כמדומני שזה נאמר בתלמוד, ועל אלישע בן אבויה

קידושין לט ב'.

והסיפור של הצדוקים והבייטוסים הוא אחר.

הם שמעו את אנטיגנוס איש סוכו אומר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' " וחשבו שאם הוא אומר את זה, אז בטח לא מקבלים פרס, אז כפרו והקימו את שתי כתות, הצדוקים והבייטוסים. אבל גם זה קשור לשאלת צדיק ורע לו.

וכמו שחידוש כתב, הסיפור שאת אמרת הוא בנוג לאלישע בין אבויה.

נראה לי שסיסמאות לא  יעזרו עכשיו(כמו כמעט כל הפעמים במבחן המציאות).
ולמרבה האירוניה   אני בכ"ז יפתח ב'סיסמא' ,  רק בשביל שהיא לא תישאר כזאת.
תקופה לא פשוטה  מוכרחת להיות הכשרה למשהו, אין מצב שזה סתם, פשוט אין.

אין עניין להיכנס לדיונים פילוסופיים באמונה כאן(אפשר וזה נחמד וחשוב באופן כללי  אבל אני רוצה להתמקד בהשלכות תכל'ס ובמה שיעזור),
ברור מאוד שיש רק שתי אפשרויות - להאמין ולשאת בהשלכות( האופטימיות) וביכולת לעשות שינויים ולקום  או באופציה השנייה להתייאש ולעצור את החיים.
בעיניי שיקפת דבר כנה מאוד, שהחיים הם לפעמים מאוד מורכבים, ולכן זה בעיניי הכי אמיתי שיש- לכאוב  ולא להתעלם ולא להסתתר מאחוריי סיסמאות של אמונה  שרק מסתירות את המציאות הכואבת, ולא מתוך זלזול ב'סיסמאות' האלו, אלא ברצון שבאמת יהיה טוב.
 החיים הם מורכבים , ואני מקווה שהכנות הזאת שלך היא שתביא למצוא תועלת אמיתית ורצינית מהתקופה הזאת, וגם לאמונה מחודשת ולחיים מלאי כוחות.
אני לא מסוגל להכניס את עצמי לנעליים שלך ,  אבל מוכרח שתקופה כזאת בוודאי מביאה להכשרה/הכנה חשובה(מוכרח מתוך אמונה..).
השאלה היא להכשיר למה, ולמה כל כך כואב? 
לא יודע חשבונות שמיים, קטונתי.
ובכ"ז מניסיון חיים של אנשים אחרים אפשר לראות כל מיני אופציות שפתוחות, למשל(אולי הן לא מדברות אליך ספציפית אבל העיקרון)-
 לכאוב כדי  להיות מוכנים לחיות יחד, בצורה יותר איכותית, כן, 
כזוג וכהורים לילדים בעז"ה.
 כי בתוך  התסכול הגדול הזה אפשר  להעריך באמת עד כמה חשוב שיהיה לאדם אור בחיים שלו,
שיהיה מי שישמע אותו ויתן כח ,כיוון ושמחה.
ועוד דבר, בזכות הניסיון הזה 
לא רק להאמין בקב"ה וזהו , אלא   להידמות לקב"ה, " מה הוא רחום אף אתה היה רחום ..".
שאנחנו בעצמינו נהיה מסוגלים לקחת ברצינות יותר גדולה את החיים של האנשים שסביבנו,
לדאוג להם ולהתקדמותם ושמחתם בחיים, להיות רגישים יותר לכאבם.
הכאב מוכיח לנו עד כמה כל אלו קריטיים לאדם, כפשוטו,  כדי לקום בבוקר ולחיות.
 ונשמע שזה קריטי לך אז ברור   שאת תשתדלי להיות כזאת לאחרים.
כזאת שתהיה שם בשביל בן אדם, להרים אותו, לתת לו לפרוח ולהפריח מה שסביבו.
להיות שם בשביל הבעל ובשביל הילדים שיהיו , העתיד עוד גדול ובטח שזה יהיה נצרך.
בגלל(בזכות) הכאב הזה בעז"ה לא תוכלי להיות אדישה לכאב של אחרים.

