או רגשי?

להרגיש כלוא מלהיות שעה בבית כשאת במקווה עם ילד ישן.. לא יודעת.

הוא ככה גם בלי קשר לילד?

יכול להיות שהנושא פה זה באמת שיש לו איזשהי מצוקה או קלסטרופוביה ומבחינת מעורבות הוא כן משתתף.

לאן ה"חשדות" כאן מתגלגלים לפעמים?..

מן הסתם, מדובר שהוא אכן בפעל יוצא מהבית. 

הוא לא רוצה מראש "להתחייב".. באופן מעשי - מבצע היטב כשצריך. יש לו יחס טוב עם הילד, יש גם זמנים של מחוייבויות (כל בקר) - אין ענין לחפש בעיות.

ככה הבעל שלך. תשמחי שבכללי הוא אדם טוב ומשפחתי. תשמחי שכל הענין מבתטא אחת ל.. כשאת יוצאת לבדך, והילד ישן, ואז הוא רוצה אתהאופציה לצאת אם הוא צריך - וזהו..

אגב, יש להניח שאם לא יהיה מזה "ענין", אז פעמים רבות הבעיה כלל לא תתעורר. אם הוא לא אדם שבאופן מעשי אוהב דווקא לצאת כשאינך בבית, אז עצם הידיעה שזה אפשרי, יכולה לגרום עם הזמן להרגיש שבעצם אין לו ענין לצאת...

לרגע בישוב הדעת, 

מה "יצרת" כאן, בלי משים:

בתחילה חשדת שהוא נשאר לבד עם בייביסיטר כשהיא הולכת למקוה, וכתבת "תשוד בעיני מאד!!!.. לא תקין בלשון המעטה".

הבהירה שבוודאי אינו בבית אז.

אז כתבת: "לאן הוא הולך???? הוא אמור לחכות לך בבית אז"!!  למרות שהיא כלל לא שאלה על הענין הזה.

הבהירה, שבוודאי שהוא כבר בבית כשהיא מגיעה.

אז עברת הלאה: "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים? חייב לעבוד על עצמו", והזהרת אותה שהיא תמצא אז את עצמה "קורסת"..

נו, האם לא היה ראוי - אחרי שהחשדות הקודמים התבררו כלא-נכונים, לתת קצת יותר אמון, ולהניח שאם יהיו יותר ילדים, ויהיה צורך ממשי - הוא כבר יֵדע מעצמו להבחין מתי חשוב שדווקא הוא יהיה בבית, גם בלי שיתרגל כעת "על-ריק", כשהילד ישן?

אח"כ הוספת וכתבת (אחרי הקדמת "אני ממש לא רוצה שתתעמת ותריב איתו חלילה" - כשזה בדיוק מה שהודעות כאלה דוחפות לכיוונו, ללא הצדקה), "כשהיא הולכת למקווה, בורח לא יודעת לאן" (מאיפה את יודעת ש"בורח"?.. ומדוע שתהיי אמורה לדעת לאן הוא יוצא). מה זה, "איפה הזוגיות התקינה"?... הרי כבר הגיבה לך מקודם, אחרי ה"חשד" דלעיל, שהוא חוזר לפניה ומקבל אותה. לא קורה שכאשר הבעל אמור לחזור הביתה, אשתו יוצאת קצת לשאוף אויר וחוזרת לפניו?..

הוספת כנגדו "איפה האבהות התקינה"?.. איפה לא? הילד ישן. זה קורה אחת ל.. (היא לא יוצאת כל ערב). ויש בייביסטר. מה כאן לא "אבהות תקינה"? בגלל שהוא סוג של אבא שכאשר ילדו ישן, רוצה לפעמים להתאוורר בחוץ?

