לא יודעת.

הוא ככה גם בלי קשר לילד?

יכול להיות שהנושא פה זה באמת שיש לו איזשהי מצוקה או קלסטרופוביה ומבחינת מעורבות הוא כן משתתף.

לאן ה"חשדות" כאן מתגלגלים לפעמים?..

מן הסתם, מדובר שהוא אכן בפעל יוצא מהבית. 

הוא לא רוצה מראש "להתחייב".. באופן מעשי - מבצע היטב כשצריך. יש לו יחס טוב עם הילד, יש גם זמנים של מחוייבויות (כל בקר) - אין ענין לחפש בעיות.

ככה הבעל שלך. תשמחי שבכללי הוא אדם טוב ומשפחתי. תשמחי שכל הענין מבתטא אחת ל.. כשאת יוצאת לבדך, והילד ישן, ואז הוא רוצה אתהאופציה לצאת אם הוא צריך - וזהו..

אגב, יש להניח שאם לא יהיה מזה "ענין", אז פעמים רבות הבעיה כלל לא תתעורר. אם הוא לא אדם שבאופן מעשי אוהב דווקא לצאת כשאינך בבית, אז עצם הידיעה שזה אפשרי, יכולה לגרום עם הזמן להרגיש שבעצם אין לו ענין לצאת...

לרגע בישוב הדעת, 

מה "יצרת" כאן, בלי משים:

בתחילה חשדת שהוא נשאר לבד עם בייביסיטר כשהיא הולכת למקוה, וכתבת "תשוד בעיני מאד!!!.. לא תקין בלשון המעטה".

הבהירה שבוודאי אינו בבית אז.

אז כתבת: "לאן הוא הולך???? הוא אמור לחכות לך בבית אז"!!  למרות שהיא כלל לא שאלה על הענין הזה.

הבהירה, שבוודאי שהוא כבר בבית כשהיא מגיעה.

אז עברת הלאה: "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים? חייב לעבוד על עצמו", והזהרת אותה שהיא תמצא אז את עצמה "קורסת"..

נו, האם לא היה ראוי - אחרי שהחשדות הקודמים התבררו כלא-נכונים, לתת קצת יותר אמון, ולהניח שאם יהיו יותר ילדים, ויהיה צורך ממשי - הוא כבר יֵדע מעצמו להבחין מתי חשוב שדווקא הוא יהיה בבית, גם בלי שיתרגל כעת "על-ריק", כשהילד ישן?

אח"כ הוספת וכתבת (אחרי הקדמת "אני ממש לא רוצה שתתעמת ותריב איתו חלילה" - כשזה בדיוק מה שהודעות כאלה דוחפות לכיוונו, ללא הצדקה), "כשהיא הולכת למקווה, בורח לא יודעת לאן" (מאיפה את יודעת ש"בורח"?.. ומדוע שתהיי אמורה לדעת לאן הוא יוצא). מה זה, "איפה הזוגיות התקינה"?... הרי כבר הגיבה לך מקודם, אחרי ה"חשד" דלעיל, שהוא חוזר לפניה ומקבל אותה. לא קורה שכאשר הבעל אמור לחזור הביתה, אשתו יוצאת קצת לשאוף אויר וחוזרת לפניו?..

הוספת כנגדו "איפה האבהות התקינה"?.. איפה לא? הילד ישן. זה קורה אחת ל.. (היא לא יוצאת כל ערב). ויש בייביסטר. מה כאן לא "אבהות תקינה"? בגלל שהוא סוג של אבא שכאשר ילדו ישן, רוצה לפעמים להתאוורר בחוץ?