בגלל(בזכות ) הכאב הזה תזכי לא רק לתת להם   אמונה  כללית אלא גם  הכוונה ,חיזוקים ,עזרה, וערך לחייהם.
ועכשיו,
אולי יעזור לצאת באיזו תפילה קטנה לד' , שיעזור להתקדם בתוך המצב הזה , לומר לו בכנות את מה שכתבת כאן.
להתפלל על זה עבורך  באופן אישי ולבקש שיהיה לך מתוך הניסיון הזה את הכח והידע  לעזור לאחרים בעתיד,
לבעל/ ילדים/ מעגלים נוספים, שתמצאי ותפיקי תועלת מכל מה שעובר עלייך.

ומה שחשוב גם- לא להיתקע בעבר יותר מדי, 
להמשיך לפתח את העתיד וההווה,לזכור שבאמת העתיד עוד נתון לשינויים, וגם מהעבר בעז"ה תצליחי להפיק לקחים מועילים.

והייתי מצרף כאן אם זה לא היה ארוך את תהילים פרק ל"ז.. כי אמרת שמרגיש לך שד' צוחק עליך, אבל ממש לא, "  נַעַר, הָיִיתִי--    גַּם-זָקַנְתִּי: וְלֹא-רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב"(ל"ז),
תשובה מדוד המלך בעניין שווה הרבה יותר.
 

 בהצלחה!

בחורה כותבת שהיא עצובה, ופורקת את הקושי שלה, ואנשים תוקפים אותה על ההסתכלות שלה על החיים באמת.

אין אדם יכול לדון את חברו עד שלא יעמוד במקומו.

אין קשר בין הקושי שלה לקשיים של אחרים.

בעולם הפנימי שלה היא מלאה בחסר וכואב לה וזה קשה לה מאוד. 

מה קשור לכאן פרופורציות.

פרופורציות לא קשורות לקשיים רגשיים של בני אדם.

יקירה תודה שפרקת כאן שולחת לך חיבוק והרבה כוח.

ולו יהי ותזכי לראות את האור

בדברי הימים ב' פרק לב. ומדובר על חזקיה המלך הצדיק שכמעט הפך למשיח....

ק''ו בזמננו כל עוד לא הגיעה הגאולה יש בחינת ואנוכי הסתר אסתיר... זה המבחן שלנו, ה' רוצה לדעת מה בליבנו אפילו כשהוא כביכול עוזב אותנו, זה המבחן הסופי בעז"ה... חייבים לעמוד בו.

מלבד הסוד הזה שהפס' מלמד, צריך לדעת שיש עוד שני חלקים בעבודת ה' בנוסף לשני החלקים שכבר עשית שהם תפילה ואמונה.

והם: 1. ביטחון. 2. השתדלות.

1: ביטחון זו תחושה חזקה של רוגע ושמחה שה' דואג לי ויהיה סוף טוב (גם לדעתך!). האם את חווית את התחושות האלו? כמה זמן? או שהתחושות העיקריות שלך היו צער וטרוניא?

2: לא לשכוח שהאמונה היא לא תירוץ שיגרום לנו לא להשקיע... "יד חרוצים תעשיר" (משלי) צריך לעשות השתדלות ראויה, שמלאת אמונה כבר בתוך העשייה הזו.

מקווה שעזרתי

לק"י

מה אני יכול לאמר מלבד שאני מכיר את מה שאת מתארת בדיוק אחד לאחד? אותו דבר, עיכובים בלימודים, זוגיות וכו' וכו'.

אני אספר קצת על מה שעברתי, ואז אגיע לתהיות ואולי איך אפשר לנצל את המקום הזה לעלייה גדולה..

