עולה בי רגש טהור לצעוק את זה ברכבת סתם. אנשים מכל הגוונים יושבים ועומדים ונשענים זה מול זה, זרים.
לוקחים שלוק מכוס ברד , אחד מול השני, מציצים בפלאפון סתם בגלל שלא נעים לבהות.
יש אחוז קטן שבאמת רוצים לבהות. הרוב שקועים בעצמם ורק אם יקרה דבר ב א מ ת , הם יבהו.
ואז באה ילדה גדולה, והחזיקה בידו של ילד קטן , והם ישבו על קצה הכיסא, מחובקים.
לילדה הגדולה היה מבט עצוב, והתנועות שלה היו טיפ טיפה מגושמות.פתאום הילד קרה לה אמא.
הם ירדו איתי בתחנה, אני המשכתי ללכת והם עצרו בקופיקס. היא חיפשה כל משך הזמן שחיכיתי לרמזור, כסף שיספיק לברד.
אחרי שחזרתי מהשוטטות שלי, והספקתי לאכול בשלוש מקומות, ראיתי אותם.
הם ישבו ביחד ונידנדו רגליים, ושתו ביחד כוס ברד .
שתי קשים , האחד נשוך והשני חלול .
היא שומרת על הבטן.
היא רוצה להיות יפה.
המבט שלה חלול, עייף, אין בו שמץ התעניינות. היא רוצה לישון. להיבלע. להיות מחובקת, משומחת, מצחקקת, ובינתיים היא צל של ילדה שהיא אמא , והיא עושה את עצמה שותה ברד .