ושוב, "נבואות שחורות".. "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים בבית.. כל המשכורת תלך לבייביסיטר והילדים לא יכירו את אבא שלהם כי הוא כל הזמן יטייל לו"?...  לא הגזמת?  הרי אם הילד יגדל, וכבר לא ישן בשעת כאלה, מי אומר שהאבא יציע בייביסיטר? אולי ישמח לטפל בילדיו, כמו בבקר? (אגב, במחיר, זה לא הבדל גדול בכמה ילדים מדובר..). ומה זה "כל הזמן יטייל לו", כשגם לגבי כעת לא כתבה דבר כזה?  מאיפה היחס הזה כלפיו, על סמך אולי פעם יהיה?...

ואז הוספת עוד, בהודעה אח"כ: "לצאת כי הוא לא מוכן להישאר עם הילד.. זה סופר בריחה" "זה לא תקין".. מאיפה זה לקוח? היא כתבה מפורש, שזה לא כי לא מוכן להישאר עם הילד, אלא רתיעה מלהיות "מחוייב" מראש, למרות שכאשר צריך, בסופו של דבר העניינים מתַפקדים בסדר.

ומה זה "איך ירגיש ילד שאבא שלו לא מוכן להישאר איתו"?.. בעצמך הבנת ש"עכשיו הוא לא מבין" (בכלל הוא ישן..), אז מי אומר מה יהיה "באיזה שלב"?  יש להניח, שאם הילד יהיה ערני, ויצטרך את האבא, אז האבא יהיה.

ובכלל הרי מדובר, כנ"ל, על דברים לא תדירים. הרבה ילדים נשארים פה ושם עם בייביסיטר בערב, ואינם מסיקים מכך מסקנות לגבי הוריהם, וגם לא חוקרים לסיבה שההורה לא נמצא אז בדיוק.

את מוסיפה, שהוא צריך "לדעת לשבת איתו, להאכיל, לספר סיפורים" - היא לא הלינה על כך ולא שאלה על זה - "ואין כמו ליצור את הקשר הזה גם כשאינך נמצאת".. אבל היא אמרה מפורש, שהזמן שאינה נמצאת, ושעל זה דובר, זה זמן שהילד כבר ישן ממילא...

את שואלת "מה עם הקשר של אב לבנו", וקובעת ש"הבוקר לא מספיק" - למרת שהאשה הזו, שחיה עם בעלה, אומרת שיש להם קשר מצוין.

"אם האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו" - כך סיימת - מי אמר דבר כזה? לא היה אפילו רמז ל"אי ביטחון" כזה.

הקיצור, מנית "ים" של חשדות, וחרדות לעתיד, שחלקם ממש הופרכו, ולחלקם אין כל בסיס הכרחי שיִקרו - ועל סמך זה, בלי לשם לב מן הסתם, את ממש "מנסה" משום מה, לקלקל להם את היחס בהווה, מה שבוודאי הכי יכול להרוס לעתיד - גם ביניהם וגם לילדים.

אני חושב שזה הדבר ה"לא תקין", אם כי אני מניח שלא שמת לב שזה בעצם מתפתח לכך.

ראשית, כשפגעת באשה הזו ע"י דיבורים איומים כאלה על בעלה - לא ראית בכך בעיה... (אני לימדתי זכות, שלא שמת לב). כן - היא אשה שנראית נורמטיבית, השאלה הספציפית שלה, שלוותה בתשבחות על בעלה, אינה אומרת כבר שהיא "אוייב" חלילה, של בעלה, ובוודאי זה פוגע, כאשר את כותבת כך עליו. ללא הצדקה ("איפה האבהות התקינה".. "כל הזמן יטייל לו".. "סופר בריחה".. ועוד ועוד). 

דבר שני, אני כמובן לא באתי "לפגוע" בך. ציטטתי מה שכתבת - כי זה אכן יכול להיות ממש הרסני. אחרת לא הייתי מטריח את עצמי ללקט מדברייך.