ושוב, "נבואות שחורות".. "מה יהיה כשיהיו עוד ילדים בבית.. כל המשכורת תלך לבייביסיטר והילדים לא יכירו את אבא שלהם כי הוא כל הזמן יטייל לו"?...  לא הגזמת?  הרי אם הילד יגדל, וכבר לא ישן בשעת כאלה, מי אומר שהאבא יציע בייביסיטר? אולי ישמח לטפל בילדיו, כמו בבקר? (אגב, במחיר, זה לא הבדל גדול בכמה ילדים מדובר..). ומה זה "כל הזמן יטייל לו", כשגם לגבי כעת לא כתבה דבר כזה?  מאיפה היחס הזה כלפיו, על סמך אולי פעם יהיה?...

ואז הוספת עוד, בהודעה אח"כ: "לצאת כי הוא לא מוכן להישאר עם הילד.. זה סופר בריחה" "זה לא תקין".. מאיפה זה לקוח? היא כתבה מפורש, שזה לא כי לא מוכן להישאר עם הילד, אלא רתיעה מלהיות "מחוייב" מראש, למרות שכאשר צריך, בסופו של דבר העניינים מתַפקדים בסדר.

ומה זה "איך ירגיש ילד שאבא שלו לא מוכן להישאר איתו"?.. בעצמך הבנת ש"עכשיו הוא לא מבין" (בכלל הוא ישן..), אז מי אומר מה יהיה "באיזה שלב"?  יש להניח, שאם הילד יהיה ערני, ויצטרך את האבא, אז האבא יהיה.

ובכלל הרי מדובר, כנ"ל, על דברים לא תדירים. הרבה ילדים נשארים פה ושם עם בייביסיטר בערב, ואינם מסיקים מכך מסקנות לגבי הוריהם, וגם לא חוקרים לסיבה שההורה לא נמצא אז בדיוק.

את מוסיפה, שהוא צריך "לדעת לשבת איתו, להאכיל, לספר סיפורים" - היא לא הלינה על כך ולא שאלה על זה - "ואין כמו ליצור את הקשר הזה גם כשאינך נמצאת".. אבל היא אמרה מפורש, שהזמן שאינה נמצאת, ושעל זה דובר, זה זמן שהילד כבר ישן ממילא...

את שואלת "מה עם הקשר של אב לבנו", וקובעת ש"הבוקר לא מספיק" - למרת שהאשה הזו, שחיה עם בעלה, אומרת שיש להם קשר מצוין.

"אם האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו" - כך סיימת - מי אמר דבר כזה? לא היה אפילו רמז ל"אי ביטחון" כזה.

הקיצור, מנית "ים" של חשדות, וחרדות לעתיד, שחלקם ממש הופרכו, ולחלקם אין כל בסיס הכרחי שיִקרו - ועל סמך זה, בלי לשם לב מן הסתם, את ממש "מנסה" משום מה, לקלקל להם את היחס בהווה, מה שבוודאי הכי יכול להרוס לעתיד - גם ביניהם וגם לילדים.

אני חושב שזה הדבר ה"לא תקין", אם כי אני מניח שלא שמת לב שזה בעצם מתפתח לכך.

ראשית, כשפגעת באשה הזו ע"י דיבורים איומים כאלה על בעלה - לא ראית בכך בעיה... (אני לימדתי זכות, שלא שמת לב). כן - היא אשה שנראית נורמטיבית, השאלה הספציפית שלה, שלוותה בתשבחות על בעלה, אינה אומרת כבר שהיא "אוייב" חלילה, של בעלה, ובוודאי זה פוגע, כאשר את כותבת כך עליו. ללא הצדקה ("איפה האבהות התקינה".. "כל הזמן יטייל לו".. "סופר בריחה".. ועוד ועוד). 

דבר שני, אני כמובן לא באתי "לפגוע" בך. ציטטתי מה שכתבת - כי זה אכן יכול להיות ממש הרסני. אחרת לא הייתי מטריח את עצמי ללקט מדברייך.