כמוך - שנתיים עיכובים בלימודים, ממוצע לא הכי אבל מספיק, מתקרב לתקרת ה20. מבין כל מה שאת אומרת על הקפדה ושאין כוחות. ממש אחד לאחד הלוואי והיית מרגישה כמה אני יכול להזדהות עם המצב שלך. הרגשה שהחיים תקועים, שזהו נגמר, ולא בהרגשה אלא גם בשכל. הרבה תהיות מה נכון או לא. ב"ה הבנתי שאת עצמי מהמצב הזה אני לא אוציא, באמת לא יעזור עד מחר כל השמיניות באוויר וכו'. רק השם מוציא. פשוט המשכתי בכוח וניסיתי לברר עם עצמי את עניין האמונה. סופו של דבר, עזר לי מאוד פשוט להסתכל על עצמי, להבין שאני לא מושלם ולראות לטובה את מה  שהשם נתן לי. וקיבלתי הרבה (אינסוף האמת) אם לא ראיתי את זה באותה תקופה. יש מושלם אחד, ואם הוא החליט שזה מה שאני צריך לעבור לא יכול להיות שזה מרע. באמת לא יכול להיות. לקבל פשוט באהבה. יכול לאמר לך שבסיעתא דשמיא נפתחו לי כל מני דלתות ישתבח שמו, גם בלימודים ובכל מני מקומות אחרים. והמצב נראה אחרת, ח"ו אם הייתי בוחר ללכת בדרך אחרת והשם היה חונן אותי בהצלחה בדרך האחרת הייתי עושה את טעות חיי (בעולם הזה ובהבא). אם את משתדלת להקפיד על מידות והלכה לא תצטערי על זה, הקב"ה לא שוכח אף אחד, בטח לא אלה שאוהבים אותו והולכים אחריו אפילו כשנגמר.

שבע"ה תזכי לצאת מהמצרים עוד השנה ותעמדי תחת חופה וקידושין בשמחה ואושר!

שבת שלום!

החיים של כל בנאדם, גם דתי רצופים קשיים ומכשולים רבים. השם בטובו נתן לנו כאן הזדמנות בעולם הזה בכמה שנים שהוא קצב לנו לחיות לאסוף כמה שיותר מצוות.

עכשיו בא נחשוב אם ה היה עושה שכל מי שמאמין בו ומתפלל אליו, מיד בגלוי  הוא היה נושע וחי חיי אושר ועושר.... מה היה קורה? מה היה ערכו של הנסיון? איך בכלל אנשים לא היו רצים לקיים מצוות?

לכן ה מסתיר מאיתנו את התוצאות של מה שאנו עושים, ואדרבה לפעמים נראה לנו שהרשעים מפונקים חיים בלי צרות (בלי להיכנס לעניין שאין באמת אנשים שאין להם צרות ואנחנו פשוט לא יודעים מה יש לכל אחד אחר חוץ ממנו בלב...) - כל זה זהו נסיון אחד גדול ולכן צריך לעשות מצוות ולא להתייאש מסימנים שאנחנו מקבלים מהעולם הזה, הכל עצת היצר כבר ראינו המון צדיקים שסבלו ויש סיפור בגמרא על אמורא שמתו עשרת בניו ולא חסר סיפורים על צדיקים מיוסרים אך לאחר שמונים שנה בעולם הזה הם קיבלו נצח  של אושר אינסופי בעולם הבא, כדי להבין מה זה עוה"ב תנסו לדמיין את כל ההנאות שהיו בעולם מבריאתו לכל האנשים בעולם, תדחפו לרגע אחד ותקבלו פחות ממאיה בהנאה האינסופית הנצחית של העולם הבא שלא נגמרת לעולם, אז תמשיכי להתפלל ותהיי בטוחה שהתפילות שלך פועלות גם אם לא רואים ובעז"ה בגן עדן תסתכלי על כל הרשעים מהצד ותראי את הדמעות בעיניים שלהם.... חזק חזק ונתחזק. רק תזכרי שכולם באיזשהו שלב עוברים את ההרגשות שלך כל אחד איך שהוא חווה את זה... שבתשלום

אבל לפני הכל - אמפתיה ועידוד להרגשתך הקשה העצמית (ללא קשר ל"אמונה"). מצער שאת חווה כך - גם ביחס ללימודים, גם ביחס לשידוכים. גם עצם תחושת ה"נסיון" לגבי תפיסת העולם הבסיסית, שבאה מתוך הקושי.