את "הזהרת", ללא בסיס אמיתי, שהאבא הזה חלילה יחריב את משפחתו ("האשה תקרוס"..), את הקשר עם ילדיו, הוצאת שם רע על אדם שאינך מכירה ("קשר לא מספיק של אבא לילדיו", "האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו"..) - זה לא הפריע לך. לא חששת מ"הוצאת שם רע" - כפשוטו וכהלכתו (דהיינו, לשון הרע על דברים שאינם אמת), בפני אשתו.

אבל כשמצטטים - פשוט מצטטים - דברים שאת כתבת, ומוסיפים שזה יכול לקלקל יחס גם בהוווה וגם להרוס בעתיד - בינם ועם הילדים - את קוראת לכך "הוצאת שם רע", "פגיעה" ועוד מגיעה עד לידי "התעלמות וסילוף דברי"....

אז לא. אין בכך שמץ "הוצאת שם רע". כי הרי - בניגוד לכתיבתך אליה - אני לא כתבתי עלייך אישית, שאינני מכיר - אלא על מה שעולה מדברייך בלבד.  כל אחד יכול לקרוא את הודעותייך (או את התקציר שלהם שציטטתי), ולהיווכח: האם זה יכול להרוס בין איש לאשתו ועם הילדים, או לא.

ובוודאי אין כל "התעלמות וסילוף" כשטורחים לא "לגדף באויר", אלא ממש לצטט מה שאת כתבת. שום התעלמות ושום סילוף. ממש ההיפך.

הציבו לך מראָה של דברייך. לא "מפחיד להגיב פה". אבל כן צריך לחשוש מ"להתנפל" על בעל שאינך מכירה, להטיח בו מול אשתו "ים" של דברים - ולחשוב שזה יישאר כך, ואם יהרוס להם, שיהרוס... צר לי, זה לא. עד כאן.

[ואת רואה, שהשואלת בעצמה מדברת על הנזק שיכול להיות מכתיבה כזו. הרי היא רואה את עצמה. אז אולי כדאי פשוט לעשות "רברס". לומר: התכוונתי לטובה (זה גם אני מניח), לא שמתי לב שזה מתגלגל לכך. וזהו]

הסגנון הזול שלך - מבזה את עצמך בלבד. 

תפסיקי להטיל על אחרים את הרפש שבך. "לצער אדם ולהכפיש את שמו"... זה מה שעשית. מדויק. כלפי הכותבת, כלפי בעלה, ועוד. ציטטו מה שכתבת - נבהלת מדברי עצמך. התנצלות תדרשי מעצמך, ולא מאף אחד אחר.

את כותבת בגסות. כך כתבת על בעלה של הכותבת. המשכת גם אחרי שהבהירה שזה מזיק. כך את כותבת כלפי. כך כתבת כלפי עוד מישהו שהגיב (מה הקשר "החסיד שלך".. ואני לא רב. תשתלטי על הפה שלך).

אם זו התרבות שלך - תהי בריאה. אינני מתכוון להיכנס להתכתשות עם רמת הכתיבה הזו.

תפסיקי עם ההצגות של ה"יראת שמיים" והמוסר המעושֶה.. אל תספרי לי על מה "לעבוד".. הדבר הראשון הוא, שתפסיקי "לעבוד על עצמך", לעשות אידיאליזציה מטעויותייך, ולהסביר לאחרים בהתחסדות מה "לתקן" (דוגמה עכשווית, מהודעתך האחרונה: "השתדל בבקשה להמנע ממחלוקות"...  הו.. כמה מרגש.... כל ההודעות שלך בשרשור הזה, הן יצירת ממש מאמץ ליצירת מחלוקת, בין אשה לבעלה, בין אדם לחבירו, "הימנע בבקשה מיצירת מחלוקות"....)

"תחשוב אם מטרת הכתיבה שלך כנגד כותבים היא נטו כדי לסייע למישהו"....  מפעים ממש.. כותבת חשדות הזויים כנגד בעלה של מישהי שכותבת כאן ("התנשאות" אמרת?.. דייקת), לא מרפה - ושואלת "בתמימות" אם מטרת הכתיבה היא כדי לסייע.

