אני מספר ימים אחרי לידה.
בבית כמה ילדים צעירים, שיחיו.
ה'היי' של הימים הראשונים עבר, ואני מוצאת את עצמי גרסה אנושית של החמור איה (זה מפו הדב..).
אין לי כח לאף אחד, אין לי כח לעצמי.
כל התזונה המהממת ששמרתי בהריון מתפרקת לרסיסי מזון מזדמן שאני דוחפת לאורך היום. אף פעם לא רעבה, אף פעם לא שבעה.
אז נכון שיש טריגרים של קשיים אובייקטיבים- החופש התחיל, כולם בבית הרבה זמן אחרי הקייטנות ומחפשים תעסוקה או לפחות מבוגר אחראי שיכוון אותם.
לצערי המבוגר היחיד שיש להם בסביבה זה אני.
רוצה את הפרטיות שלי להנקות שקטות בלי צעקות ברקע או לארגון ארוחות משביעות ומזינות עבורי.
אני מרגישה שהבעיה היא לא מחסור באנרגיה פיזית אלא נפשית.
מבינה שההורמונים משחקים פה תפקיד רציני ושואלת את עצמי אם יש דרך להתעלות על זה. אין מצב שנעביר ככה עוד יום אחד. בא לי לברוח..
עצות חכמות, מישי?
בבית כמה ילדים צעירים, שיחיו.
ה'היי' של הימים הראשונים עבר, ואני מוצאת את עצמי גרסה אנושית של החמור איה (זה מפו הדב..).
אין לי כח לאף אחד, אין לי כח לעצמי.
כל התזונה המהממת ששמרתי בהריון מתפרקת לרסיסי מזון מזדמן שאני דוחפת לאורך היום. אף פעם לא רעבה, אף פעם לא שבעה.
אז נכון שיש טריגרים של קשיים אובייקטיבים- החופש התחיל, כולם בבית הרבה זמן אחרי הקייטנות ומחפשים תעסוקה או לפחות מבוגר אחראי שיכוון אותם.
לצערי המבוגר היחיד שיש להם בסביבה זה אני.
רוצה את הפרטיות שלי להנקות שקטות בלי צעקות ברקע או לארגון ארוחות משביעות ומזינות עבורי.
אני מרגישה שהבעיה היא לא מחסור באנרגיה פיזית אלא נפשית.
מבינה שההורמונים משחקים פה תפקיד רציני ושואלת את עצמי אם יש דרך להתעלות על זה. אין מצב שנעביר ככה עוד יום אחד. בא לי לברוח..
עצות חכמות, מישי?
אלו תחושות שלי שעלו מההודעות שלך ואולי אני טועה. אני מבינה שקשה לך לשמוע את זה. אבל אני אומרת את זה בשבילך. באמת.