אולי התגובות שלי היו שונות...

אני זוכר שזה היה פחות כעס, יותר תחושה של פגיעה. נראה לי די דומה למה שאת מתארת

לא זוכר אם ישבתי לקרוא את שער הכעס באורחות צדיקים (על קנאה אני זוכר שעשיתי כך פעם). אבל אני כן זוכר שדיברתי עם חבר, והסברתי לו למה זה פוגע בי כל כך. והוא אמר לי למצוא דרך לפרוק את זה.

מאז עברו כמה שנים, ואותו אדם שהרגשתי שפגע בי הוא אדם שאהוב עלי מאד. כי אני יודע שהוא לא עשה את זה מרוע לב.

אבל יש גם אנשים שלא. היה אדם שפגע בי מאד (הציע לי הצעה אבל בצורה כל כך משפילה של "מי בכלל תרצה אותך". אחרי שהיא אמרה לא, עשיתי הכל כדי להחזיר את זה רק כדי להוכיח שאני מסוגל) - ובעצם לא סלחתי לו. אבל פשוט הבנתי שזה מי שהוא, על הטוב והרע שבו, ויש לו כוונות טובות ומידות לא מלוטשות, וכשזה לא מלוטש זה דוקר ושורט ופוצע (כשזה מלוטש זה דוקר רק במקום שצריך). קשה מאד למצוא רוע טהור. בדרך כלל מדובר בכוונות טובות ומידות לא מלוטשות, לפעמים המון בוץ שמכסה, כל כך מכסה שגם האדם עצמו לא מודע לטוב שנמצא מתחת לכל הלכלוך, ולזוהר שמחכה לליטוש. לפעמים להגיע לליטוש וניקוי מלא זה גם מעל ליכולת של האדם.

אז צריך להבין שיש לאנשים לב טוב באמת, אבל צריך להיזהר מהם כי הם לא תמיד יודעים את זה.

זה בקשר לאנשים.

ובקשר לעצמך - תחווי את הכאב, במנותק מהאנשים שעשו אותו. את בנקודת התחלה חדשה. את יכולה להאשים את מי ששמו אותך בנקודת התחלה נמוכה יותר, אבל יותר חשוב שתתחילי לעלות משם.

העוצמה של הכאב לא קשורה לעוצמה של הזעם. את הכאב את יכולה לחוות בעוצמה. העוצמה הזאת היא כח, שיכול גם להניע אותך. לא בגלל שתפעלי מתוך רגשות שליליים - אני לא אוהב את הגישה הזאת - אלא בגלל שהוא יחבר אותך למקומות עמוקים יותר בנפש ואולי ירפא את הפצעים שעליהם דרך מי שפגע בך.

וזוגיות - אם הבחור יהיה רגיש מספיק, ויכיר אותך ואת מי שאת באמת ומי שאת רוצה להיות, הוא יוכל להבין את הכאב שלך, ואת הכעס, ואת זה שאת עדיין לא ליטשת את המידות שלך כמו יהלום מבריק ומושלם, ואולי את גם לא צריכה - כי המידות שלנו הן הדרך בה אנחנו מתקשרים עם העולם בסגנון הייחודי שלנו, ולא רק משהו שצריך לשבור. היכולת לכעוס בצורה מסוימת ובסגנון מסוים מגדירה את מי שאת. תלטשי את זה, תלמדי להשתמש בזה במקום הנכון, ואז כאב על התנהגות של אחרים יתורגם אצלך למניע לעשות טוב. זה דבר מדהים. זה נכון שמישהו יכול לומר לך שאת כועסת וזה לא בסדר. אבל זה לא האנשים שאת צריכה את הקשר איתם. את צריכה את מי שיוכל להבין מה את מרגישה, כולל הכעס - ולקבל את זה כך.

אני חושבת שהבעיה של הפי היא הידיעה שאותם אנשים הסירו מעצמם אחראיות על המעשים שלהם.

אם הם היו מתנצלים על הפגיעה בה, היה לה הרבה יותר קל להמשיך מאותו מקרה. 

לומר לאדם שנפגע מאדם א' "תחשוב שהוא שליח של ה'" זה לומר לו "תחשוב שהמעשים שעשה לך אותו אדם היו טובים"

בהקצנה : קב' של ילדים אונסים נערה. עכשיו אתה אומר לה: העולם לא נברא לך ולכן כאשר משהו פגע בך תביני שזה שליח ה'

- זה כבר גובל במזוכיזם.

לכן אם אדם פגע בך, וציינת לפניו, והוא בחר לא להתנצל - זה מסמן שאותו אדם אינו שליח של ה'. כי זה אדם שאינו ירא. המעשים שלו הם לא דרכה של התורה. אם אדם פגע בך והתנצל אז תוכל לדעת שזה שליח של האל .

