או רגשי?

להרגיש כלוא מלהיות שעה בבית כשאת במקווה עם ילד ישן.. לא יודעת.

הוא ככה גם בלי קשר לילד?

יכול להיות שהנושא פה זה באמת שיש לו איזשהי מצוקה או קלסטרופוביה ומבחינת מעורבות הוא כן משתתף.

לאן ה"חשדות" כאן מתגלגלים לפעמים?..

מן הסתם, מדובר שהוא אכן בפעל יוצא מהבית. 

הוא לא רוצה מראש "להתחייב".. באופן מעשי - מבצע היטב כשצריך. יש לו יחס טוב עם הילד, יש גם זמנים של מחוייבויות (כל בקר) - אין ענין לחפש בעיות.

ככה הבעל שלך. תשמחי שבכללי הוא אדם טוב ומשפחתי. תשמחי שכל הענין מבתטא אחת ל.. כשאת יוצאת לבדך, והילד ישן, ואז הוא רוצה אתהאופציה לצאת אם הוא צריך - וזהו..

אגב, יש להניח שאם לא יהיה מזה "ענין", אז פעמים רבות הבעיה כלל לא תתעורר. אם הוא לא אדם שבאופן מעשי אוהב דווקא לצאת כשאינך בבית, אז עצם הידיעה שזה אפשרי, יכולה לגרום עם הזמן להרגיש שבעצם אין לו ענין לצאת...

לרגע בישוב הדעת, 

מה "יצרת" כאן, בלי משים:

בתחילה חשדת שהוא נשאר לבד עם בייביסיטר כשהיא הולכת למקוה, וכתבת "תשוד בעיני מאד!!!.. לא תקין בלשון המעטה".

הבהירה שבוודאי אינו בבית אז.

אז כתבת: "לאן הוא הולך???? הוא אמור לחכות לך בבית אז"!!  למרות שהיא כלל לא שאלה על הענין הזה.

הבהירה, שבוודאי שהוא כבר בבית כשהיא מגיעה.

אז עברת הלאה: "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים? חייב לעבוד על עצמו", והזהרת אותה שהיא תמצא אז את עצמה "קורסת"..

נו, האם לא היה ראוי - אחרי שהחשדות הקודמים התבררו כלא-נכונים, לתת קצת יותר אמון, ולהניח שאם יהיו יותר ילדים, ויהיה צורך ממשי - הוא כבר יֵדע מעצמו להבחין מתי חשוב שדווקא הוא יהיה בבית, גם בלי שיתרגל כעת "על-ריק", כשהילד ישן?

אח"כ הוספת וכתבת (אחרי הקדמת "אני ממש לא רוצה שתתעמת ותריב איתו חלילה" - כשזה בדיוק מה שהודעות כאלה דוחפות לכיוונו, ללא הצדקה), "כשהיא הולכת למקווה, בורח לא יודעת לאן" (מאיפה את יודעת ש"בורח"?.. ומדוע שתהיי אמורה לדעת לאן הוא יוצא). מה זה, "איפה הזוגיות התקינה"?... הרי כבר הגיבה לך מקודם, אחרי ה"חשד" דלעיל, שהוא חוזר לפניה ומקבל אותה. לא קורה שכאשר הבעל אמור לחזור הביתה, אשתו יוצאת קצת לשאוף אויר וחוזרת לפניו?..

הוספת כנגדו "איפה האבהות התקינה"?.. איפה לא? הילד ישן. זה קורה אחת ל.. (היא לא יוצאת כל ערב). ויש בייביסטר. מה כאן לא "אבהות תקינה"? בגלל שהוא סוג של אבא שכאשר ילדו ישן, רוצה לפעמים להתאוורר בחוץ?