אכן, חשוב מאד לסייע למישהי שלא תאמין למה שאת מנסה "לשכנע" אותה על בעלה. ואם את חושבת שכל מטרת כתיבתך היא "כדי לסייע", כדאי שתתעדכני מה מסייע ומה מזיק...

ובוודאי שאצטט את דברייך. זה חוסך ממני לרדת לרמה הזו. פשוט מה שכתבת. ללא שמץ "עריכה". מילה במילה.

המשך ישיר של הסגנון שכתבת אליה כלפי בעלה...

ומה שכתבת בהמשך - הוא אותו סגנון "עצבני" של מה שמקודם.

לגבי השאלה "אם אני יודע מהי מחוייבת לילדים", אע"פ שאני סולד לחלוטין מה"תרבות" הזו של מעבר ל"שאלות אישיות", ואיני נוהג לערב עניינים שלי בכתיבה, אבל נקודתית - בתור אבא ל8 ילדים, אני אכן יודע מהי "מחוייבות לילדים", מניח שהרבה למעלה מכבודך.

הכותבת העלתה בעיה נקודתית, של בעל שבזמנים הלא מרובים שהיא לא בבית בערב, מבקש שתהיה בייביסיטר. והסבירה שיש לו בעיה לחוש "מחוייבות מראש", אע"פ שלמעשה, כאשר מגיע לדברים שהוא צריך לעשות הוא עושה אותם היטב.

היא גם הדגישה שהוא אבא טוב, עם יחס מצוין אל הילד.

את העלית, אכן, חשדות, עם "סימני קריאה". לא נסוגת גם כשראית שוב ושוב שה"איבחון" טועה.

הגעת לדברים מופלגים, כולל "תחזיות שחורות" לעתיד (כשמצד האמת, ה"תכונה" הזו שהיא כותבת עליה - היא תכונה מוכרת, לא "מבהילה", יש לא מעט גברים ממש מצויינים, שהם ככה. ואם נשותיהם יודעות לקחת אותם בטוב, לא להעיק סביב הנקודה הזו, הם בסוף יכולים להיות גם הכי מסורים ומחוייבים. מעצמם).

דעי, שאני מאד נזהרתי בהודעתי כתגובה לדברייך. מחקתי "מילות קישור" פרשניות בין השלבים של הציטוטים ממה ש"העלית" את רמת החשדות והאזהרות כלפיו. בעיקר פשוט ציטטתי, מילה במילה, שלב אחרי שלב - דברים שכתבת. ובתופסת הערות לגופם של דברים, שמראות כמה אין להם בסיס במציאות שהיא תיארה ומכירה.

את רואה, שגם האשה עצמה כעת, הודתה על התגובה הזו. הסכימה איתה.

אבל את "לא מרפה" גם כעת.. מסבירה שאת "רואה לטווח ארוך" (רק את? ואת מכירה יותר טוב ממנה את המציאות?)

מה זה, "על מה ולמה ההודעה"?.. אנשים מעלים כאן גם "בעיות מקומיות". לא רק בדברים "נוראיים". 

היתה לה שאלה, לגבי תופעה מסויימת, לא כ"כ תדירה, שאלה וקיבלה עצות ותגובות.

בוודאי שאת אכן "ממציאה דברים". הרי ציטטתי מתגובות שלך. מילה במילה. העלית חשדות חמורים מההתחלה. מזל שידעה שהמציאות לא כך. אם לא - היית עלולה לגרום לה "לחשוד" במה שאין.

והמשכת בהפלגות גדולות לגבי "העתיד, בדברים שאין להם כל קשר למציאות הנוכית, של ילד ישֵן, שאביו-אוהבו, משאיר אותו אחת לכך וכך זמן, ישן עם בייביסיטר, וכמובן מחכה לאשתו שהוא אוהב - עוד טרם שתחזור מהמקוה..