התבודדות זו לא פתרון. הפוך, כמה שיותר לספר, ככה עדיף

יש לך ציפיה לעולם מתוקן והוא לא. במקרה שלי, התחושה שבנוסף לכך, אתה שומע את אותם אנשים מדברים על גאולה, בוכים על א ו-ב', ואתה תוהה למה ציפו? זה בלתי נסבל...צורם על העור. 

אתה רואה את זה כתקיעות עם אותו אדם אבל אתה לא תקוע עם האדם עצמו. הוא ממזמן שחרר עצמו מהאחראיות על מעשיו כלפיך/העולם. אתה לא חיי עמו. לא נמצא עמו. אתה חולק עמו את עולם ורואה את מה שנחשב בעיניך להרס של אותו עולם בידיו וצריך לעצום עיניים כדי לא לראות שהוא ממשיך להרוס...למה? כי הוא לא תקן את מעשיו.

ואולי הנקודה שהכל נעוץ הוא באי הרצון להאמין שיש סציופתים, אנשים אטומים וכו. אתה לא רוצה להאמין שיש כזה רע בעולם.גם אם זה לא רוע - סציופת הוא לא אדם שיש לו כוונה רעה. הוא פשוט מראש חסר בלראות או להסיק...ולעיתים אתה מוצא את אותם אנשים מאשימים אותך בחסרון שלהם...אבל נו...זה א יגמר

אין לי דבר נגד התבודדות אלא שהפך להיות שינון פופליסטי של "יש לי תרופה לכל מכה" קוראים לה "התבודדות". איך פותרים בעיות היום? משננים סיסמאות.  

שליח של ה' לא אומר מעשים טובים אבל כן בעל כוונות טובות. אין אנשים שהמעשים שלהם טוב מוחלט אך כן, אדם טוב מצופה ממנו סליחה, לראות מעבר... גם אם הם לא מאמינים שהם אשמים. בטח אם הם יראים. עליהם מוטלת האחראיות.

זהו לא הוסיף. מאכזב אבל זה העולם. אפשר רק לצחוק על המצב העגום. חודש אלול בפתח ועולם כמנהגו נוהג

ואל לעם הזה להתפלא שהוא סובל ~ 

את העולם. בין הדברים של הפי לדיון זה יש קשר אם תקרא מה רשמת בתגובה לפני תבין את הקשר. בכל מקרה אם אתה לא מבין ראה זאת כניצול שרשור לדון על מעשים שמטריפים אותי שהתרחשו בפורומים אלו ובשתיקה מלאה תוך עצימת עיניים של ההנהלה והתנהגות לא תורנית בעליל ע"י אנשים שמחשיבים עצמם ככאלה. 

אז הנה: מה מכעיס אותי: מדובר על אנשים שמחשיבים עצם "יראים" "תורניים" "דתיים" "שמרנים" (בכיון האח הגדול) 

אבל בפועל נוהגים הפוך מכל הערכים שלכאורה מחזיקים ומצפים ממי שהם מחשיבים כופר לנהוג ככזה. כלומר הם נוטלים לחלוטין את האחראיות שלהם.  המעשים כה מטריפים את הדעת שאני לא מאמינה שעד כה לא מצאו מקום להתנצל. 

הם לא רואים איך נראים המעשים שלהם מהצד והם אפשרו לי כל פתח לחשוב עליהם את המחשבות הרעות ביותר בשל הוזלת היד שלהם עצמה על כללים שהם עצמם קבעו. זה לא אדם חילוני - חלקם לפחות אנשי ישיבות, למדו חינוך דתי...אז או:

1. שאין בהם את היכולת לראות. (כף זכות) <-- רב הסיכויים. 

2. הם לא יראי שמים כלומר שקרנים, בעלי מנעים רעים וכו. 

כך או כך להכריע את המניע לא ישנה.  ברור שהם הסירו מעצמם את האחראיות. הכעס לא נובע מהצער עליהם, מ"הפגיעה האישית" אלא מחוסר האונים לידיעה של השלכות מעשיהם בעולם. כי ברור לי שפשוט אין בהם יכולת להבין את גודל הנזק.

להתבודד על עוולה שנעשתה בידי אנשים רבים זה לא פתרון. להפך, זה פגיעה בנפש. במקום לשנן סיסמאות אולי תשנן לי קצת תורה. זה ינחם את ליבי

אני לא כועסת.

אני אולי עצובה על המציאות

וגם עצובה שבך אין

יכולת לראות אותה 

נשמה, אולי תעלה שלב? 

תוכיח לי שהתורה היא בנשמתך?

אני לא צריכה שתשלח אותי אל תורה

אולי אני בכלל לא דתייה? מאמינה?

אולי אני נגעלת מלהביט בדתיים חוננים

ביום כיפורים לה'?