ושוב, "נבואות שחורות".. "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים בבית.. כל המשכורת תלך לבייביסיטר והילדים לא יכירו את אבא שלהם כי הוא כל הזמן יטייל לו"?...  לא הגזמת?  הרי אם הילד יגדל, וכבר לא ישן בשעת כאלה, מי אומר שהאבא יציע בייביסיטר? אולי ישמח לטפל בילדיו, כמו בבקר? (אגב, במחיר, זה לא הבדל גדול בכמה ילדים מדובר..). ומה זה "כל הזמן יטייל לו", כשגם לגבי כעת לא כתבה דבר כזה?  מאיפה היחס הזה כלפיו, על סמך אולי פעם יהיה?...

ואז הוספת עוד, בהודעה אח"כ: "לצאת כי הוא לא מוכן להישאר עם הילד.. זה סופר בריחה" "זה לא תקין".. מאיפה זה לקוח? היא כתבה מפורש, שזה לא כי לא מוכן להישאר עם הילד, אלא רתיעה מלהיות "מחוייב" מראש, למרות שכאשר צריך, בסופו של דבר העניינים מתַפקדים בסדר.

ומה זה "איך ירגיש ילד שאבא שלו לא מוכן להישאר איתו"?.. בעצמך הבנת ש"עכשיו הוא לא מבין" (בכלל הוא ישן..), אז מי אומר מה יהיה "באיזה שלב"?  יש להניח, שאם הילד יהיה ערני, ויצטרך את האבא, אז האבא יהיה.

ובכלל הרי מדובר, כנ"ל, על דברים לא תדירים. הרבה ילדים נשארים פה ושם עם בייביסיטר בערב, ואינם מסיקים מכך מסקנות לגבי הוריהם, וגם לא חוקרים לסיבה שההורה לא נמצא אז בדיוק.

את מוסיפה, שהוא צריך "לדעת לשבת איתו, להאכיל, לספר סיפורים" - היא לא הלינה על כך ולא שאלה על זה - "ואין כמו ליצור את הקשר הזה גם כשאינך נמצאת".. אבל היא אמרה מפורש, שהזמן שאינה נמצאת, ושעל זה דובר, זה זמן שהילד כבר ישן ממילא...

את שואלת "מה עם הקשר של אב לבנו", וקובעת ש"הבוקר לא מספיק" - למרת שהאשה הזו, שחיה עם בעלה, אומרת שיש להם קשר מצוין.

"אם האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו" - כך סיימת - מי אמר דבר כזה? לא היה אפילו רמז ל"אי ביטחון" כזה.

הקיצור, מנית "ים" של חשדות, וחרדות לעתיד, שחלקם ממש הופרכו, ולחלקם אין כל בסיס הכרחי שיִקרו - ועל סמך זה, בלי לשם לב מן הסתם, את ממש "מנסה" משום מה, לקלקל להם את היחס בהווה, מה שבוודאי הכי יכול להרוס לעתיד - גם ביניהם וגם לילדים.

אני חושב שזה הדבר ה"לא תקין", אם כי אני מניח שלא שמת לב שזה בעצם מתפתח לכך.

ראשית, כשפגעת באשה הזו ע"י דיבורים איומים כאלה על בעלה - לא ראית בכך בעיה... (אני לימדתי זכות, שלא שמת לב). כן - היא אשה שנראית נורמטיבית, השאלה הספציפית שלה, שלוותה בתשבחות על בעלה, אינה אומרת כבר שהיא "אוייב" חלילה, של בעלה, ובוודאי זה פוגע, כאשר את כותבת כך עליו. ללא הצדקה ("איפה האבהות התקינה".. "כל הזמן יטייל לו".. "סופר בריחה".. ועוד ועוד). 

דבר שני, אני כמובן לא באתי "לפגוע" בך. ציטטתי מה שכתבת - כי זה אכן יכול להיות ממש הרסני. אחרת לא הייתי מטריח את עצמי ללקט מדברייך.