את אכן ממש "עושה מאמץ" (לימדתי זכות בסוף ההודעה קודמת, שלא שמת לב - אבל את ממשיכה עם זה כעת), להסית אשה כנגד בעלה, ללא שמץ בסיס מציאותי.

זה שיש "דפוסים של אנשים שיכולים להחריב משפחות" -  זה נכון. אבל בנידון דידן, הדפוס הזה הוא אצלך.

כשלוקחים דבר שאין בו כמעט כלום, ומי שמתייחס אל הבעיה כמו שהועלתה ע"י אשתו שמכירה אותה, ב"גודלה" האמיתי - אומרים שהוא "מזלזל ומקל ראש" במגדל הדמיוני יכול כביכול "לצמוח" ממנה (אחרי שהתברר שה"חשדות הנוראיים" לגבי המציאות העכשווית אינם נכונים. הרי כתבת בעצמך, "חשוד בעיני מאד!!"....) - ואילו אל עצמך, שבהחלט "המצאת דברים".. את מתייחסת כמתייחסת למציאות הריאלית - זה "דפוס להחריב משפחות" ל"ע. מזל שהאשה הבינה את זה.

היכן "המצאת דברים". גם בחשדות שהתחלה. גם ב"ידיעה" מה זה עושה "בהמשך".. הכל דברים שאין להם ביסוס כלל.

לפעמים, מרוב תחזיות מה "עלול להיות", הורסים מציאות הווית. ולא - מה שהיא תיארה, אינו מכריח כלל את הניתוח הקיצוני. אז אם אדם רואה שלא "ניתח" נכון אפילו את מה שחשב שקורה כעת - כי היא אמרה שזה לא כך - לא ראוי לעצור לפני ההמשך?.. לעיתים, "כתיבה חרדתית" על מה שכאילו-קורה ועל מה שכאילו עלול לקרות - הורסת יותר מהכל.

לגבי בעלך - בעיה שלכם. אני לא נכנס לחיים שלכם. אם הוא מוכן לקבל סגנון כזה של "באותו לילה יכול לשכוח ממני פשוטו כמשמעו", אז יופי לכם שאתם מסתדרים זה עם זה..  אם מישהי היתה עונה לך באותו סגנון שענית לאשה ששאלה, אז מן הסתם כבר היתה מפליגה ב"הסברים" מה יכול לקרות "בהמשך", כשאשה מתבטאת כך...

וכמו מקודם - גם כעת. הרי היא דיברה על ילד שישן כבר באותו זמן...

התבטאת כלפי בעלה, שאינך מכירה, בגסות. כעת  גם כלפַי (מה שקורה בד"כ כשרואים "מראה" של דברים שכותבים, ואין מענה ענייני). את מרגישה סיפוק מלהוציא עצבים בתגובות? בבקשה. דומני שאת מזיקה לעצמך בלבד.

[אגב, מה שקראת "מגילה", הורכב בעיקר מקיבוץ ש לתגובות שלך - בכמה הודעות..  לכשלעצמי, לא מפריע. אני מגיב מה שיש לי לומר. כשזה קצר, זה קצר. כשאורך -אורך. משתדל עם רווחים, שיהיה קל יותר לקרוא]

ואם לא קראת מה שהיא כתבה - מוטב תקראי לפני שאת מגיבה לציטוט של דבריה, והתייחסות אליהם (מי המציא את ה"רב" הזה..).

מוטב תתרגלנה להתייחס לגופם של דברים, במקום לתת "תארים" למי שלא מכירים.

ואכן, המחשבה שמישהי תשמיץ בעלה של מישהי שהעלתה בעיה לא גדולה, "תזהיר" אותה מכל מיני חשדות עתידיות, וזה יעבור בשקט, וב"חשש להתייחס", רק כי תהיינה כאן כמה בודדות ש"תתפוסנה טרמפ" על כך שעונים בדיוק על דבריה, ולא משאירים לה להרוס למישהי אחרת - היא מחשבה מוטעית.

