בעקבות שלושה ימי חופש שנאלצתי לקחת כדי להיות בחופש עם ילדיי, גיליתי שאני לא אוהבת להיות עם הילדים שלי זמנים ארוכים וזה קצת שובר לי את הלב...
אני הרי אוהבת אותם יותר מכל דבר בעולם, והם ילדים מלאכיים שמעסיקים את עצמם ימים שלמים בלי שום מסך ושום אטרקציה מיוחדת מעבר לגינה השכונתית, רבים באופן סטנדרטי ולא מוגזם, אוכלים מה שיש ומסדרים את הבית שאני מבקשת. אז למה אני סופרת את השעות עד שהולכים לישון? למה אני לא נהנית לשחק איתם? למה בשם אלוקים אני מתגעגעת לעבודה כל כך?!? אני ממש ממש מבואסת על עצמי ותוהה אם יש פה מקום לתהליך ושינוי או שאני צריכה לקבל את זה שאני לא מתה על חברת ילדים ולחכות בסבלנות שהם יגדלו ויהפכו לאנשי שיחה מעניינים יותר.
יואו אני מבואסת על עצמי כל כך. היחידה שבורחת למסכים בבית הזה