מצד האמת - אלו שני עניינים שונים: הרגשת הקושי שלך, והמשמעות מבחינת האמונה. אם כי אכן, זה נסיון. ואל תביאנו לידי נסיון...

הדבר הראשון הוא, שה' אינו בן אדם. לפעמים אנשים מעצבים לעצמם בראש איזה "פסל" כזה.. לפי מה שנוח להם לדמיין - ואז אומרים לו, הרי אתה אמור להיות כך, אז למה אתה לא כך...

כך גם לגבי האמונה. מחליטים שאמונה משמעותה כך וכך, וכך וכך אמורים להיות תוצאותיה - ואח"כ אומרים, אה... לא קרה כמו שהחלטתי..

א. הקב"ה זה בכלל לא במושגים הללו, של "צוחק עלייך", "מנצל", "דופק אותי".. מה הקשר. אפילו בן אדם הגון אינו כך. קל וחומר שה' אינו אדם, לא שייכים המושגים הללו בכלל. זו הגשמה גמורה.

אלא מה? גם את יודעת את זה. רק הבעת את כאבך.

ב. המחשבה שאמונה פירושה שיצא בסוף כמו שאני מבין שטוב, מאיפה זה? 

אמונה, זה שה' יודע מה הוא עושה - והוא מסבב הכלל לטובה. מה הטובה? לא תמיד יודעים באותו זמן. לפעמים גם לא מעבר לכך. מי שמאמין שהכל לטובה, יכול להתחזק מהידיעה הזו עצמה, כי היא עצמה קשר עם ה'.

הרי זה לא שה' כתב איתך חוזה, שאת תצליחי תוך כך וכך זמן בדברים הללו, וכעת "לא עמד בהתחייבות"...

ג. "איוולת אדם תסלף דרכו - ועל ה' יזעף ליבו". "נתקעתי שנתיים בלימודים".. הרי זה לא שבאופן שרירותי מישהו החליט להשאיר אותך כיתה.. לא הצלחת לעבור מבחנים, היית צריכה עוד שנה. לא נעים - אבל קורה. לא כולם מוכשרים בכל התחומים (גם לא החברות שלך). למה לחשוב ש"ה' תקע אותך".. הרי אם כך הדברים היו מתנהלים - היה אפשר שה' יתן את הידיעות בראש, בכלל בלי ללמוד.

אז נכון שבסופו של דבר, הכל בהשגחה אלוקית. גם זה. אבל באופן הנגלה הפשוט, קורה שאדם מצליח יותר בדבר אחד, ופחות במקצוע אחר.

ד. "להרגיש את האהבה של ה'", זה תלוי הרבה לאיזה כיוון מסתכלים. אפשר להסתכל על אי ההצלחה בלימודים במשך שנה, ועל זה שלא מצאת שידוך - ולהגיד "לא מרגישה". אפשר להסתכל על זה שיש אור של שמש בחוץ, יש פרחים, יש לך בית, יש לך אוכל, את בריאה וכו' - ו"להרגיש". זה ענין של בחירה.

ה. להחליט שכאלה ש"הולך להם", או שישר רואים למה טוב שלא הלך - אז סימן שמראש ה' ברא אותם שהוא מאד אוהב אותם.. זה כמובן בלי קשר.  רחמיו על כל מעשיו. ואין "פרוטקציות" בין הבנים בעם ישראל. למה יש כאלה שיותר הולך להם וכאלה שֶפָּחות כביכול, שאלה. אבל הסיבה אינה כאילו זה בן אדם ש"בא לו יותר" על מישהו מהילדים...

אלא מה?...

ברור שהקב"ה טוב לכל. ורחמיו על כל מעשיו. ובוודאי רצון ה' שיהיה לך טוב, גם בפעל.

אבל ההסתכלות צריכה להיות יותר רחבה. 

מי שנכנס לחדר ניתוח, בלי לדעת במה מדובר - יכול לחשוב שיש שם חבורת רוצחים... אם יודע את המכלול - מבין שכאן מרפאים מישהו. אתה נכנסת ב"קטע" מסוים. אין לך תמונה שלימה.

