אני יושבת וקוראת קריאת שמע.
ריבונו של עולם,
הרני מוחלת וסולחת
לכל מי שהכעיס אותי
או שחטא נגדי
בין בגופי בין בממוני
בין בכבודי בין בכל אשר לי.
בין באונס בין ברצון
בין בשוגג ובין במזיד
בין בגלגול זה ובין בגלגולים אחרים
ולא יענש שום אדם בסיבתי.
ומה שחטאתי לפניך
מחוק ברחמיך הרבים
אבל לא על ידי יסורים וחולאים רבים
יהי לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך.
ואז אני נותנת למחשבות לשטוף אותי,
להרגע ולתת לי לשקוע בשינה.
ואז אני נזכרת במה שעבר היום,
ובספר שלא נגעתי בו בגללו
ובבחור שהציעו ובסיבה שאין לי תשובה.
ואני מגלה שהכוחות נפש שלי נותרו מאחור
ואני רואה שככל שהזמן עובר
אני יותר כועסת.
ולא קשה לי יותר, זה פשוט קושי אחר.
ומה שבפשטות אמרתי ישר אחרי,
ונעלם במרדף הזמן,
צריך לחזור ולהאמר.
שיבוא וינקה.
ויחזיר לי את התום,
והשלווה. האמונה הפשוטה.
ועל הכל אני מדלגת.
ולהמשך מתקדמת.
ורק כאן אני שוב ושוב נזכרת.
ריבונו של עולם,
ויש לי דמעות בעיניים.
הריני מוחלת וסולחת.
וכן, אבא.
תעזור לי למחול ולסלוח
גם לו.
כי לבד אני לא מסוגלת.
כמה שניסיתי,
עדיין לא הצלחתי.
ואני לא רוצה להצליח
רק כשיגיע אלי האחד.
אני רוצה להגיע אליו נקיה יותר.
ושלמה יותר.
שהאדוות של זה יגמרו.
והמים הגועשים סוף סוף ירגעו.
ובלב ישאר רק הטוב,
הלמידה והצמיחה.