אני רוצה לשמוע את התורה ממך : יום

ולילה. זה שטוען שהוא נושם אותה יום. יום. 

אני לא צריכה עד אנשים שלובשים מסכה,

נוספת על זו שכבר קיימת, מורידים מעצמם אחראיות

על מעשיהם, מפחדים להיות עצמם.

אני רוצה לראות את אותם אנשים פתוחים

אבל בעת שהם פתוחים - אני רוצה לראות אותם

כופפים עצמם לתורה אליה הם "סוגדים"

אני רוצה לראות אנשים שיודעים לתקן מעשיהם,

להתנצל, ללכת אחר מה שנכון באמת ולא לומר 

"כף זכות" כשבפיהם שקר, ובו בעת, בעת שהם חוטאים,

אותי רצו ללמד מה היא שפת האמת- ללמד תורת "אמת",

כאלו שאומרים "איסור לשון רע" אך כל שני וחמישי

פה מרכלים.  

אני רוצה לראות אנשים שסיימו ישיבות ומדרשות 

גדולות דורשים קודם כל מעצמם ענווה 

אחר כך מהכופר שעוברים לצדם.

כי יש משהו אחד כשאדם פשוט חוטא ויש משהו 

אחר כשאדם גדול נופל... 

אני רוצה הרבה אבל בלב שלי אני יודעת 

שהם לא יתנצלו, לא ייקחו אחראיות,

שאצטרך, אם ארצה לראות, לדרוש

אולי משהו יהיה. אני יודעת אין זה כבר

ישנה ועדין אני מקווה

למה? אני כבר לא יודעת. זה לא ממש 

ישנה גם אם יבחרו להתנצל ועדין אני 

מיחלת 

אתה מתעקש לומר את מה שאתה רוצה לומר, מה שחשוב לך במקום לעזור למי שאתה חושב שזקוק לעזרה.

אכן פניתי בפניה אבל לא מרגישה שהשיחה תוביל למשהו טוב פרט לבזבוז זמנך כי אינך מזהה את הבעיה. 

תודה רבה על הכוונה. 

העברתי ביקורת היכן לדעתי חלל הפנוי כושל ובו בעת המלצתי לחתוך דיון אחרת נמשיך במעגל. 

אם הדברים נשמעו פוגעני אני מתנצלת אך שוב לא מרגישה שחלל פנוי מצליח להכנס לנעלים שלי ולכן הוא לא ממש עוזר לי.הכוונה רצויה אבל המעשים עצמם לא. כל טוב.

אגב הייתי ממליצה לכל הנשים להימנע מהצעות של כל מיני גברים להתבודד בחיים! 

בדרך כלל, מי שמציע הצעות כאלו בחיים הם גברים אלימים ושקרנים שלא מסוגלים להתנצל על המעשים בין אם התכוונו ובין אם לא. 

נאמר על פרעה שהוא התחיל לשעבד את בנ"י ע"י מילים מתוקות וקלות (הניחו עליו מלבן ושחקו ברגשותיהם של בנ"י : מה פרעה עובד ואתם לא?). 

פרעה נענש כי ניסה להתחכם על ה'. מצד אחד לנהוג כירא אך מנהג לא ; הוא פחד שה' יעניש אותו ובחר בהשלכת ילדים ליאור כי ה' הבטיח שלא יפיל מבול שוב על הארץ אחרי תיבת נוח, כך, האמין שיכול להתחכם על בורא עולם ולהימנע מדין (סוטה יא)  

בחיים שלך יש פרעה: לא משנה מי או מה, פנים או חוץ, אבל ה' יכסח לו את הצורה.

את רק צריכה להמתין לקריעת ים הסוף שלך ובמקביל לבחון את הלב שלך : האם יש סיבה שה' נסה אותך בניסיון זה או לא. מה את יכולה לקחת מזה...וכמובן לרחוק מכל מה שלא עושה לך טוב. אם את מאמינה בלב שלם שהיית כנה, נהגת בדרך הישר, היית אדם - אז תהיה בטוחה שיש דין בשמים ובסוף כל העולם מבוסס על מידה כנגד מידה (אמנם זה מתחיל קצת לפני אבל החל ממסכת סוטה ט ב). 

אם פגעו בך. פגעו בך. לוקח זמן לרפא את הנפש וזה כלון נוסף לאותם אנשים שפגעו בך. כנראה זה עדין לא העת שלך לזוגיות  אבל הכי חשוב זה בריאות וגם על ההשלכות האלו - יש דין בשמים👆  

זה יום נוסף עליהם

מהרבה סיבות.

הנקודה היא שבהרבה צורות, הכעס הוא בדיוק הרצון לעשות בדיוק את זה.

