"שומע אני צריך ממך טובה קטנה..." פתחתי.
החבר הקשיב בעניין
ואחר ענה "תקשיב, אני אוהב אותך והכל
רק שאם אסכים למה שאתה מבקש יבואו עוד
אלף כמוך ויבקשו את אותו דבר"
הודתי לו בנימוס, וניתקתי את השיחה.
ובליבי המחשבות דוהרות
הרי כעת ברגע זה ממש אני היחידי שביקש ממך
בקשה ממן זאת, גם לו יצוייר שעד רבים
אחרים יבקשו זאת ממך
פשוט אמור להם: "מתנצל, עשיתי זאת
עבור אנשים רבים ואין באפשרותי לעשות כך יותר"
ואז חשבתי שאולי לפעמים זה אפילו יותר מזה,
אנחנו כל כך רגילים לחשוב על העתיד
לפחד ולחשוש ממנו
מבלי לחוות את הרגע העכשווית במלוא עוצמתה,
מבלי לשים לב למה שיש לנו כאן ועכשיו,
וזה נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו
בכל שלב בחיים.
אם זאת ההופעה של הזמר האוהב עלינו
כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ השקענו בכדי
להגיע לרגע המיוחל
ובסופו מה אנו עושים?!-
מצלמים את כל ההופעה בכדי שיהיה לנו תיעוד לעתיד.
במקום להנות מההופעה עצמה
אנו כה עסוקים בלשמר תיעוד
בלהחזיק את הסמארטפון ביידים שמנסות
בכוח לא לרעוד, אנחנו מוכנים להנות הרבה פחות
ולו בכדי שישאר לנו תיעוד... וכמובן שכל תעשיית האינסטוש מככבת אף היא בענק בעניין,
חלק מתרבות רדודה, תרבות המערב שגורמת לנו תמיד לשאוף לחזק יותר, מהיר יותר ועוצמתי יותר...
מתי נעצור את המירוץ?!
מתי נלמד להנות ממה שמונח לנו מתחת לאף
ורק מחכה שנקטוף אותו?!
*מוגש כשירות לציבור*

