כשאדם עומד מול בורא עולם, חשוף לגמרי לטוב ולמוטב, ומבקש רק להיות.
אבל, אין דבר כזה - לעמוד מול עצמי, לפגוש את עצמי, כי אין עצמי בלי ה'. אני תלויה כמו בחוט שערה, וכל רוח קלה יכולה להפסיק את קיומי, ללא רצונו של הקב"ה שאתקיים. ובגלל שאני יודעת באופן ברור ומוחלט שה' אוהב אותי ורוצה בטובתי, אני יודעת שה' יזמן לי דברים טובים בהמשך דרכי. אני מכירה את "עצמי" דרך אותה הדרך שה' מנתב עבורי, ויודעת שתמיד אפשר להשתכלל, ולזה בדיוק ה' מצפה ממני. נשמע מתפלסף, אבל זה עבורי הפואנטה של לפגוש את "עצמי".
אגב, ה"עצמי" הזה שמדברים עליו כמעט חסר משמעות, אם אין לו את הקולקטיב כמו של אדם הראשון, משה רבינו ועם ישראל.
כאן נכנס הטיעון של הראי שהשחית את נפש האדם, וגרם לו להתרכז רק בעצמו.
פעם ראיתי ראי נחמד בצורת חלון שנפתח כביכול לחלל שמחוץ לבית. זה באמת חיזק אצלי את הנקודה, שהאדם הוא נוף מולדתו, ואדם שמנתק את עצמו מהסביבה, כביכול מנתק את עצמו ממקור החיים שלו.
בנוסף, ברור שהתורה היא מעיין החיים עבור כל יהודי, אבל כשאומרים לפני הלימוד: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני בא/ה ללמוד תורה בשם כל ישראל..." - אז ללימוד יש ערך עוצמתי הרבה יותר, כשמבינים שאנחנו רק חוליה אחת בתוך השרשרת, ולא אדם פרטי.
אז אין סתירה בין ה"עצמי" לבין הסביבה של האדם, כל זמן שהאג'נדות שלהם משותפות...
(אבל זה כבר נקודה אחרת, ויש לי ילדים מתרוצצים מסביבי... אז אולי פעם אחרת)