אנחנו לפעמים נזהרים מלכתוב או להגיד דברים שטובים לנו, כי זה יכאיב לאחרים, יפגע בהם, או סתם מפריע ולא עובר טוב בגרון.
ואז, יוצא מצב - שרוב השיתופים של אנשים - זה על כמה רע להם, כמה הם מסכנים, כמה כואב, וכמה קשה.
אנשים מפחדים להגיד גם כמה טוב, כי לפעמים זה לא נעים לשמוע.
אני מבינה את שני הצדדים, כן?
הייתי בכל אחד מהם בזמן כזה או אחר בחיי.
אבל לא מזמן שמעתי על העניין הזה ברשת, שאנשים לרוב לא משתפים את הדברים השגרתיים הטובים בחיים שלהם.
כלומר כן יש הרבה שיתופים של טיולים, אירועים וכו'.
אבל סתם איזה כיף ביום יום?
איזו שיגרה מבורכת?
לרוב לא. כי זה מפחיד להראות שטוב לך, זה יכול להכאיב לאנשים, לגרום להם לקנא.
ואנחנו כמובן לא רוצים ח"ו להכאיב לאנשים במקומות שלהם, ואני גם לגמרי לא אוהבת ולא מתחברת לתרבות השיתופים הזו..
אבל לפעמים לשתף בדברים טובים, באחד על אחד, או פה בפורום שזה יותר אנונימי..יש בזה דווקא ברכה בעיני.
אני שמה לב שכל שאני קוראת יותר ויותר דברים כואבים, קשים - זה מכניס מן אשליה כזאת שהעולם מבאס..ואגיד את האמת, החיים שלי טובים ב"ה, אבל לא משהו מנקר עיניים בכלל..הכל רגיל. לכאורה. עברתי דברים באמת באמת קשים בחיי, שיש להם השלכות והשפעות כל הזמן. בילדות, בבגרות, בחתונה, בהורות. באמת שזה מלווה אותי בכל שלב בחיי, או בחיי המשפחה שלי.
אבל כשאני שומעת אירועים קשים של אנשים, אני מרגישה קצת לא נעים שכאילו לי טוב, ולהם לא.
ואז מזכירה לעצמי "אבל גם לך היה קשה"
לא רוצה להיזכר כל הזמן בקושי ובעבר, אני רוצה לחיות קדימה לעבר טוב יותר בעז"ה.
בא לי להרגיש שהקשיים והטראומות מהעבר רק יצמיחו אותי.
את יודעת כמה פעמים עובר לי במחשבה "טוב לה והיא מצליחה במה שהיא עושה כי היתה לה ילדות טובה ובריאה"
אבל גם כמה פעמים עובר לי במחשבה "איזה עוצמתית היא שלמרות כל מה שהיא עברה בחיים היא קמה ומאירה בתוך החושך"
ובא לי להגיד לעצמי שגם אני יכולה להאיר מתוך החושך. אבל אני מוצאת את עצמי מפחדת, כי כבן אדם בוגר - מי שלא מכיר אותי מהעבר, לא יודע את סיפור החיים שלי. ואני לא אצעק אותו או אסתובב עם שלט. וכשמסתכלים עליי היום כלפי חוץ, אף אחד לא משער מאיפה הגעתי.
ואז נולד הפחד הזה לשתף כמה טוב, כי הוא יכול להכאיב.
והוא באמת יכול להכאיב, כי הנה אני שהייתי גם בצד השני, צפיתי מהצד כמה נראה שטוב לאחרים ואני בתוך מערבולת קשה של החיים.
אבל אי אפשר להיות בפחד הזה כל הזמן.
משהו בתרבות השיתוף של הכאב והרע, קצת משפיעה עלינו גם בהסתכלות עלינו, על אחרים ועל החיים בכלל.
אני לפעמים שומעת את הדס לוינשטרן רייכרט, מדהימה ביותר..שחוזרת כמה פעמים על המשפט החיים שלי מושלמים. ולכאורה אפשר לשאול "איך אישה כמוה יכולה להגיד משפט כזה?"
אבל אפשר, ורצוי.
מצד שני, זה כאילו רק למי שעבר דברים קשים מותר להגיד שטוב לו. כי כולם מרחמים עליו, ואז אף אחד לא יקנא בו.
אבל יש כ"כ הרבה אנשים בעולם שאף אחד לא יודע את סיפור חייהם, ואת הגבורה שהם פעלו בה - ויש מצב שבגלל האנונימיות של סיפור חייהם, יהיה להם מן איסור חברתי לשתף כמה טוב להם כי זה יפגע באחרים.
אז זה יצא לי ארוך ותכלס לא יודעת מה השורה התחתונה של כל מה שכתבתי, אולי שנהיה חברה מכילה יותר. שנשמח ונפרגן אחד לשני כשטוב למישהו, ונתפלל שגם לנו יהיה טוב.
בשמחה!!