את "הזהרת", ללא בסיס אמיתי, שהאבא הזה חלילה יחריב את משפחתו ("האשה תקרוס"..), את הקשר עם ילדיו, הוצאת שם רע על אדם שאינך מכירה ("קשר לא מספיק של אבא לילדיו", "האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו"..) - זה לא הפריע לך. לא חששת מ"הוצאת שם רע" - כפשוטו וכהלכתו (דהיינו, לשון הרע על דברים שאינם אמת), בפני אשתו.

אבל כשמצטטים - פשוט מצטטים - דברים שאת כתבת, ומוסיפים שזה יכול לקלקל יחס גם בהוווה וגם להרוס בעתיד - בינם ועם הילדים - את קוראת לכך "הוצאת שם רע", "פגיעה" ועוד מגיעה עד לידי "התעלמות וסילוף דברי"....

אז לא. אין בכך שמץ "הוצאת שם רע". כי הרי - בניגוד לכתיבתך אליה - אני לא כתבתי עלייך אישית, שאינני מכיר - אלא על מה שעולה מדברייך בלבד.  כל אחד יכול לקרוא את הודעותייך (או את התקציר שלהם שציטטתי), ולהיווכח: האם זה יכול להרוס בין איש לאשתו ועם הילדים, או לא.

ובוודאי אין כל "התעלמות וסילוף" כשטורחים לא "לגדף באויר", אלא ממש לצטט מה שאת כתבת. שום התעלמות ושום סילוף. ממש ההיפך.

הציבו לך מראָה של דברייך. לא "מפחיד להגיב פה". אבל כן צריך לחשוש מ"להתנפל" על בעל שאינך מכירה, להטיח בו מול אשתו "ים" של דברים - ולחשוב שזה יישאר כך, ואם יהרוס להם, שיהרוס... צר לי, זה לא. עד כאן.

[ואת רואה, שהשואלת בעצמה מדברת על הנזק שיכול להיות מכתיבה כזו. הרי היא רואה את עצמה. אז אולי כדאי פשוט לעשות "רברס". לומר: התכוונתי לטובה (זה גם אני מניח), לא שמתי לב שזה מתגלגל לכך. וזהו]

הסגנון הזול שלך - מבזה את עצמך בלבד. 

תפסיקי להטיל על אחרים את הרפש שבך. "לצער אדם ולהכפיש את שמו"... זה מה שעשית. מדויק. כלפי הכותבת, כלפי בעלה, ועוד. ציטטו מה שכתבת - נבהלת מדברי עצמך. התנצלות תדרשי מעצמך, ולא מאף אחד אחר.

את כותבת בגסות. כך כתבת על בעלה של הכותבת. המשכת גם אחרי שהבהירה שזה מזיק. כך את כותבת כלפי. כך כתבת כלפי עוד מישהו שהגיב (מה הקשר "החסיד שלך".. ואני לא רב. תשתלטי על הפה שלך).

אם זו התרבות שלך - תהי בריאה. אינני מתכוון להיכנס להתכתשות עם רמת הכתיבה הזו.

תפסיקי עם ההצגות של ה"יראת שמיים" והמוסר המעושֶה.. אל תספרי לי על מה "לעבוד".. הדבר הראשון הוא, שתפסיקי "לעבוד על עצמך", לעשות אידיאליזציה מטעויותייך, ולהסביר לאחרים בהתחסדות מה "לתקן" (דוגמה עכשווית, מהודעתך האחרונה: "השתדל בבקשה להמנע ממחלוקות"...  הו.. כמה מרגש.... כל ההודעות שלך בשרשור הזה, הן יצירת ממש מאמץ ליצירת מחלוקת, בין אשה לבעלה, בין אדם לחבירו, "הימנע בבקשה מיצירת מחלוקות"....)

"תחשוב אם מטרת הכתיבה שלך כנגד כותבים היא נטו כדי לסייע למישהו"....  מפעים ממש.. כותבת חשדות הזויים כנגד בעלה של מישהי שכותבת כאן ("התנשאות" אמרת?.. דייקת), לא מרפה - ושואלת "בתמימות" אם מטרת הכתיבה היא כדי לסייע.