[כעת ראיתי, שלא נכון מה שעלה מדברייך, כאילו את "אובייקטיבית", כי לא קראת את תגובתה..

גם את הגבת מקודם מאד קשה לגביו, בלי להכירו.

על מה שכתבה לך "בת 30", ענית, מה היה קורה אם אשה היתה מבקשת דבר כזה? התגובות היו נעות בין דאגה לבריאותה הנפשית לבין שאט נפש.... כך דברייך. נו.. אם אשה היתה מבקשת דבר כזה - ממש כזה - דהיינו, אחת לכמה זמן בעלה בערב לא בבית, משעמם לה, הילד היחידי ישן כבר, האם בסדר מבחינת הבעל שתיקח בייביסיטר ותצא קצת "להתאוור".. אני מעריך שכל אדם נורמלי - גבר או אשה - היה אומר (אם יש תקציב כמובן), צאי לבריאות - ותחזרי שמֵחה...]

ה"השמצה" זה שייך לחלק של הדברים שהיא ייחסה לאופיו. בתור "קביעה". ציטטתי לעיל את חלקם - אין ענין לחזור.

אם מישהי היתה מזהירה באופן מתון, מה יכול לנבוע מחשש מאחריות - אפשר להעיר ש"אזהרה" מוגזמת, ואפשר שלא. תלוי במה מדובר (בנידון דידן, כשמדובר בדוגמה קטנה מאד שהיא הביאה, כמו שציינת בעצמך כאן איזה בלגן הצלחתם לעשות משאלה כזאת פשוטה - נשואים טריים , אז באמת גם זה מוגזם).

אבל זו היתממות לומר כאילו היה כאן משהו כזה. נכתבו דברים קשים, על אדם, על סמך כמעט לא-כלום שנאמר עליו.

ומכל מקום, כש"אזהרה" מוגזמת - גם עליה "מותר" להשיב.

[ואיפה "האשמתי אותה בהחרבת בית"?.. קראת את הניסוח שהיא התייחסה - אבל אני לא כתבתי כך. כתבתי שזה "יכול להרוס". ואכן -  זה כך. כשאשה מעלה בעיה, ו"מסבירים" לה כמה איום בעלה, ומה זה יכול לעשות, ועל איזה אופי זה מראה - זה ממש יכול להרוס. גם פותחת השרשור עצמה, לא רק "ענתה שזה לא ככה", אלא אמרה שהיא כבר לא יודעת אם זה לא גרם יותר נזק... למה? "כותבת אנונימית"... כי זה ככה. להכניס לאשה דמיונות על משהו קטן שקורה, זה דבר שעלול להיות הרסני. גם אם זה לא "לפרק בית" - שלא כתבתי בשום מקום דבר כזה]

לפעמים "שאלות ברומו של עולם", לפעמים שאלות קטנות-יחסית. זה דרכו של פורום, וכך זה תמיד גם כאן.

ולפעמים, עלולה "שאלה קטנה" להפוך לדבר מבהיל - אם מבהילים היכן שאין כל נתון שמכריח את זה.

כפי שהיא הציגה, יש לה התלבטות איך להתייחס לענין. לגיטימי. אבל מכאן עד לכתוב כבר "מי האיש" הזה, ועל מה שהוא - כביכול - עושה כעת (ומתברר שוב ושוב שלא), ועל מה שזה כביכול "בטוח" יגרום בעתיד - יש מרחק גדול.

לה נראה "חמור ומוזר" - 

ולי נראה "חמור ומוזר" והרסני, לכתוב כך לאשה על בעלה. בפרט כשמתברר שוב ושוב שהדברים שאפשר לדעת (דהיינו, מה קורה בהווה, שעל כך כתבה למשל, "חשוד מאד!!" ועוד), הינם חסרי בסיס.

