מובטח לכם התחלה של שלושה פרקים שקיימים כרגע, השאר נראה אם יסתייע... קיצור זה סיפור שהתחלתי לכתוב ממזממממממן, בחמישית או בשישית (בתכלס לא כזה מזמן) ועשיתי לו עריכונת ושיפצורונים לשוניים וכאלה.. מתחשק לי לפרסם כאן ונראה אם יתפוס.. אולי נמשיך..
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יהוא היה בן שתים עשרה כשמישהו גילה שהוא קורא מחשבות.
כלומר, קיינן ואלה ידעו, אבל זה לא נחשב כי הם החברים הכי טובים מהרגע שנולדו. וגם זה לא בדיוק קרה מתי שהוא חשב שזה קרה- אבל נראה שהקדמנו מעט את המאוחר, כדאי שנחזור מעט אחורה.
יהוא, קיינן ואלה גרו בכפר קטן ושקט באיזור צור, שהייתה עיר הידועה בנמל מרשים שלה ובתנועות המסחר הימי מהגדולות במזרח התיכון. מה שאומר שתושבי הכפר עסקו במקצועות מגוונים, החל מדיג ועד צביעת בדים, מסחר וייצור משקאות.
יהוא תמיד נחשב האח הגדול שבחבורה. אמנם הם היו בערך בני אותו הגיל אבל הוא היה גדול ומוצק יותר מקיינן הרזה, ובטח שיותר מאלה, שהייתה ילדה עדינה.
היה זה יום קייץ יפה, והשלושה ישבו בבית העץ שבנו מאחורי ביתו של יהוא.
"אני יורדת להביא קצת ענבים, דוד אלדד אמר שהבציר מתחיל היום..." אמרה אלה וירדה במהירות חיננית מהעץ. יהוא הבחין בחיוך בקיינן הנושך את שפתיו במבט מהורהר ונועץ מבטו בצמה החומה המיטלטלת מראשה של אלה. זה לא היה הסימן הראשון שקיינן מאוהב.
"מה?" שאל קיינן בהתגוננות כשחיוכו של יהוא הפך לצחקוק.
"אתה צריך לספר לה, אתה יודע?" ענה יהוא
קיינן הביט לרגע ביהוא במבט תוהה "היי! אל תקרא לי את המחשבות!" הוא אמר, ומבטו הפך חצי נבוך-חצי כועס.
"תרגע" אמר יהוא ולא הצליח למחוק את החיוך מפניו. "אני לא קורא לך את המחשבות, גם טיפש יכול היה להבחין, אתה לא מפסיק לנעוץ בה מבטים!"
קיינן הסב את ראשו בפרצוף נעלב. לפתע אורו פניו והוא הסתובב בחזרה. "תגיד, אתה יכול לקרוא מה היא חושבת עלי?"
"אתה יודע שלעולם לא הייתי עושה את זה, אתם סומכים עלי..." ענה יהוא ופרצופו הרצין.
"אבל לך תשאל אותה אתה" המשיך יהוא "אני בטוח שהיא מחבבת אותך"
קיינן חשב על זה קצת "בסדר..." הוא אמר לבסוף.
יהוא חיכה כמה רגעים ואז אמר "נו?"
"מה, עכשיו?!" שאל קיינן.
"למה מחר יותר טוב? לך כבר!" ענה יהוא ודחק בקיינן בכתפו.
"בסדר, בסדר" אמר קיינן וירד בחשש מהעץ ואז הלך במהירות לכיוון הכרם.
יהוא נשכב על גבו. הוא לא קינא, הוא בחיים לא חשב כך על אלה, אבל הוא כבר התחיל להרגיש קצת בודד. היה לו ברור שאלה תרצה להיות חברה של קינן, כאילו, חברה חברה. הם מתאימים כמו כפפה ליד, ואם הוא היה מכיר את המילה, הוא היה אומר שהם לא מפסיקים לפלרטט.