אכן, חשוב מאד לסייע למישהי שלא תאמין למה שאת מנסה "לשכנע" אותה על בעלה. ואם את חושבת שכל מטרת כתיבתך היא "כדי לסייע", כדאי שתתעדכני מה מסייע ומה מזיק...

ובוודאי שאצטט את דברייך. זה חוסך ממני לרדת לרמה הזו. פשוט מה שכתבת. ללא שמץ "עריכה". מילה במילה.

המשך ישיר של הסגנון שכתבת אליה כלפי בעלה...

ומה שכתבת בהמשך - הוא אותו סגנון "עצבני" של מה שמקודם.

לגבי השאלה "אם אני יודע מהי מחוייבת לילדים", אע"פ שאני סולד לחלוטין מה"תרבות" הזו של מעבר ל"שאלות אישיות", ואיני נוהג לערב עניינים שלי בכתיבה, אבל נקודתית - בתור אבא ל8 ילדים, אני אכן יודע מהי "מחוייבות לילדים", מניח שהרבה למעלה מכבודך.

הכותבת העלתה בעיה נקודתית, של בעל שבזמנים הלא מרובים שהיא לא בבית בערב, מבקש שתהיה בייביסיטר. והסבירה שיש לו בעיה לחוש "מחוייבות מראש", אע"פ שלמעשה, כאשר מגיע לדברים שהוא צריך לעשות הוא עושה אותם היטב.

היא גם הדגישה שהוא אבא טוב, עם יחס מצוין אל הילד.

את העלית, אכן, חשדות, עם "סימני קריאה". לא נסוגת גם כשראית שוב ושוב שה"איבחון" טועה.

הגעת לדברים מופלגים, כולל "תחזיות שחורות" לעתיד (כשמצד האמת, ה"תכונה" הזו שהיא כותבת עליה - היא תכונה מוכרת, לא "מבהילה", יש לא מעט גברים ממש מצויינים, שהם ככה. ואם נשותיהם יודעות לקחת אותם בטוב, לא להעיק סביב הנקודה הזו, הם בסוף יכולים להיות גם הכי מסורים ומחוייבים. מעצמם).

דעי, שאני מאד נזהרתי בהודעתי כתגובה לדברייך. מחקתי "מילות קישור" פרשניות בין השלבים של הציטוטים ממה ש"העלית" את רמת החשדות והאזהרות כלפיו. בעיקר פשוט ציטטתי, מילה במילה, שלב אחרי שלב - דברים שכתבת. ובתופסת הערות לגופם של דברים, שמראות כמה אין להם בסיס במציאות שהיא תיארה ומכירה.

את רואה, שגם האשה עצמה כעת, הודתה על התגובה הזו. הסכימה איתה.

אבל את "לא מרפה" גם כעת.. מסבירה שאת "רואה לטווח ארוך" (רק את? ואת מכירה יותר טוב ממנה את המציאות?)

מה זה, "על מה ולמה ההודעה"?.. אנשים מעלים כאן גם "בעיות מקומיות". לא רק בדברים "נוראיים". 

היתה לה שאלה, לגבי תופעה מסויימת, לא כ"כ תדירה, שאלה וקיבלה עצות ותגובות.

בוודאי שאת אכן "ממציאה דברים". הרי ציטטתי מתגובות שלך. מילה במילה. העלית חשדות חמורים מההתחלה. מזל שידעה שהמציאות לא כך. אם לא - היית עלולה לגרום לה "לחשוד" במה שאין.

והמשכת בהפלגות גדולות לגבי "העתיד, בדברים שאין להם כל קשר למציאות הנוכית, של ילד ישֵן, שאביו-אוהבו, משאיר אותו אחת לכך וכך זמן, ישן עם בייביסיטר, וכמובן מחכה לאשתו שהוא אוהב - עוד טרם שתחזור מהמקוה..