ובהיות שכך - אז אין שום ענין "להוכיח באישי", כי אין לי כל ענין אישי איתה. יש ענין לעזור לאשה שפתחה את השרשור ולבעלה וליחס ביניהם.

נכתבה הודעה שבה ציטוט תגובותיה, עם הסבת תשומת הלב לכך שגם אחרי שדברים התבררו כלא-נכונים, המהלך הזה ממשיך, ותוקף גם אישית את הבעל (שאיננו מכירים), וגם עובר אל העתיד ב"קביעת עובדות", לא רק "חששות שמא". ונאמר בסופה שזה עלול להזיק ביניהם כבר בהווה. לא זו בלבד, אלא הודגש שמן הסתם "לא שמה לב שכך מתפתח"..

זה בדיוק מה שהיה ראוי לעשות.

אם מישהו בוחר, במקום לקרוא ולחשוב אולי זה בעצם היה מוגזם - לעבור לפסים אישיים ולתקוף ללא טיעון ממשי-עניני, זה כבר לא אחריותי.

ברור שזה מה שהיא רצתה.

אבל צריך להבין, שכאשר מובעים "חשדות" בצורה בוטה (אפילו אם כותבים "לא בגידה"..), וגם "תמיהות ואזהרות" באותו אופן - בפרט אחרי שרואים שכבר חלק מה"חשדות" אינם המציאות שקיימת למעשה (כלומר, כנ"ל, הבעל לא בבית בכלל באותו זמן. הוא חוזר לפני שאשתו חוזרת, וכו') - אז הדבר הזה מכפיש ללא הצדקה את האיש; "קובע" דברים שאי אפשר לדעת (וכנ"ל, לא רק מביע חשש שמא יהיה כך וכך. אלא ממש "קובע".. כתיבה שהוא "כך וכך" - ציטטתי לעיל, חבל לחזור) - ובסופו של דבר יכול ממש לקלקל בין אשה לבעלה. האשה הזו עצמה כתבה די בתחילת השרשור, שהושפעה מדברים שנכתבו כאן. השפעות יכולות להיות לכל הכיוונים. צריך להיזהר.

משמח שיש לו "קשר מדהים" כלשונך, עם הילד. שמארגן בבקר, לוקח למעון. זו השקעה לטווח ארוך, נוסף על התועלת העכשווית.

לגבי הערב - אם אתם יכולים כלכלית, והילד ממילא ישן, והוא מרגיש שזה "כובל אותו" - אז למה לא לקחת בייביסיטר?

את לא צריכה לחשוב שעלייך "לחנך" אותו..  כלומר, כל זמן שלא מדובר במשהו משמעותי לילד - שישן ממילא - אז תני לו "להיות אבא" כפי שהוא מבין. לפי מה שאת מציינת, הוא מצליח בכך.

ואם את מרגישה ש"אינו רוצה להיות מחוייב" - מעבר לכך שקשה לדעת אם זה אמיתי - שוב, את לא זו שצריכה "לחנך אותו" להיות מחוייב.  אם באופן מעשי, היה מתחמק מכל התעסקות וקשר עם הילד - זה משהו אחר. אבל את מציינת בעצמך, "קשר מצוין", הבקר עליו. יתכן שיש לו אופי שונה ממך, והוא מרגיש צורך לחוש "חופשי" בערב לעיסוקיו.

הקיצור, כל זמן שבאופן מעשי - הוא בסדר בטיפול בילד, אל תעסקי בכביכול "חינוכו" להרגיש מחוייב, ולבטא את האבהות דווקא באופן שנראה לך (כלומר, נמצא בבית עם ילד ישן ולא בייביסיטר).

כדאי שתסכמו ביניכם, שאם הילד ישן - אז במקרה שהוא רוצה לצאת, תקחו בייביסיטר (אם יכולים להרשות לעצמכם). אם לא - ממילא לא שייך בחורה ביביסיטר בבית, כשרק האבא נמצא והתינוק ישן.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.