נראה לכם הגיוני שבקשר מתקדם ארגיש אשמה ומצפון מזה שהבחור נוסע אלי?
(וזה פעם ראשונה שזה קורה בקשר שהוא נוסע). ולא שאני יוצרת את ההרגשה. הוא פשוט מדבר הרבה על כמה זה קשה לו. ונוראי בשבילו לנסוע רחוק אבל זה מקדש את המטרה כי הוא רוצה שניפגש אבל באמת בכלל הוא לא אוהב לנסוע ואין לו כח לזה והוא מחפש איך ומתי לעשות את זה בלי הרבה מאמץ(לקפוץ על טרמפים וכד') וגם כשהוא יעשה את זה הוא יגיד לי כמה זה לא כייף לו לנסוע. ואפילו שנפגשנו במקומות שקרובים אליו יותר הוא גם אמר שאין לו כח לנסוע והראה שהוא סובל
וכמובן שלהיפגש הוא ממש רוצה רק לנסוע ממש ממש מתיש אותו
(גם אני לא אוהבת לנסוע אבל אם זה למשהו חשוב ושאני רוצה אז אני אסע בשמחה ובכייף, כי אין מה לעשות אם רוצים משהו צריך להשקיע בו וההשקעה היא חלק משמעותי וכייף מהדבר שרוצים וגם אם יהיה לי קשה אני לא אגיד את זה מלא פעמיים לבחור שירגיש מבואס שבגללו הייתי צריכה לנסוע. כי זה לא בגללו. זה בגללי. אני רוצה שניפגש)
אני לא יודעת ממה זה נובע כן ראיתי אצלו בעוד תחומים שקשה לו להתאמץ ולהשקיע,וגם בכללי מפריע לי שאדם יותר מידי עסוק בקשיים של עצמו ולא רואה את הבן אדם האחר שמולו. כאילו מרגיש לי מידי שהוא לא מבין שבזוגיות יש שתי אנשים ולפעמים צריך להתאמץ ולהשקיע כי גם לאדם שמולו יש קשיים ורצונות וצרכים (כאילו הפיתרון לזה שהוא לא יבוא אלי זה: "אז מה אז תבואי את לפה?" ו"אוווף למה את לא גרה בעיר שלי?!" והוא אומר את זה יעני בצחוק אבל ברצינות והוא חזר על זה אפילו) זה ממש מלחיץ אותי.
מה אתם חושבים אני בצדק חושבת שזה הזוי??