את "הזהרת", ללא בסיס אמיתי, שהאבא הזה חלילה יחריב את משפחתו ("האשה תקרוס"..), את הקשר עם ילדיו, הוצאת שם רע על אדם שאינך מכירה ("קשר לא מספיק של אבא לילדיו", "האבא לא מרגיש בטוח עם ילדיו"..) - זה לא הפריע לך. לא חששת מ"הוצאת שם רע" - כפשוטו וכהלכתו (דהיינו, לשון הרע על דברים שאינם אמת), בפני אשתו.

אבל כשמצטטים - פשוט מצטטים - דברים שאת כתבת, ומוסיפים שזה יכול לקלקל יחס גם בהוווה וגם להרוס בעתיד - בינם ועם הילדים - את קוראת לכך "הוצאת שם רע", "פגיעה" ועוד מגיעה עד לידי "התעלמות וסילוף דברי"....

אז לא. אין בכך שמץ "הוצאת שם רע". כי הרי - בניגוד לכתיבתך אליה - אני לא כתבתי עלייך אישית, שאינני מכיר - אלא על מה שעולה מדברייך בלבד.  כל אחד יכול לקרוא את הודעותייך (או את התקציר שלהם שציטטתי), ולהיווכח: האם זה יכול להרוס בין איש לאשתו ועם הילדים, או לא.

ובוודאי אין כל "התעלמות וסילוף" כשטורחים לא "לגדף באויר", אלא ממש לצטט מה שאת כתבת. שום התעלמות ושום סילוף. ממש ההיפך.

הציבו לך מראָה של דברייך. לא "מפחיד להגיב פה". אבל כן צריך לחשוש מ"להתנפל" על בעל שאינך מכירה, להטיח בו מול אשתו "ים" של דברים - ולחשוב שזה יישאר כך, ואם יהרוס להם, שיהרוס... צר לי, זה לא. עד כאן.

[ואת רואה, שהשואלת בעצמה מדברת על הנזק שיכול להיות מכתיבה כזו. הרי היא רואה את עצמה. אז אולי כדאי פשוט לעשות "רברס". לומר: התכוונתי לטובה (זה גם אני מניח), לא שמתי לב שזה מתגלגל לכך. וזהו]

הסגנון הזול שלך - מבזה את עצמך בלבד. 

תפסיקי להטיל על אחרים את הרפש שבך. "לצער אדם ולהכפיש את שמו"... זה מה שעשית. מדויק. כלפי הכותבת, כלפי בעלה, ועוד. ציטטו מה שכתבת - נבהלת מדברי עצמך. התנצלות תדרשי מעצמך, ולא מאף אחד אחר.

את כותבת בגסות. כך כתבת על בעלה של הכותבת. המשכת גם אחרי שהבהירה שזה מזיק. כך את כותבת כלפי. כך כתבת כלפי עוד מישהו שהגיב (מה הקשר "החסיד שלך".. ואני לא רב. תשתלטי על הפה שלך).

אם זו התרבות שלך - תהי בריאה. אינני מתכוון להיכנס להתכתשות עם רמת הכתיבה הזו.

תפסיקי עם ההצגות של ה"יראת שמיים" והמוסר המעושֶה.. אל תספרי לי על מה "לעבוד".. הדבר הראשון הוא, שתפסיקי "לעבוד על עצמך", לעשות אידיאליזציה מטעויותייך, ולהסביר לאחרים בהתחסדות מה "לתקן" (דוגמה עכשווית, מהודעתך האחרונה: "השתדל בבקשה להמנע ממחלוקות"...  הו.. כמה מרגש.... כל ההודעות שלך בשרשור הזה, הן יצירת ממש מאמץ ליצירת מחלוקת, בין אשה לבעלה, בין אדם לחבירו, "הימנע בבקשה מיצירת מחלוקות"....)

"תחשוב אם מטרת הכתיבה שלך כנגד כותבים היא נטו כדי לסייע למישהו"....  מפעים ממש.. כותבת חשדות הזויים כנגד בעלה של מישהי שכותבת כאן ("התנשאות" אמרת?.. דייקת), לא מרפה - ושואלת "בתמימות" אם מטרת הכתיבה היא כדי לסייע.