את אכן ממש "עושה מאמץ" (לימדתי זכות בסוף ההודעה קודמת, שלא שמת לב - אבל את ממשיכה עם זה כעת), להסית אשה כנגד בעלה, ללא שמץ בסיס מציאותי.

זה שיש "דפוסים של אנשים שיכולים להחריב משפחות" -  זה נכון. אבל בנידון דידן, הדפוס הזה הוא אצלך.

כשלוקחים דבר שאין בו כמעט כלום, ומי שמתייחס אל הבעיה כמו שהועלתה ע"י אשתו שמכירה אותה, ב"גודלה" האמיתי - אומרים שהוא "מזלזל ומקל ראש" במגדל הדמיוני יכול כביכול "לצמוח" ממנה (אחרי שהתברר שה"חשדות הנוראיים" לגבי המציאות העכשווית אינם נכונים. הרי כתבת בעצמך, "חשוד בעיני מאד!!"....) - ואילו אל עצמך, שבהחלט "המצאת דברים".. את מתייחסת כמתייחסת למציאות הריאלית - זה "דפוס להחריב משפחות" ל"ע. מזל שהאשה הבינה את זה.

היכן "המצאת דברים". גם בחשדות שהתחלה. גם ב"ידיעה" מה זה עושה "בהמשך".. הכל דברים שאין להם ביסוס כלל.

לפעמים, מרוב תחזיות מה "עלול להיות", הורסים מציאות הווית. ולא - מה שהיא תיארה, אינו מכריח כלל את הניתוח הקיצוני. אז אם אדם רואה שלא "ניתח" נכון אפילו את מה שחשב שקורה כעת - כי היא אמרה שזה לא כך - לא ראוי לעצור לפני ההמשך?.. לעיתים, "כתיבה חרדתית" על מה שכאילו-קורה ועל מה שכאילו עלול לקרות - הורסת יותר מהכל.

לגבי בעלך - בעיה שלכם. אני לא נכנס לחיים שלכם. אם הוא מוכן לקבל סגנון כזה של "באותו לילה יכול לשכוח ממני פשוטו כמשמעו", אז יופי לכם שאתם מסתדרים זה עם זה..  אם מישהי היתה עונה לך באותו סגנון שענית לאשה ששאלה, אז מן הסתם כבר היתה מפליגה ב"הסברים" מה יכול לקרות "בהמשך", כשאשה מתבטאת כך...

וכמו מקודם - גם כעת. הרי היא דיברה על ילד שישן כבר באותו זמן...

התבטאת כלפי בעלה, שאינך מכירה, בגסות. כעת  גם כלפַי (מה שקורה בד"כ כשרואים "מראה" של דברים שכותבים, ואין מענה ענייני). את מרגישה סיפוק מלהוציא עצבים בתגובות? בבקשה. דומני שאת מזיקה לעצמך בלבד.

[אגב, מה שקראת "מגילה", הורכב בעיקר מקיבוץ ש לתגובות שלך - בכמה הודעות..  לכשלעצמי, לא מפריע. אני מגיב מה שיש לי לומר. כשזה קצר, זה קצר. כשאורך -אורך. משתדל עם רווחים, שיהיה קל יותר לקרוא]

ואם לא קראת מה שהיא כתבה - מוטב תקראי לפני שאת מגיבה לציטוט של דבריה, והתייחסות אליהם (מי המציא את ה"רב" הזה..).

מוטב תתרגלנה להתייחס לגופם של דברים, במקום לתת "תארים" למי שלא מכירים.

ואכן, המחשבה שמישהי תשמיץ בעלה של מישהי שהעלתה בעיה לא גדולה, "תזהיר" אותה מכל מיני חשדות עתידיות, וזה יעבור בשקט, וב"חשש להתייחס", רק כי תהיינה כאן כמה בודדות ש"תתפוסנה טרמפ" על כך שעונים בדיוק על דבריה, ולא משאירים לה להרוס למישהי אחרת - היא מחשבה מוטעית.