אחרי שתי דקות הוא התנער משרעפיו וירד במהירות למטה. הוא עקף את גינת התבלינים אל קדמת הבית וראה את ראש מועצת הכפר, יוצא משער החצר. "יהוא" אמר ראש המועצה ועצר במקומו. "אתה יודע היכן אביך?" יהוא הזדקף ויישר את חולצתו מבלי משים. "הוא אמור להיות בנפחיה, אדוני" הוא ענה ביראת כבוד. האמת שיהוא היה בספק אם מישהו יודע מה שמו האמיתי של
מר: "אדוני" או "ראש המועצה", אבל אם כן- הוא מעולם לא שמע מישהו קורא בשמו. ראש המועצה הנהן קצרות ואז הסתובב והתרחק, גלימתו מתנופפת קלות ברוח.
אבא של יהוא היה חבר במועצת הכפר, ונפח במקצועו. לכן ראה יהוא את ראש המועצה לעתים קרובות, אך כל פעם מחדש הוא התפעל מהדרת הכבוד של האיש.
כשיהוא נכנס הביתה אמו חכתה לו במטבח, לשה בצק בעריבה גדולה. "איפה היית?" היא שאלה.
"עם קיינן ואלה, בעץ..." הוא ענה והביט בידיה ההופכות בבצק הכבד.
"אבא חיפש אותך," היא המשיכה. "הוא רוצה שתעזור לו בנפחיה."
"בסדר" ענה יהוא ויצא החוצה. הוא התקדם במהירות בין הבתים חומק מהאנשים הרבים שעברו ברחוב בשעות אחר הצהריים.
בהתחלה היה קשה לו להיות ליד הרבה אנשים בבת אחת, מחשבותיהם ורגשותיהם קפצו למוחו ובלבלו אותו. וגם הוא לא רצה לחדור להם לפרטיות... אבל הוא די מהר למד לשלוט בזה ועכשיו הוא כבר חסם את מוחו מפניהם באופן מוחלט.
לפתע חש יהוא במוחותיהם של אלה וקיינן בהמשך הרחוב, הוא התקדם בסקרנות וראה אותם מחזיקים ידיים על מפתן ביתו של קיינן. נראה שאת הענבים (ואותו) הם שכחו לגמרי חשב יהוא בעגמימיות-מה.
הרן- אמא של קיינן- יצאה לפתע מפתח הבית.
"אמא, אני יכול להתחתן עם אלה?" שאל קיינן בתחינה. (קצת דביק לדעתו של יהוא, אבל נראה שאלה דווקא מרוצה מהשאלה ולחייה הוורדרדות הסמיקו עוד יותר)
חיוך הפציע על פניה של הרן, "אוי! אתם כל כך מתוקים!" היא אמרה ואספה את שניהם לחיבוק.
ואז הרחיקה אותם "חתונה זה לגדולים, אבל אתם יכולים להיות חברים לבינתיים!" היא אמרה.
לפתע, החיוך ירד מפניה של הרן ומבט עצוב חלף בו, היא נראתה מהורהרת. מבלי משים, שליטתו של קיינן במוחו התרופפה, וסקרנותו שלחה זרועות אל מוחה של הרן- יאמר לזכותו שבאמת היה נדיר לראות מבט עצוב על פניה של העליזות. הוא הספיק לראות אשה די מבוגרת עם מבט עז בעיניים לפני שהתמונה נקטעה בחדות. יהוא נרתע אחורה והרים את מבטו, הרן נעצה בו מבט, ולרגע עיניהם נפגשו.
"אבל אמא..." התחיל קיינן להגיד, אבל יהוא לא שמע את ההמשך, כי ברגע שעיני הרן שבו אל אלה וקיינן- יהוא חמק במהירות לדרכו. ליבו הלם במהירות, הוא לא הבין מה קרה שם, מעולם לא נקטעו המילים או התמונות במוחו בצורה כזאת. וכל העניין עם המבט החודר אחר כך היה די מבהיל.
לפחות זאת הייתה הרן, שהוא הכיר בתוך אשה חביבה ואימהית למדי.