אכן, חשוב מאד לסייע למישהי שלא תאמין למה שאת מנסה "לשכנע" אותה על בעלה. ואם את חושבת שכל מטרת כתיבתך היא "כדי לסייע", כדאי שתתעדכני מה מסייע ומה מזיק...

ובוודאי שאצטט את דברייך. זה חוסך ממני לרדת לרמה הזו. פשוט מה שכתבת. ללא שמץ "עריכה". מילה במילה.

המשך ישיר של הסגנון שכתבת אליה כלפי בעלה...

ומה שכתבת בהמשך - הוא אותו סגנון "עצבני" של מה שמקודם.

לגבי השאלה "אם אני יודע מהי מחוייבת לילדים", אע"פ שאני סולד לחלוטין מה"תרבות" הזו של מעבר ל"שאלות אישיות", ואיני נוהג לערב עניינים שלי בכתיבה, אבל נקודתית - בתור אבא ל8 ילדים, אני אכן יודע מהי "מחוייבות לילדים", מניח שהרבה למעלה מכבודך.

הכותבת העלתה בעיה נקודתית, של בעל שבזמנים הלא מרובים שהיא לא בבית בערב, מבקש שתהיה בייביסיטר. והסבירה שיש לו בעיה לחוש "מחוייבות מראש", אע"פ שלמעשה, כאשר מגיע לדברים שהוא צריך לעשות הוא עושה אותם היטב.

היא גם הדגישה שהוא אבא טוב, עם יחס מצוין אל הילד.

את העלית, אכן, חשדות, עם "סימני קריאה". לא נסוגת גם כשראית שוב ושוב שה"איבחון" טועה.

הגעת לדברים מופלגים, כולל "תחזיות שחורות" לעתיד (כשמצד האמת, ה"תכונה" הזו שהיא כותבת עליה - היא תכונה מוכרת, לא "מבהילה", יש לא מעט גברים ממש מצויינים, שהם ככה. ואם נשותיהם יודעות לקחת אותם בטוב, לא להעיק סביב הנקודה הזו, הם בסוף יכולים להיות גם הכי מסורים ומחוייבים. מעצמם).

דעי, שאני מאד נזהרתי בהודעתי כתגובה לדברייך. מחקתי "מילות קישור" פרשניות בין השלבים של הציטוטים ממה ש"העלית" את רמת החשדות והאזהרות כלפיו. בעיקר פשוט ציטטתי, מילה במילה, שלב אחרי שלב - דברים שכתבת. ובתופסת הערות לגופם של דברים, שמראות כמה אין להם בסיס במציאות שהיא תיארה ומכירה.

את רואה, שגם האשה עצמה כעת, הודתה על התגובה הזו. הסכימה איתה.

אבל את "לא מרפה" גם כעת.. מסבירה שאת "רואה לטווח ארוך" (רק את? ואת מכירה יותר טוב ממנה את המציאות?)

מה זה, "על מה ולמה ההודעה"?.. אנשים מעלים כאן גם "בעיות מקומיות". לא רק בדברים "נוראיים". 

היתה לה שאלה, לגבי תופעה מסויימת, לא כ"כ תדירה, שאלה וקיבלה עצות ותגובות.

בוודאי שאת אכן "ממציאה דברים". הרי ציטטתי מתגובות שלך. מילה במילה. העלית חשדות חמורים מההתחלה. מזל שידעה שהמציאות לא כך. אם לא - היית עלולה לגרום לה "לחשוד" במה שאין.

והמשכת בהפלגות גדולות לגבי "העתיד, בדברים שאין להם כל קשר למציאות הנוכית, של ילד ישֵן, שאביו-אוהבו, משאיר אותו אחת לכך וכך זמן, ישן עם בייביסיטר, וכמובן מחכה לאשתו שהוא אוהב - עוד טרם שתחזור מהמקוה..

את אכן ממש "עושה מאמץ" (לימדתי זכות בסוף ההודעה קודמת, שלא שמת לב - אבל את ממשיכה עם זה כעת), להסית אשה כנגד בעלה, ללא שמץ בסיס מציאותי.

זה שיש "דפוסים של אנשים שיכולים להחריב משפחות" -  זה נכון. אבל בנידון דידן, הדפוס הזה הוא אצלך.

כשלוקחים דבר שאין בו כמעט כלום, ומי שמתייחס אל הבעיה כמו שהועלתה ע"י אשתו שמכירה אותה, ב"גודלה" האמיתי - אומרים שהוא "מזלזל ומקל ראש" במגדל הדמיוני יכול כביכול "לצמוח" ממנה (אחרי שהתברר שה"חשדות הנוראיים" לגבי המציאות העכשווית אינם נכונים. הרי כתבת בעצמך, "חשוד בעיני מאד!!"....) - ואילו אל עצמך, שבהחלט "המצאת דברים".. את מתייחסת כמתייחסת למציאות הריאלית - זה "דפוס להחריב משפחות" ל"ע. מזל שהאשה הבינה את זה.

היכן "המצאת דברים". גם בחשדות שהתחלה. גם ב"ידיעה" מה זה עושה "בהמשך".. הכל דברים שאין להם ביסוס כלל.

לפעמים, מרוב תחזיות מה "עלול להיות", הורסים מציאות הווית. ולא - מה שהיא תיארה, אינו מכריח כלל את הניתוח הקיצוני. אז אם אדם רואה שלא "ניתח" נכון אפילו את מה שחשב שקורה כעת - כי היא אמרה שזה לא כך - לא ראוי לעצור לפני ההמשך?.. לעיתים, "כתיבה חרדתית" על מה שכאילו-קורה ועל מה שכאילו עלול לקרות - הורסת יותר מהכל.

לגבי בעלך - בעיה שלכם. אני לא נכנס לחיים שלכם. אם הוא מוכן לקבל סגנון כזה של "באותו לילה יכול לשכוח ממני פשוטו כמשמעו", אז יופי לכם שאתם מסתדרים זה עם זה..  אם מישהי היתה עונה לך באותו סגנון שענית לאשה ששאלה, אז מן הסתם כבר היתה מפליגה ב"הסברים" מה יכול לקרות "בהמשך", כשאשה מתבטאת כך...

וכמו מקודם - גם כעת. הרי היא דיברה על ילד שישן כבר באותו זמן...

התבטאת כלפי בעלה, שאינך מכירה, בגסות. כעת  גם כלפַי (מה שקורה בד"כ כשרואים "מראה" של דברים שכותבים, ואין מענה ענייני). את מרגישה סיפוק מלהוציא עצבים בתגובות? בבקשה. דומני שאת מזיקה לעצמך בלבד.

[אגב, מה שקראת "מגילה", הורכב בעיקר מקיבוץ ש לתגובות שלך - בכמה הודעות..  לכשלעצמי, לא מפריע. אני מגיב מה שיש לי לומר. כשזה קצר, זה קצר. כשאורך -אורך. משתדל עם רווחים, שיהיה קל יותר לקרוא]

ואם לא קראת מה שהיא כתבה - מוטב תקראי לפני שאת מגיבה לציטוט של דבריה, והתייחסות אליהם (מי המציא את ה"רב" הזה..).

מוטב תתרגלנה להתייחס לגופם של דברים, במקום לתת "תארים" למי שלא מכירים.

ואכן, המחשבה שמישהי תשמיץ בעלה של מישהי שהעלתה בעיה לא גדולה, "תזהיר" אותה מכל מיני חשדות עתידיות, וזה יעבור בשקט, וב"חשש להתייחס", רק כי תהיינה כאן כמה בודדות ש"תתפוסנה טרמפ" על כך שעונים בדיוק על דבריה, ולא משאירים לה להרוס למישהי אחרת - היא מחשבה מוטעית.