[כעת ראיתי, שלא נכון מה שעלה מדברייך, כאילו את "אובייקטיבית", כי לא קראת את תגובתה..

גם את הגבת מקודם מאד קשה לגביו, בלי להכירו.

על מה שכתבה לך "בת 30", ענית, מה היה קורה אם אשה היתה מבקשת דבר כזה? התגובות היו נעות בין דאגה לבריאותה הנפשית לבין שאט נפש.... כך דברייך. נו.. אם אשה היתה מבקשת דבר כזה - ממש כזה - דהיינו, אחת לכמה זמן בעלה בערב לא בבית, משעמם לה, הילד היחידי ישן כבר, האם בסדר מבחינת הבעל שתיקח בייביסיטר ותצא קצת "להתאוור".. אני מעריך שכל אדם נורמלי - גבר או אשה - היה אומר (אם יש תקציב כמובן), צאי לבריאות - ותחזרי שמֵחה...]

ה"השמצה" זה שייך לחלק של הדברים שהיא ייחסה לאופיו. בתור "קביעה". ציטטתי לעיל את חלקם - אין ענין לחזור.

אם מישהי היתה מזהירה באופן מתון, מה יכול לנבוע מחשש מאחריות - אפשר להעיר ש"אזהרה" מוגזמת, ואפשר שלא. תלוי במה מדובר (בנידון דידן, כשמדובר בדוגמה קטנה מאד שהיא הביאה, כמו שציינת בעצמך כאן איזה בלגן הצלחתם לעשות משאלה כזאת פשוטה - נשואים טריים , אז באמת גם זה מוגזם).

אבל זו היתממות לומר כאילו היה כאן משהו כזה. נכתבו דברים קשים, על אדם, על סמך כמעט לא-כלום שנאמר עליו.

ומכל מקום, כש"אזהרה" מוגזמת - גם עליה "מותר" להשיב.

[ואיפה "האשמתי אותה בהחרבת בית"?.. קראת את הניסוח שהיא התייחסה - אבל אני לא כתבתי כך. כתבתי שזה "יכול להרוס". ואכן -  זה כך. כשאשה מעלה בעיה, ו"מסבירים" לה כמה איום בעלה, ומה זה יכול לעשות, ועל איזה אופי זה מראה - זה ממש יכול להרוס. גם פותחת השרשור עצמה, לא רק "ענתה שזה לא ככה", אלא אמרה שהיא כבר לא יודעת אם זה לא גרם יותר נזק... למה? "כותבת אנונימית"... כי זה ככה. להכניס לאשה דמיונות על משהו קטן שקורה, זה דבר שעלול להיות הרסני. גם אם זה לא "לפרק בית" - שלא כתבתי בשום מקום דבר כזה]

לפעמים "שאלות ברומו של עולם", לפעמים שאלות קטנות-יחסית. זה דרכו של פורום, וכך זה תמיד גם כאן.

ולפעמים, עלולה "שאלה קטנה" להפוך לדבר מבהיל - אם מבהילים היכן שאין כל נתון שמכריח את זה.

כפי שהיא הציגה, יש לה התלבטות איך להתייחס לענין. לגיטימי. אבל מכאן עד לכתוב כבר "מי האיש" הזה, ועל מה שהוא - כביכול - עושה כעת (ומתברר שוב ושוב שלא), ועל מה שזה כביכול "בטוח" יגרום בעתיד - יש מרחק גדול.

לה נראה "חמור ומוזר" - 

ולי נראה "חמור ומוזר" והרסני, לכתוב כך לאשה על בעלה. בפרט כשמתברר שוב ושוב שהדברים שאפשר לדעת (דהיינו, מה קורה בהווה, שעל כך כתבה למשל, "חשוד מאד!!" ועוד), הינם חסרי בסיס.

