ישבת למולי, קפוצה על הספה,
מניחה לדמעות לחרוץ שבילים בפנייך.
אני זוכר איך לא הרפית את הכתפיים ואיך שפתך רעדה. ומילים עמדו בקצה השפה, מתנדנדות בספק בין תהום ליבך לתהום הפעורה ביננו.
האמת שכבר חצי הבנתי ממילמולך החנוק את שרצית להגיד אבל הלב סירב לקבל, ועמדתי דרוך ושקט למוצא מילותייך.
ואז דיברת לבסוף.
או הו דיברת, ואו הו איזה סוף..
כמו סוף העולם, כמו קץ החיים.
נפלתי שמוט לכורסא ממולך, הרגשתי מרוט וחבוט, קצת נבגד והרבה חסר אונים.
כאבתי אותי וכאבתי אותך, כאבתי שלעולם לא אוכל לעזור לך. כאבתי כי נגזר עלי להקרע כל יום ואין שום דבר שאוכל לעשות.
חיכית שאגיב, אך כאילו יצאה לי כל הרוח מהמפרשים עד שלא נשאר בי ולו הבל פה כדי לדבר, אז שתקתי.
זוכרת את הדייט שבו סיפרת לי?
איך בכית.. אבל אז ישבת על ספסל בגינה ציבורית
והיטלטלת כספינה קטנטנה בגלי
דמעותייך השוצפים.
הייתי המום, אבל גם מקבל, ואמרתי לך שהלוואי והייתי יכול לחבק ואני מבין לגמרי אם תחתכי אבל אני לא חותך. עד שנרגעת ואמרת שאת צריכה עוד זמן לחשוב, והייתי דרוך במשך יומיים מכל הודעת אס אם אס. אבל בלב כבר ידעתי, כי אחרי הדמעות- בקצה שפתייך חיוך קטן התנוסס.
'אני צריך לישון קצת..' מלמלתי וזעתי באי נוחות.
רק הנהנת חצי הנהון ופנייך בוהות בנקודה באויר.
קמתי באיטיות והלכתי למיטה, בקושי הורדתי נעליים וכבר הייתי מוטל מכוסה בשמיכה ועיני פקוחות לרווחה, כל נים ונים בגופי זעקו לקרבתך, רק רציתי להגיד לך בואי נשכח מכל זה. עכשיו פשוט בואי. בואי, ובחושך לא נצטרך להביט אחד לשני בעיניים, רק להרגיש את הלב חזק חזק. ובבוקר תקומי השכם לפני כרגיל ותתארגני בשקט. אולי תעשי לי קפה ותחכי, ואולי כבר תצאי לעבודה,
אבל הזמן יעשה את שלו ונחלים.
אבל את לא באת. ונרדמתי לשינה לא שינה חסרת נינוחות עד שהתעוררתי באמצע הלילה כשגופי כבר לא מסוגל לסבול את חסרונך.
קמתי והלכתי לסלון. היית מכווצת רדומה על הספה ושבילי המלח של הדמעות עוד ניכרים בפנייך. אז היססתי לרגע, ואז הבאתי שמיכה וכיסיתי אותך בעדינות.
( כתבתי את זה לפני כמה שבועות. מה שאני אוהב פה זה שזה סיטואציה שמקפלת בתוכה סיפור חיים מבחינתי. כלומר דמות שלמה ומורכבת שעיבדתי במוחי באיזה ליל שבת כשאני לא נרדם במיטה. אני ממש אשמח אם תכתבו מה לדעתכם הסיפור שמאחורי הסיטואציה)
מניחה לדמעות לחרוץ שבילים בפנייך.
אני זוכר איך לא הרפית את הכתפיים ואיך שפתך רעדה. ומילים עמדו בקצה השפה, מתנדנדות בספק בין תהום ליבך לתהום הפעורה ביננו.
האמת שכבר חצי הבנתי ממילמולך החנוק את שרצית להגיד אבל הלב סירב לקבל, ועמדתי דרוך ושקט למוצא מילותייך.
ואז דיברת לבסוף.
או הו דיברת, ואו הו איזה סוף..
כמו סוף העולם, כמו קץ החיים.
נפלתי שמוט לכורסא ממולך, הרגשתי מרוט וחבוט, קצת נבגד והרבה חסר אונים.
כאבתי אותי וכאבתי אותך, כאבתי שלעולם לא אוכל לעזור לך. כאבתי כי נגזר עלי להקרע כל יום ואין שום דבר שאוכל לעשות.
חיכית שאגיב, אך כאילו יצאה לי כל הרוח מהמפרשים עד שלא נשאר בי ולו הבל פה כדי לדבר, אז שתקתי.
זוכרת את הדייט שבו סיפרת לי?
איך בכית.. אבל אז ישבת על ספסל בגינה ציבורית
והיטלטלת כספינה קטנטנה בגלי
דמעותייך השוצפים.
הייתי המום, אבל גם מקבל, ואמרתי לך שהלוואי והייתי יכול לחבק ואני מבין לגמרי אם תחתכי אבל אני לא חותך. עד שנרגעת ואמרת שאת צריכה עוד זמן לחשוב, והייתי דרוך במשך יומיים מכל הודעת אס אם אס. אבל בלב כבר ידעתי, כי אחרי הדמעות- בקצה שפתייך חיוך קטן התנוסס.
'אני צריך לישון קצת..' מלמלתי וזעתי באי נוחות.
רק הנהנת חצי הנהון ופנייך בוהות בנקודה באויר.
קמתי באיטיות והלכתי למיטה, בקושי הורדתי נעליים וכבר הייתי מוטל מכוסה בשמיכה ועיני פקוחות לרווחה, כל נים ונים בגופי זעקו לקרבתך, רק רציתי להגיד לך בואי נשכח מכל זה. עכשיו פשוט בואי. בואי, ובחושך לא נצטרך להביט אחד לשני בעיניים, רק להרגיש את הלב חזק חזק. ובבוקר תקומי השכם לפני כרגיל ותתארגני בשקט. אולי תעשי לי קפה ותחכי, ואולי כבר תצאי לעבודה,
אבל הזמן יעשה את שלו ונחלים.
אבל את לא באת. ונרדמתי לשינה לא שינה חסרת נינוחות עד שהתעוררתי באמצע הלילה כשגופי כבר לא מסוגל לסבול את חסרונך.
קמתי והלכתי לסלון. היית מכווצת רדומה על הספה ושבילי המלח של הדמעות עוד ניכרים בפנייך. אז היססתי לרגע, ואז הבאתי שמיכה וכיסיתי אותך בעדינות.
( כתבתי את זה לפני כמה שבועות. מה שאני אוהב פה זה שזה סיטואציה שמקפלת בתוכה סיפור חיים מבחינתי. כלומר דמות שלמה ומורכבת שעיבדתי במוחי באיזה ליל שבת כשאני לא נרדם במיטה. אני ממש אשמח אם תכתבו מה לדעתכם הסיפור שמאחורי הסיטואציה)
