שאלה קצת ארוכה וקצת רגישה.שלושה חודשים אחרי לידה, הנקה מלאה, ללא מניעה.
יש לי פיברומיאלגיה, שמעבר לכאבים גם משבשת לי את ענייני הויסות החושי (למשל - מרקמים מסויימים גורמים לי לרצות להקיא)
עד לפני הלידה הייתי ממש מהאוהבות מגע. כל היום צריכה חיבוקים, שיחזיק לי את היד, אפילו לא בקטע אינטימי, פשוט בקטע שזה מה שטוב לי, להרגיש עטופה ככה..
מאז הלידה הגוף שלי ממש נרתע מהמגע של בעלי (משערת שגם מכל מגע אחר פשוט אין כלכך עוד מי שיגע בי חח). לא נעים לי, מרגישה כאילו חסרת סבלנות. נשיקות אני בכלל לא מצליחה לסבול.
אם כבר מגע אז רק מגע עמוק וחזק, שבדרך כלל בזמנים אינטימיים זה לא סוג המגע שהולך..
אז אם את המגע הרגיל אני לא מצליחה לסבול אתן יכולות לתאר לעצמכן מה מצב החשק והאינטימיות (רמז - על הפנים).
אני ממש לא מכירה את עצמי ככה, עם הרתיעה הזאת, וממש סובלת מזה, כי זה ממש נכנס בינינו.. אני רוצה לטפל בזה ואין לי מושג איך, משערת שמבחוץ זה לא נשמע כזה נורא, כאילו מה הבעיה בנשיקה, אבל מי שמכירה קצת ענייני ויסות חושי יודעת שיש דברים שפשוט אי אפשר לסבול ברמה הפיזית ואין לזה הסבר הגיוני..
יש לכן רעיון מה אפשר לעשות? אולי זה תופעה מוכרת?
למי בכלל לפנות כדי לטפל?
תודה ❤️

וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...