ובהיות שכך - אז אין שום ענין "להוכיח באישי", כי אין לי כל ענין אישי איתה. יש ענין לעזור לאשה שפתחה את השרשור ולבעלה וליחס ביניהם.

נכתבה הודעה שבה ציטוט תגובותיה, עם הסבת תשומת הלב לכך שגם אחרי שדברים התבררו כלא-נכונים, המהלך הזה ממשיך, ותוקף גם אישית את הבעל (שאיננו מכירים), וגם עובר אל העתיד ב"קביעת עובדות", לא רק "חששות שמא". ונאמר בסופה שזה עלול להזיק ביניהם כבר בהווה. לא זו בלבד, אלא הודגש שמן הסתם "לא שמה לב שכך מתפתח"..

זה בדיוק מה שהיה ראוי לעשות.

אם מישהו בוחר, במקום לקרוא ולחשוב אולי זה בעצם היה מוגזם - לעבור לפסים אישיים ולתקוף ללא טיעון ממשי-עניני, זה כבר לא אחריותי.

ברור שזה מה שהיא רצתה.

אבל צריך להבין, שכאשר מובעים "חשדות" בצורה בוטה (אפילו אם כותבים "לא בגידה"..), וגם "תמיהות ואזהרות" באותו אופן - בפרט אחרי שרואים שכבר חלק מה"חשדות" אינם המציאות שקיימת למעשה (כלומר, כנ"ל, הבעל לא בבית בכלל באותו זמן. הוא חוזר לפני שאשתו חוזרת, וכו') - אז הדבר הזה מכפיש ללא הצדקה את האיש; "קובע" דברים שאי אפשר לדעת (וכנ"ל, לא רק מביע חשש שמא יהיה כך וכך. אלא ממש "קובע".. כתיבה שהוא "כך וכך" - ציטטתי לעיל, חבל לחזור) - ובסופו של דבר יכול ממש לקלקל בין אשה לבעלה. האשה הזו עצמה כתבה די בתחילת השרשור, שהושפעה מדברים שנכתבו כאן. השפעות יכולות להיות לכל הכיוונים. צריך להיזהר.

משמח שיש לו "קשר מדהים" כלשונך, עם הילד. שמארגן בבקר, לוקח למעון. זו השקעה לטווח ארוך, נוסף על התועלת העכשווית.

לגבי הערב - אם אתם יכולים כלכלית, והילד ממילא ישן, והוא מרגיש שזה "כובל אותו" - אז למה לא לקחת בייביסיטר?

את לא צריכה לחשוב שעלייך "לחנך" אותו..  כלומר, כל זמן שלא מדובר במשהו משמעותי לילד - שישן ממילא - אז תני לו "להיות אבא" כפי שהוא מבין. לפי מה שאת מציינת, הוא מצליח בכך.

ואם את מרגישה ש"אינו רוצה להיות מחוייב" - מעבר לכך שקשה לדעת אם זה אמיתי - שוב, את לא זו שצריכה "לחנך אותו" להיות מחוייב.  אם באופן מעשי, היה מתחמק מכל התעסקות וקשר עם הילד - זה משהו אחר. אבל את מציינת בעצמך, "קשר מצוין", הבקר עליו. יתכן שיש לו אופי שונה ממך, והוא מרגיש צורך לחוש "חופשי" בערב לעיסוקיו.

הקיצור, כל זמן שבאופן מעשי - הוא בסדר בטיפול בילד, אל תעסקי בכביכול "חינוכו" להרגיש מחוייב, ולבטא את האבהות דווקא באופן שנראה לך (כלומר, נמצא בבית עם ילד ישן ולא בייביסיטר).

כדאי שתסכמו ביניכם, שאם הילד ישן - אז במקרה שהוא רוצה לצאת, תקחו בייביסיטר (אם יכולים להרשות לעצמכם). אם לא - ממילא לא שייך בחורה ביביסיטר בבית, כשרק האבא נמצא והתינוק ישן.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר