אהוב יקר.
אתה יודע? ככל שהזמן עובר ואנחנו עוד נפרדים, רחוקים וזרים אני מגלה עוד ועוד משמעויות למילה הזאת,
לבד.
המילה הזאת שכל פעוט בן שנתיים צורח בכל הזדמנות "אני!! לבד!!!" ורק אחרי שנים היא מקבלת משמעויות נוספות.
החלטות שאני צריכה לקבל, צמתים שאני צריכה לבחור בהם, שינוים שמשנים אותי ואין מי שיבחין בשינוים, הצלחות בלי מישהו לחגוג איתו, התמודדיות קשות בלי מישהו שיחזיק לי בהן את היד, רגעים שאני צומחת וגדלה בהם ואתה לא כאן כדי לצפות בפלא, פגישות מלחיצות בבנק שאני לא מבינה בהם וזקוקה לעזרה,
לילות ארוכים בלי לב לחלוק איתו את מאורעות היום, בקרים שקטים בהם אני מדברת לראשונה רק כשאני מגיעה לעבודה.
ללכת לסופר, לבחור, לשלם, לסחוב, לקלף, לקצוץ, לערבב, לתבל, לבשל , לזרוק בסוף שבוע את השאריות, כי מי יכול לאכול את כל זה לבד.
איש שלי,
הלוואי ותבוא לפני שאספיק להכיר עוד משמעויות של המילה הזאת.
בוא יקר שלי, כבר מאוחר,
בוא נלך הביתה.