[כעת ראיתי, שלא נכון מה שעלה מדברייך, כאילו את "אובייקטיבית", כי לא קראת את תגובתה..

גם את הגבת מקודם מאד קשה לגביו, בלי להכירו.

על מה שכתבה לך "בת 30", ענית, מה היה קורה אם אשה היתה מבקשת דבר כזה? התגובות היו נעות בין דאגה לבריאותה הנפשית לבין שאט נפש.... כך דברייך. נו.. אם אשה היתה מבקשת דבר כזה - ממש כזה - דהיינו, אחת לכמה זמן בעלה בערב לא בבית, משעמם לה, הילד היחידי ישן כבר, האם בסדר מבחינת הבעל שתיקח בייביסיטר ותצא קצת "להתאוור".. אני מעריך שכל אדם נורמלי - גבר או אשה - היה אומר (אם יש תקציב כמובן), צאי לבריאות - ותחזרי שמֵחה...]

ה"השמצה" זה שייך לחלק של הדברים שהיא ייחסה לאופיו. בתור "קביעה". ציטטתי לעיל את חלקם - אין ענין לחזור.

אם מישהי היתה מזהירה באופן מתון, מה יכול לנבוע מחשש מאחריות - אפשר להעיר ש"אזהרה" מוגזמת, ואפשר שלא. תלוי במה מדובר (בנידון דידן, כשמדובר בדוגמה קטנה מאד שהיא הביאה, כמו שציינת בעצמך כאן איזה בלגן הצלחתם לעשות משאלה כזאת פשוטה - נשואים טריים , אז באמת גם זה מוגזם).

אבל זו היתממות לומר כאילו היה כאן משהו כזה. נכתבו דברים קשים, על אדם, על סמך כמעט לא-כלום שנאמר עליו.

ומכל מקום, כש"אזהרה" מוגזמת - גם עליה "מותר" להשיב.

[ואיפה "האשמתי אותה בהחרבת בית"?.. קראת את הניסוח שהיא התייחסה - אבל אני לא כתבתי כך. כתבתי שזה "יכול להרוס". ואכן -  זה כך. כשאשה מעלה בעיה, ו"מסבירים" לה כמה איום בעלה, ומה זה יכול לעשות, ועל איזה אופי זה מראה - זה ממש יכול להרוס. גם פותחת השרשור עצמה, לא רק "ענתה שזה לא ככה", אלא אמרה שהיא כבר לא יודעת אם זה לא גרם יותר נזק... למה? "כותבת אנונימית"... כי זה ככה. להכניס לאשה דמיונות על משהו קטן שקורה, זה דבר שעלול להיות הרסני. גם אם זה לא "לפרק בית" - שלא כתבתי בשום מקום דבר כזה]

לפעמים "שאלות ברומו של עולם", לפעמים שאלות קטנות-יחסית. זה דרכו של פורום, וכך זה תמיד גם כאן.

ולפעמים, עלולה "שאלה קטנה" להפוך לדבר מבהיל - אם מבהילים היכן שאין כל נתון שמכריח את זה.

כפי שהיא הציגה, יש לה התלבטות איך להתייחס לענין. לגיטימי. אבל מכאן עד לכתוב כבר "מי האיש" הזה, ועל מה שהוא - כביכול - עושה כעת (ומתברר שוב ושוב שלא), ועל מה שזה כביכול "בטוח" יגרום בעתיד - יש מרחק גדול.

לה נראה "חמור ומוזר" - 

ולי נראה "חמור ומוזר" והרסני, לכתוב כך לאשה על בעלה. בפרט כשמתברר שוב ושוב שהדברים שאפשר לדעת (דהיינו, מה קורה בהווה, שעל כך כתבה למשל, "חשוד מאד!!" ועוד), הינם חסרי בסיס.