אדם, זה דבר רחב. יש נשמה, שאיננו יודעים מה בדיוק כבר עברה. מה היא באה לתקן כאן בעולם. לפעמים משהו מסוים, מוציא לפעל כחות שנצרכים דווקא לנשמה הזאת.

על כן, אכן צריך להאמין, שה' משגיח על הכל, בכללות ובפרטות. אבל לא לנסות לסדר איך היה אמור להיות, לפי מה שאנחנו רואים בלבד. והאמונה עצמה, הידעה שהכל בהשגחה - היא עצמה משמחת ומחיה.

על גבי זה, יש מקום להתפלל, מעומק  הלב, שיהיה גם בטוב הנגלה. בפעל ממש. ולהאמין שיכול להיות כך ממש - וישועת ה' כהרף עין. ולהודות על כל טוב, אפילו "קטן".

אבל לא "להתנות", כאילו זה מה שאמור להיות ולא אחרת.

ולגבי התפילות, והבכיות, והצעקות, והלב הנשבר... בוודאי שזו סתירה מיניה וביה, לומר: ושום דבר לא מתקדם, הכל הולך אחורה...

הרי ההיפך: כתבת בעצמך מה התקדם. שהתפללת. שפנית לה' בלב נשבר. שצעקת. 

טעות לחשוב שאם זה לא התמלא בפעל - סימן ש"לא היה שווה" (עייני מה כותב הרמח"ל במס"י פרק י"ט, על החובה להתפלל על הגאולה, ושגם אם עדיין לא הגיע הזמן, האדם עשה את חובתו והקב"ה שמח בזה).

מי אומר לך? אולי בזכות שבירת הלב שלך, והענוה כלפי ה', והבכיות - חסכת מעם ישראל צרות גדולות? הוספת זכויות? ברור שזה כך. גם אם לא יודעים עד היכן זה מגיע.

אולי בכלל זה התפקיד שלך כרגע - לפני ענין השידוך והלימודים.

אולי, סתם למשל, הלימודים שנתיים לא היו כפי ש"החלטת" - ממרוכזותך בענייני שידוכים - כדי לחסוך שידוך ולימוד ביחד... אולי זה היה כי את צדיקה והקב"ה רצה  את תפילתך?...

הערך של תפילה, מה שזה בונה באדם, בנפשו ובנשמתו - זה לפעמים הרבה יותר ממילוי המבוקש שבתפילה.

ה"תועלת" בכל ברכה מברכות השחר, היא הרבה יותר מאשר באיזו "תוצאה"..  היא בעצם ראיית כל הטוב שבעולם כחלק מטובו של ה'. הקישור שלו למקורו ע"י הברכה.

נו... התקנא בך היצר הרע. אמר, זו צדיקה מידי, מתפללת, עושה כל מיני דברים טובים, מאמינה... נקלקל לה קצת. איך? שנעלִים ממנה את הערך בעצם המהלך הנפשי שלה - ונגיד לה שתמדוד לפי ה"תוצאות", שהם הרבה פחות ממה שבנתה אצלה.

ונגיד לה ש"תשווה" לחברות, שיש להן הצלחה כלכלית ולימודים ומשפחה - ולא מגיעות לקרסוליה מבחינה פנימית....

נגרום שתפסיק להתפלל. שתרגיש שאין טעם...

אל תתפתי לזה.

תבונני בטוב שיש לך, שיש בך. תשמחי בו. תחזרי להתפלל במרץ ובשמחה, ובלב נשבר.. תצפי לישועה, אל תכתיבי מהלכים לה' - אבל תראי למפרע כל שמץ של טוב שהרווחת - ואז גם ה"מקום" שלך ישתנה, ושמחת החיים, וההודאה, והביטחון - ויש לקוות, גם ישועתך בפעל ממש בקרוב, בכל מה שאת צריכה.

באותה מידה יכולת להגיד שלכולן יש שיער בצבע מסוים או משקל מסוים או מידת נעליים מסוימת או עדה מסוימת או גננת גן חובה עם אותו השם.

