בזמן האחרון מרגישה שמשהו בי מתחספס,
דברים ששמרתי עליהם כל כך חזק והצלחתי להחזיק מעמד, ניראים לי היום כבר חסרי חשיבות ואין לי עוד כוחות לתחזק אותם.
כי למי? ולמה? גם ככה כלום לא זז ויש בור ענק בלב
שבזמן האחרון מתמלא בריק ובהסחות דעת זמניות מרוב שהוא רעב למשהו אמיתי שמתמהמה.
בזמן האחרון הכל נשמע לי הבל וריק. לא יכולה לשמוע שיעורים ומילים שיחזקו אותי ויגידו לי שהכל לטובה ותעשי ככה.. תנסי את זה ותתפללי שם...
בזמן האחרון כל ההצלחות שלי בחיים נראות לי זוטרות, קצת חסרות משמעות ומשעממות.
הפירגון והמחמאות כאילו לא מצליחות לחדור לי ללב, נשארות בחוץ, מרחפות בחלל האוויר.
בזמן האחרון גם התפילה הפכה טכנית ומהירה שלא נדבר על להזיל דמעה..
בזמן האחרון עיר מולדתי נראית לי מנוכרת וקרה. בורחת מכל שכנה או מכרה שדואגת להזכיר לי במבט חטוף עד כמה אני בודדה.
ויש את הזאת שיותר מעזה: "איך עדיין לא התחתנת? את כל כך יפה!" "בקרוב אצלך מתוקה" היא מנחמת ומשאירה אותי כבויה.
ובית הוריי שאליו פעם כל כך חיכיתי לחזור והרגשתי הכי בטוחה, מרגישה כעת ששהותי שם זועקת מכל עבר את בדידותי העזה.
ובערב שבת שפעם היה לי כל כך טוב להשקיע בעצמי ולהיות הכי מטופחת ויפה-
בזמן האחרון מרגישה שמשהו בזוהר שלי כבה. מתלבשת, מעט מתאפרת אבל מרגישה שכל זה לא מצליח לכסות ולהסתיר את נפשי העייפה.
וליבי הצמא לתפילת שבת מרוממת ושיעור תורה, מדיר עצמו ממקומות אלו כדי לא להיות בודד בין כיסויי ראש וזוגיות טהורה.
בזמן האחרון אני רק מחכה שמשהו יקרה ויגיע עד אליי..
בזמן האחרון עולה מול עיניי מישהו שפעם אותי כל כך רצה וצפים בי ברגע כל געגועיי.
בזמן האחרון קשה לי קצת לישון, מחשבות ופחדים באים אליי בלילות.
בזמן האחרון כולם ניראים לי רחוקים והעולם נהיה מסובך, כל החלטה מרגישה לי כמו קיר ענק ואטום מבלי לדעת מה מחכה לי מאחוריו.
קצת באלי לפרוק את הכל ולחיות בלי לשים על כלום.
בזמן האחרון מתגעגעת לתמימות והאופטימיות שהייתה חדורה בי בקביעות. איה היא עכשיו? והאם היא תחזור?
בזמן באחרון ליבי מתקשה להיפתח, מתקשה להכיל מקומות ואנשים חדשים שאולי גם הם ימשיכו לדרכם ואני שוב אשאר במקומי.
בזמן האחרון קשה לי עם מה ששמתחולל לי בנפש, היא אמנם התבגרה, התחזקה ובטוחה יותר בעצמה, אבל עם כל זה משהו נחלש והתכהה.
ולפעמים משתלט עליי פחד שכבר לא אצליח לסחוב ולהחזיק לבד, ואם אפול יהיה מי שיחזיק, יתמוך וידע להושיט יד? מפחדת לקלקל כי אולי לא אצליח לחזור למקום הטוב והבטוח שבו הייתי תמיד?
משהו באמונה בטוב שבעולם קצת מתערער, קצת נהיה ציני ומביט על החיים קצת בספק.
וכולי תפילה שכל הזמן האחרון הזה יהיה באמת אחרון וזמני. ויגיע כל כך הרבה טוב. הרבה טוב.
