בהיותי בישיבה. כששאלתי את אחד הר"מים שאלות שהיו קצת מרחפות, הוא היה רגיל לדחות את רוב השאלות במשפט אחד, 'אתה מניח הנחה ומקשה קושיא'. כלומר - כדי להקשות צריך בסיס לשאלה, אי אפשר לשאול שאלה 'באוויר'.
רש"י בתחילת הפרשה מביא את דברי רבותינו ששאלו 'קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?'.
אך יש להבין, לכאורה חז"ל 'מניחים הנחה ומקשים קושיא', מאיפה למדו רבותינו שקרח היה פיקח?
כשמשה עומד לפני ה' בסנה, אומר לו ה' "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'". אין ספק ש'אילם' 'חרש' ו'עיור' הם מומים באדם. למה נכנס ה'פקח' באמצע?
מסביר בעל ה'אמרי אמת'- להיות יותר מידי פיקח זה מום.
בספר 'יומן גיטו וורשה' של ר' הלל זיידמן מובאים דבריו האחרונים של הרב מנחם זמבה הי"ד בישיבת מנהיגי הגיטו - בפגישה האחרונה שלפני פרוץ המרד. הדיון נסוב על כך שלא הציתו את הגיטו בתחילת המלחמה, משום שאז היה נראה שיש סיכוי להנצל. אך למעשה בדיון זה המתקיים בסוף המלחמה מובן למשתתפים בו שדווקא בתחילתה היה סיכוי להצלחת המרד. וכך אומר שם הרב זמבה הי"ד: 'עם חכם ונבון - ניטל ממנו שכלו. האמננו כל הזמן - אולי ושמא ואפשר ... וגם היה יסוד להאמין. האמננו איפוא וקוינו שסוף הצלה לבוא... היתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה. - והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה... לא תמיד עוזרת הפיקחות. 'קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו'? יש שזוהי שטות לאדם - להיות פיקח.'
האדם מנסה לפעול ע'פ שכלו והבנתו. אכן בדיון היה נראה שיש סיכוי שרבים ישרדו דווקא אם לא ימרדו. אך מנגד הרגש הטבעי לאדם אומר להתקומם נגד המענים. למעשה השכל והפיקחות גברו. אומר הרב זמבה הי"ד - פיקחות זו - שטות היא.
בזה נוכל להסביר על דרך הדרוש את דברי חז"ל. הם לא 'מניחים הנחה' שקרח היה פיקח. אלא חז"ל באים ללמדנו שקרח ניסה להיות פיקח מול ה' וזו בעצם השטות. הוא משתמש בפיקחות של שטות. מנסה להתחכם עם המצוות. אולי טלית שכולה תכלת תפטר מפתיל תכלת, או שמא בית שכולו ספרים יפטר ממזוזה - זוהי פיקחות של שטות. מול מצוות האלוקים אין מקום להתחכמות בשכל האנושי.
שנזכה לעבוד את ה' בתמימות.
רש"י בתחילת הפרשה מביא את דברי רבותינו ששאלו 'קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?'.
אך יש להבין, לכאורה חז"ל 'מניחים הנחה ומקשים קושיא', מאיפה למדו רבותינו שקרח היה פיקח?
כשמשה עומד לפני ה' בסנה, אומר לו ה' "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'". אין ספק ש'אילם' 'חרש' ו'עיור' הם מומים באדם. למה נכנס ה'פקח' באמצע?
מסביר בעל ה'אמרי אמת'- להיות יותר מידי פיקח זה מום.
בספר 'יומן גיטו וורשה' של ר' הלל זיידמן מובאים דבריו האחרונים של הרב מנחם זמבה הי"ד בישיבת מנהיגי הגיטו - בפגישה האחרונה שלפני פרוץ המרד. הדיון נסוב על כך שלא הציתו את הגיטו בתחילת המלחמה, משום שאז היה נראה שיש סיכוי להנצל. אך למעשה בדיון זה המתקיים בסוף המלחמה מובן למשתתפים בו שדווקא בתחילתה היה סיכוי להצלחת המרד. וכך אומר שם הרב זמבה הי"ד: 'עם חכם ונבון - ניטל ממנו שכלו. האמננו כל הזמן - אולי ושמא ואפשר ... וגם היה יסוד להאמין. האמננו איפוא וקוינו שסוף הצלה לבוא... היתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה. - והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה... לא תמיד עוזרת הפיקחות. 'קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו'? יש שזוהי שטות לאדם - להיות פיקח.'
האדם מנסה לפעול ע'פ שכלו והבנתו. אכן בדיון היה נראה שיש סיכוי שרבים ישרדו דווקא אם לא ימרדו. אך מנגד הרגש הטבעי לאדם אומר להתקומם נגד המענים. למעשה השכל והפיקחות גברו. אומר הרב זמבה הי"ד - פיקחות זו - שטות היא.
בזה נוכל להסביר על דרך הדרוש את דברי חז"ל. הם לא 'מניחים הנחה' שקרח היה פיקח. אלא חז"ל באים ללמדנו שקרח ניסה להיות פיקח מול ה' וזו בעצם השטות. הוא משתמש בפיקחות של שטות. מנסה להתחכם עם המצוות. אולי טלית שכולה תכלת תפטר מפתיל תכלת, או שמא בית שכולו ספרים יפטר ממזוזה - זוהי פיקחות של שטות. מול מצוות האלוקים אין מקום להתחכמות בשכל האנושי.
שנזכה לעבוד את ה' בתמימות.
