אני אוהב לשחק כדורסל, אז הלכתי לאולם ושיחקתי.
רע. שיחקתי ממש רע. כל כך מתסכל היה הערב הזה. עוד הפסד ועוד הפסד ועוד אחד ושום דבר לא הולך, ואף כדור לא נכנס לסל. ולסיום, מתחתי את הגיד! נו מילא.
אז אני מדדה לי צולע אל עבר חדרי וחושב... זה לא אמור היה להיראות אחרת? לא.. לא הכדורסל.. כלומר, גם הכדורסל. פשוט, אחרי ערב מבאס שכזה, מן הראוי היה לשוב הביתה.. למקום שבו את נמצאת. היה נראה לי הגיוני לצלוע הביתה, לבסוף להגיע, לפתוח את הדלת ולראות אותך שם..
וכשתבחיני בי, תשאלי איך היה.. ואז תראי את הפרצוף המותש שלי, תחייכי ותגידי 'לא נורא, פעם הבאה'.. ואני מיד אחייך גם, כי עם חיוך כמו שלך איך אפשר שלא.
וכשתתקרבי לתת לי חיבוק (למרות שאני מסריח.. נו זה דמיון תזרמו) ותראי שאני קצת צולע, תיבהלי, ואז יהיה זה תורי לחייך ולסנן 'לא קרה כלום'.. וזה לא יהיה שקר! כי באמת לא יכאב כל כך על ההפסדים השטותיים ואפילו הרגל תחלים מהר יותר, כשאנחנו יחד.
אבל עכשיו פשוט כואב... לא, לא על הכדורסל וגם לא על הרגל.. הם סתם מזכירים לי שקצת הלכתי לאיבוד ושאני לא מוצא את הדרך חזרה. הביתה.