ובהיות שכך - אז אין שום ענין "להוכיח באישי", כי אין לי כל ענין אישי איתה. יש ענין לעזור לאשה שפתחה את השרשור ולבעלה וליחס ביניהם.

נכתבה הודעה שבה ציטוט תגובותיה, עם הסבת תשומת הלב לכך שגם אחרי שדברים התבררו כלא-נכונים, המהלך הזה ממשיך, ותוקף גם אישית את הבעל (שאיננו מכירים), וגם עובר אל העתיד ב"קביעת עובדות", לא רק "חששות שמא". ונאמר בסופה שזה עלול להזיק ביניהם כבר בהווה. לא זו בלבד, אלא הודגש שמן הסתם "לא שמה לב שכך מתפתח"..

זה בדיוק מה שהיה ראוי לעשות.

אם מישהו בוחר, במקום לקרוא ולחשוב אולי זה בעצם היה מוגזם - לעבור לפסים אישיים ולתקוף ללא טיעון ממשי-עניני, זה כבר לא אחריותי.

ברור שזה מה שהיא רצתה.

אבל צריך להבין, שכאשר מובעים "חשדות" בצורה בוטה (אפילו אם כותבים "לא בגידה"..), וגם "תמיהות ואזהרות" באותו אופן - בפרט אחרי שרואים שכבר חלק מה"חשדות" אינם המציאות שקיימת למעשה (כלומר, כנ"ל, הבעל לא בבית בכלל באותו זמן. הוא חוזר לפני שאשתו חוזרת, וכו') - אז הדבר הזה מכפיש ללא הצדקה את האיש; "קובע" דברים שאי אפשר לדעת (וכנ"ל, לא רק מביע חשש שמא יהיה כך וכך. אלא ממש "קובע".. כתיבה שהוא "כך וכך" - ציטטתי לעיל, חבל לחזור) - ובסופו של דבר יכול ממש לקלקל בין אשה לבעלה. האשה הזו עצמה כתבה די בתחילת השרשור, שהושפעה מדברים שנכתבו כאן. השפעות יכולות להיות לכל הכיוונים. צריך להיזהר.

משמח שיש לו "קשר מדהים" כלשונך, עם הילד. שמארגן בבקר, לוקח למעון. זו השקעה לטווח ארוך, נוסף על התועלת העכשווית.

לגבי הערב - אם אתם יכולים כלכלית, והילד ממילא ישן, והוא מרגיש שזה "כובל אותו" - אז למה לא לקחת בייביסיטר?

את לא צריכה לחשוב שעלייך "לחנך" אותו..  כלומר, כל זמן שלא מדובר במשהו משמעותי לילד - שישן ממילא - אז תני לו "להיות אבא" כפי שהוא מבין. לפי מה שאת מציינת, הוא מצליח בכך.

ואם את מרגישה ש"אינו רוצה להיות מחוייב" - מעבר לכך שקשה לדעת אם זה אמיתי - שוב, את לא זו שצריכה "לחנך אותו" להיות מחוייב.  אם באופן מעשי, היה מתחמק מכל התעסקות וקשר עם הילד - זה משהו אחר. אבל את מציינת בעצמך, "קשר מצוין", הבקר עליו. יתכן שיש לו אופי שונה ממך, והוא מרגיש צורך לחוש "חופשי" בערב לעיסוקיו.

הקיצור, כל זמן שבאופן מעשי - הוא בסדר בטיפול בילד, אל תעסקי בכביכול "חינוכו" להרגיש מחוייב, ולבטא את האבהות דווקא באופן שנראה לך (כלומר, נמצא בבית עם ילד ישן ולא בייביסיטר).

כדאי שתסכמו ביניכם, שאם הילד ישן - אז במקרה שהוא רוצה לצאת, תקחו בייביסיטר (אם יכולים להרשות לעצמכם). אם לא - ממילא לא שייך בחורה ביביסיטר בבית, כשרק האבא נמצא והתינוק ישן.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.