בעזרת ה'.
דברים ששמרתי עליהם כל כך חזק והצלחתי להחזיק מעמד, ניראים לי היום כבר חסרי חשיבות ואין לי עוד כוחות לתחזק אותם.
כי למי? ולמה? גם ככה כלום לא זז ויש בור ענק בלב
שבזמן האחרון מתמלא בריק ובהסחות דעת זמניות מרוב שהוא רעב למשהו אמיתי שמתמהמה.
בזמן האחרון הכל נשמע לי הבל וריק. לא יכולה לשמוע שיעורים ומילים שיחזקו אותי ויגידו לי שהכל לטובה ותעשי ככה.. תנסי את זה ותתפללי שם...
בזמן האחרון כל ההצלחות שלי בחיים נראות לי זוטרות, קצת חסרות משמעות ומשעממות.
הפירגון והמחמאות כאילו לא מצליחות לחדור לי ללב, נשארות בחוץ, מרחפות בחלל האוויר.
בזמן האחרון גם התפילה הפכה טכנית ומהירה שלא נדבר על להזיל דמעה..
בזמן האחרון עיר מולדתי נראית לי מנוכרת וקרה. בורחת מכל שכנה או מכרה שדואגת להזכיר לי במבט חטוף עד כמה אני בודדה.
ויש את הזאת שיותר מעזה: "איך עדיין לא התחתנת? את כל כך יפה!" "בקרוב אצלך מתוקה" היא מנחמת ומשאירה אותי כבויה.
ובית הוריי שאליו פעם כל כך חיכיתי לחזור והרגשתי הכי בטוחה, מרגישה כעת ששהותי שם זועקת מכל עבר את בדידותי העזה.
ובערב שבת שפעם היה לי כל כך טוב להשקיע בעצמי ולהיות הכי מטופחת ויפה-
בזמן האחרון מרגישה שמשהו בזוהר שלי כבה. מתלבשת, מעט מתאפרת אבל מרגישה שכל זה לא מצליח לכסות ולהסתיר את נפשי העייפה.
וליבי הצמא לתפילת שבת מרוממת ושיעור תורה, מדיר עצמו ממקומות אלו כדי לא להיות בודד בין כיסויי ראש וזוגיות טהורה.
בזמן האחרון אני רק מחכה שמשהו יקרה ויגיע עד אליי..
בזמן האחרון עולה מול עיניי מישהו שפעם אותי כל כך רצה וצפים בי ברגע כל געגועיי.
בזמן האחרון קשה לי קצת לישון, מחשבות ופחדים באים אליי בלילות.
בזמן האחרון כולם ניראים לי רחוקים והעולם נהיה מסובך, כל החלטה מרגישה לי כמו קיר ענק ואטום מבלי לדעת מה מחכה לי מאחוריו.
קצת באלי לפרוק את הכל ולחיות בלי לשים על כלום.
בזמן האחרון מתגעגעת לתמימות והאופטימיות שהייתה חדורה בי בקביעות. איה היא עכשיו? והאם היא תחזור?
בזמן באחרון ליבי מתקשה להיפתח, מתקשה להכיל מקומות ואנשים חדשים שאולי גם הם ימשיכו לדרכם ואני שוב אשאר במקומי.
בזמן האחרון קשה לי עם מה ששמתחולל לי בנפש, היא אמנם התבגרה, התחזקה ובטוחה יותר בעצמה, אבל עם כל זה משהו נחלש והתכהה.
ולפעמים משתלט עליי פחד שכבר לא אצליח לסחוב ולהחזיק לבד, ואם אפול יהיה מי שיחזיק, יתמוך וידע להושיט יד? מפחדת לקלקל כי אולי לא אצליח לחזור למקום הטוב והבטוח שבו הייתי תמיד?
משהו באמונה בטוב שבעולם קצת מתערער, קצת נהיה ציני ומביט על החיים קצת בספק.
וכולי תפילה שכל הזמן האחרון הזה יהיה באמת אחרון וזמני. ויגיע כל כך הרבה טוב. הרבה טוב.
בעזרת ה'.
