ומעצבן כ"כ.
וכמה שינסו לעשות אתזה שמח וחגיגי, אני הייתי הנאשמת, והם התובעים.
והעילה היחידה למשפט ולזכות שלהם לעשות לי ככה זה שלפני מספר כל שהוא של שנים הפכתי אותם להורים.
אז דיברנו ברוגע, והצגנו חיוכים, ביימנו דאגה ואהבה והיה אוכל טעים.
אבל היה נורא.
וגיליתי, אולי באיחור, שהם גם בנ"א, ופגיעים, ונעלבים, ומבקשים ומצפים לאמפתיה ולרגישות ולשיתוף.
ואין לי כח לזה גם בבית שלי!
כי אם אני אצטרך להציג גם ליד ההורים שלי אז איפה אני יהיה באמת שלי?
אני רוצה לעשות מה שאני רוצה!!!
מה שאני רוצה!!!
ולטעות.
ולהתבלבל.
ולתקן.
ולהשבר.
אבל לבד.
והם חושבים שהם יכולים לשלוט עלי, גם בגיל שלי, וש"אישה עוברת מרשות הוריה לרשות בעלה"
ואני לא רוצה להיות בשום רשות של אף אחד.
רק שהם יותר חזקים, ובמאבקי כח הם תמיד מנצחים.
אז נכנעתי.
והבטחתי.
והסכמתי.
והתחייבתי.
וזה היה קשה.
ואני לא רוצה!!!
אני רוצה להחליט בעצמי על החברות שלי, על ההתנהגויות שלי, על החיים שלי.
ולא, ההורים שלי לא נקראים הורים חונקים, בשום קנה מידה כלשהו.
אני פשוט נקראת אחת שתמיד בורחת.
ושחייבת חופש וחופש ולברוח.
אז אולי בכלל יהיה אפשרי לברוח מהכל הכל.
הלוואי.
על הקשר שלה איתי