כל דבר מקרי הוא מקרי, גם אם זה נראה וואו ממבט ראשון.

כמו לנסות להסביר למה אוכלים צ'ולנט בשבת, ואז לחפש איך צ'ולנט בגימטריא מזכיר משהו שקשור לשבת.

הזכות שעמדה להן היא לא של מקים האולפנה אלא של המאמץ האדיר שלהן, הזיכרון שלהן, החוכמה שלהן וכיוצ''ב.

וזה שכולן בנות כהן - מקרי לחלוטין.

קראתי על הרב בהר"ן עכשיו בויק', נשמע דמות מיוחדת

על רקע פרישה מטעמים אידיאולוגיים.

יודע מאמא שלי שלמדה באולפנת כפר פינס, בתקופת הרב בהר"ן שם.

פרש מראשות האולפנה על רקע חילוקי דעות אידאולוגים מול מרכז ישיבות בני עקיבא על אופי האולפנה.

(אולפנת כפר פינס היא אם האולפנות)  

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

כמובן הכל ברוח טובה

ומוגבים..

אני חושב שמה שגורם לאנשים הרבה לכתוב (אא"כ זה ברו"מ או אנשים מיוחדים) זה שאנשים מגיבים ועונים לך, ואז אתה לא מרגיש שאתה משתף לאוויר..

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

אמנם לא אני היא שהתחילה ראשונה את הויכוח כאן (אלא מישהו שרמז על חרדים אגואיסטים, באותו הקשר)

אבל אני קפצתי...וכל השאר, ידוע.

באמת נקדימון לא אשם כי אפשר לאמר שהתגרינו בו, בהשקפה שלו, ובבית שלו.  סליחה!

וצריכה באמת לבקש סליחה מהשם; כל יום אני מבקשת "אל תביאנו לידי מחלוקת", וכמתחילה כזו

אני מייד מוצאת את עצמי שם....

בטוחה שלקב"ה לא משנה, ואף אחד לא יתבע אם עמד או לא בצפירה, אם הניף או לא דגל, ואפילו אולי

אם אמר (או לא) הלל ביום העצמאות.

העיקר שכולם משתדלים לשמור מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו (שזה יותר קשה, לי , בכל אופן)..

אולי, חס וחלילה, אתבע על הונאת דברים, ליבון מחלוקת, לגלוג, חוצפה...

כל היתר ממש לא חשוב.

כל טוב.

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

הגבעונים זה נטו מסירות נפש.

במי שלא, יש כאלו שהמניעים טהורים ויש כאלו שזה מעורבב.

אבל חבר'ה - בבקשה כנות!!!

אל תנופפו בדגלים שלא שלכם!!

יש עניין ומצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל ובמיוחד במקומות בהם רוצים אויבים להתיישב ומנסים לגרש אותנו מהם.

זה שזה גם נוח מבחינות מסויימות שולל את המצווה שבזה?

אם כיף לך לשבת בסוכה ואתה נהנה לשבת בחוץ בצל הסכך וללמוד זה הופך את זה לפחות מצווה מאשר מישהו שלא נהנה עושה את זה במסירות נפש? 

מופיע אם זה בת או בן (מסר למחבר או שיחה אישית עם המחבר או אם זה בת מסר למחברת וכו')

למי שרשם בהגדרות שלו את המגדר, מי שלא עשה את זה לא יופיע לו

אבל התכוונתי לתגובה הקודמת שלי, שבה כתבתי למי שכתבה לי 'צודק', שאם כבר אז 'צודקת', חשבתי שמובן מזה שאני אישה

אלוקים יברך את כל המתנחלים

אם אתה באמת רוצה לדעת, אפילו בגבעונים לא אצל כולם זה מסירות נפש,

כמו בכל מקום לא כולם מאה אחוז.

אני גר ביישוב נורמלי וזה לא מרגיש שום התנחלות מיוחדת או הבדל מיישוב שלא מוגדר "התנחלות",

וכמו שכבר כתבו, זה לא חייב להיות מסירות נפש,

מסכים עם @שוקולד לבן. 

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

לא מבין ת'שאלה