ולכן אחת הדרכים לשחרר כעס היא לומר את זה ל"דמות" של האדם ההוא, שלא בפניו, לא במטרה לחזק את הכעס אלא במטרה לשחרר אותו. אם זה לא מועיל לשחרר, אז זה לא רלוונטי למקרה הזה.

ברגע שאנחנו מבינים שאין לנו דרך "לממש" את הכעס - כלומר להתעמת עם מי שפגע, הדרך השניה היא להפוך אותו ללא-משמעותי. לחפש למה לא צריך לכעוס. גם זה דבר שהרמב"ם כותב, שאם רוצים למחול לאדם בגלל שהוא לא מבין מה הוא עשה, זה אפילו דבר טוב: "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום  מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת  ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה."

ולכן ההבנה שהוא לא שווה את הכעס היא משמעותית. לא שווה את הכעס לא אומר שלא נתגונן מפניו - אנחנו לא כועסים על תינוק שמלכלך, אבל אנחנו ננקה. אותו דבר טיפש שאומר דברים שהוא לא צריך להגיד. אנחנו לא נכעס, אבל לא נדבר איתו - לא מתוך שנאה אלא כדי לא להיכנס לזה שוב, כדי שלא נצטרך להזכיר לעצמנו שלא להתייחס אליו

ואם אין ברירה, וזה אדם שנוכח בסביבה שלנו - אז "סותמים את האף" וממשיכים, ונזהרים כמה שאפשר שלא להיכנס למעגל הזה שוב (ולפעמים שוב יש אמירה שלא רוצים לשמוע, ונסחפים למערבולת שוב. החיים לא תמיד קלים)

כמו שפירטתי בתגובה קודמת כאן, זה לא מצריך זלזול מוחלט - רק הבנה (שנכונה כשלעצמה) שהטוב שבאדם לא בא לידי ביטוי הרבה פעמים ולכן אנחנו לפעמים צריכים להתרחק או להתגונן.

"לסלוח" ממש זה לחזור לעימות, ואז לפתור אותו. אבל רוב האנשים שפוגעים לא יבינו שהם עשו טעות - וזה בדיוק המצב של "הדיוט ביותר" שהרמב"ם כותב (גם אם בתחומים אחרים מדובר באדם חכם ומוערך). ולכן לא יהיה אפשר לפתור את זה בעימות חיובי (מעין "העמדה לדין") אלא רק בעימות שלילי (סוג של נקמה), ולכן עדיף פשוט לבטל את הצורך בעימות - לא רק כטכניקה אלא בגלל שהאדם באמת הוא כזה ("לא כשיר לעמוד לדין" בהקשר *הזה*)

והאמירה "לא צריך לכעוס" שהשתמעה לא היתה במובן של "תתעלמי מהפגיעה" אלא במובן שכעס הוא תחושה שדורשת מעשה ודוחפת לעימות (או לתסכול, שזה לא הרבה יותר כיף)

ולכן אמרתי לנתק את הדחיפה הזאת - כן לכאוב את הפגיעה אבל לא לדחוף לעימות אם אנחנו לא רואים את עצמנו יוצאים מנצחים מהעימות הזה (ומנצחים זה בהרבה סוגים - גם לדעת שפעלנו נכון וגם שבפועל ניצחנו)

מה שאמרתי בתגובה הראשונה שלי - שלשום - היה:

לכעוס זה בסדר. זה טבעי. זה אנושי. אז אם מה שמטריד אותך זה "החטא" - כמו שכתבת פה ממש לפני כמה דקות - אז ממש לא לדאוג. זה לגמרי בסדר. זה צורך אנושי, והרגש של כעס הוא רגש טבעי. אין בזה שום חטא. (מאמרי חז"ל הם על מי שמטפח את הכעס שלו, לא מי שמרגיש אותו)

לכאוב זה בסדר וטבעי ונצרך. תתמקדי בכאב ותצמחי ממנו.

מה שהוספתי היום היה - כעס הוא רגש של דחיפה לעימות. הוא כעס *על מישהו*. ואם הכעס דוחף אותך לעימות, שבסופו של עימות תפסידי (תפסידי בעימות, תפסידי מזה שנכנסת לעימות) - אז תפנימי את זה שהכעס כאן הוא רגש הרסני ולא מועיל ולכן לא נכון להשתמש בו.

וזה שהרמב"ם כותב שנכון הלכתית לפרוק את הכעס באמצעות עימות - זה כאשר זאת דרך מועילה, כשנצא מהעימות מנצחים: מישהו פגע בי, כעסתי עליו, הלכתי ואמרתי לו "פגעת בי", והוא התנצל. אם אין סיכוי שזה יקרה, עדיף לפרק את הכעס, שוב, כי הוא דבר הרסני (וזאת גם ההדרכה ההלכתית, שלא *לשנוא*, ועל זה הרמב"ם שציטטתי מדבר)

מקווה שברור יותר

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !