אולי התגובות שלי היו שונות...

אני זוכר שזה היה פחות כעס, יותר תחושה של פגיעה. נראה לי די דומה למה שאת מתארת

לא זוכר אם ישבתי לקרוא את שער הכעס באורחות צדיקים (על קנאה אני זוכר שעשיתי כך פעם). אבל אני כן זוכר שדיברתי עם חבר, והסברתי לו למה זה פוגע בי כל כך. והוא אמר לי למצוא דרך לפרוק את זה.

מאז עברו כמה שנים, ואותו אדם שהרגשתי שפגע בי הוא אדם שאהוב עלי מאד. כי אני יודע שהוא לא עשה את זה מרוע לב.

אבל יש גם אנשים שלא. היה אדם שפגע בי מאד (הציע לי הצעה אבל בצורה כל כך משפילה של "מי בכלל תרצה אותך". אחרי שהיא אמרה לא, עשיתי הכל כדי להחזיר את זה רק כדי להוכיח שאני מסוגל) - ובעצם לא סלחתי לו. אבל פשוט הבנתי שזה מי שהוא, על הטוב והרע שבו, ויש לו כוונות טובות ומידות לא מלוטשות, וכשזה לא מלוטש זה דוקר ושורט ופוצע (כשזה מלוטש זה דוקר רק במקום שצריך). קשה מאד למצוא רוע טהור. בדרך כלל מדובר בכוונות טובות ומידות לא מלוטשות, לפעמים המון בוץ שמכסה, כל כך מכסה שגם האדם עצמו לא מודע לטוב שנמצא מתחת לכל הלכלוך, ולזוהר שמחכה לליטוש. לפעמים להגיע לליטוש וניקוי מלא זה גם מעל ליכולת של האדם.

אז צריך להבין שיש לאנשים לב טוב באמת, אבל צריך להיזהר מהם כי הם לא תמיד יודעים את זה.

זה בקשר לאנשים.

ובקשר לעצמך - תחווי את הכאב, במנותק מהאנשים שעשו אותו. את בנקודת התחלה חדשה. את יכולה להאשים את מי ששמו אותך בנקודת התחלה נמוכה יותר, אבל יותר חשוב שתתחילי לעלות משם.

העוצמה של הכאב לא קשורה לעוצמה של הזעם. את הכאב את יכולה לחוות בעוצמה. העוצמה הזאת היא כח, שיכול גם להניע אותך. לא בגלל שתפעלי מתוך רגשות שליליים - אני לא אוהב את הגישה הזאת - אלא בגלל שהוא יחבר אותך למקומות עמוקים יותר בנפש ואולי ירפא את הפצעים שעליהם דרך מי שפגע בך.

וזוגיות - אם הבחור יהיה רגיש מספיק, ויכיר אותך ואת מי שאת באמת ומי שאת רוצה להיות, הוא יוכל להבין את הכאב שלך, ואת הכעס, ואת זה שאת עדיין לא ליטשת את המידות שלך כמו יהלום מבריק ומושלם, ואולי את גם לא צריכה - כי המידות שלנו הן הדרך בה אנחנו מתקשרים עם העולם בסגנון הייחודי שלנו, ולא רק משהו שצריך לשבור. היכולת לכעוס בצורה מסוימת ובסגנון מסוים מגדירה את מי שאת. תלטשי את זה, תלמדי להשתמש בזה במקום הנכון, ואז כאב על התנהגות של אחרים יתורגם אצלך למניע לעשות טוב. זה דבר מדהים. זה נכון שמישהו יכול לומר לך שאת כועסת וזה לא בסדר. אבל זה לא האנשים שאת צריכה את הקשר איתם. את צריכה את מי שיוכל להבין מה את מרגישה, כולל הכעס - ולקבל את זה כך.

אני חושבת שהבעיה של הפי היא הידיעה שאותם אנשים הסירו מעצמם אחראיות על המעשים שלהם.

אם הם היו מתנצלים על הפגיעה בה, היה לה הרבה יותר קל להמשיך מאותו מקרה. 

לומר לאדם שנפגע מאדם א' "תחשוב שהוא שליח של ה'" זה לומר לו "תחשוב שהמעשים שעשה לך אותו אדם היו טובים"

בהקצנה : קב' של ילדים אונסים נערה. עכשיו אתה אומר לה: העולם לא נברא לך ולכן כאשר משהו פגע בך תביני שזה שליח ה'

- זה כבר גובל במזוכיזם.

לכן אם אדם פגע בך, וציינת לפניו, והוא בחר לא להתנצל - זה מסמן שאותו אדם אינו שליח של ה'. כי זה אדם שאינו ירא. המעשים שלו הם לא דרכה של התורה. אם אדם פגע בך והתנצל אז תוכל לדעת שזה שליח של האל .

התבודדות זו לא פתרון. הפוך, כמה שיותר לספר, ככה עדיף

יש לך ציפיה לעולם מתוקן והוא לא. במקרה שלי, התחושה שבנוסף לכך, אתה שומע את אותם אנשים מדברים על גאולה, בוכים על א ו-ב', ואתה תוהה למה ציפו? זה בלתי נסבל...צורם על העור. 

אתה רואה את זה כתקיעות עם אותו אדם אבל אתה לא תקוע עם האדם עצמו. הוא ממזמן שחרר עצמו מהאחראיות על מעשיו כלפיך/העולם. אתה לא חיי עמו. לא נמצא עמו. אתה חולק עמו את עולם ורואה את מה שנחשב בעיניך להרס של אותו עולם בידיו וצריך לעצום עיניים כדי לא לראות שהוא ממשיך להרוס...למה? כי הוא לא תקן את מעשיו.

ואולי הנקודה שהכל נעוץ הוא באי הרצון להאמין שיש סציופתים, אנשים אטומים וכו. אתה לא רוצה להאמין שיש כזה רע בעולם.גם אם זה לא רוע - סציופת הוא לא אדם שיש לו כוונה רעה. הוא פשוט מראש חסר בלראות או להסיק...ולעיתים אתה מוצא את אותם אנשים מאשימים אותך בחסרון שלהם...אבל נו...זה א יגמר

אין לי דבר נגד התבודדות אלא שהפך להיות שינון פופליסטי של "יש לי תרופה לכל מכה" קוראים לה "התבודדות". איך פותרים בעיות היום? משננים סיסמאות.  

שליח של ה' לא אומר מעשים טובים אבל כן בעל כוונות טובות. אין אנשים שהמעשים שלהם טוב מוחלט אך כן, אדם טוב מצופה ממנו סליחה, לראות מעבר... גם אם הם לא מאמינים שהם אשמים. בטח אם הם יראים. עליהם מוטלת האחראיות.

זהו לא הוסיף. מאכזב אבל זה העולם. אפשר רק לצחוק על המצב העגום. חודש אלול בפתח ועולם כמנהגו נוהג

ואל לעם הזה להתפלא שהוא סובל ~ 

את העולם. בין הדברים של הפי לדיון זה יש קשר אם תקרא מה רשמת בתגובה לפני תבין את הקשר. בכל מקרה אם אתה לא מבין ראה זאת כניצול שרשור לדון על מעשים שמטריפים אותי שהתרחשו בפורומים אלו ובשתיקה מלאה תוך עצימת עיניים של ההנהלה והתנהגות לא תורנית בעליל ע"י אנשים שמחשיבים עצמם ככאלה. 

אז הנה: מה מכעיס אותי: מדובר על אנשים שמחשיבים עצם "יראים" "תורניים" "דתיים" "שמרנים" (בכיון האח הגדול) 

אבל בפועל נוהגים הפוך מכל הערכים שלכאורה מחזיקים ומצפים ממי שהם מחשיבים כופר לנהוג ככזה. כלומר הם נוטלים לחלוטין את האחראיות שלהם.  המעשים כה מטריפים את הדעת שאני לא מאמינה שעד כה לא מצאו מקום להתנצל. 

הם לא רואים איך נראים המעשים שלהם מהצד והם אפשרו לי כל פתח לחשוב עליהם את המחשבות הרעות ביותר בשל הוזלת היד שלהם עצמה על כללים שהם עצמם קבעו. זה לא אדם חילוני - חלקם לפחות אנשי ישיבות, למדו חינוך דתי...אז או:

1. שאין בהם את היכולת לראות. (כף זכות) <-- רב הסיכויים. 

2. הם לא יראי שמים כלומר שקרנים, בעלי מנעים רעים וכו. 

כך או כך להכריע את המניע לא ישנה.  ברור שהם הסירו מעצמם את האחראיות. הכעס לא נובע מהצער עליהם, מ"הפגיעה האישית" אלא מחוסר האונים לידיעה של השלכות מעשיהם בעולם. כי ברור לי שפשוט אין בהם יכולת להבין את גודל הנזק.

להתבודד על עוולה שנעשתה בידי אנשים רבים זה לא פתרון. להפך, זה פגיעה בנפש. במקום לשנן סיסמאות אולי תשנן לי קצת תורה. זה ינחם את ליבי

אני לא כועסת.

אני אולי עצובה על המציאות

וגם עצובה שבך אין

יכולת לראות אותה 

נשמה, אולי תעלה שלב? 

תוכיח לי שהתורה היא בנשמתך?

אני לא צריכה שתשלח אותי אל תורה

אולי אני בכלל לא דתייה? מאמינה?

אולי אני נגעלת מלהביט בדתיים חוננים

ביום כיפורים לה'?

אני רוצה לשמוע את התורה ממך : יום

ולילה. זה שטוען שהוא נושם אותה יום. יום. 

אני לא צריכה עד אנשים שלובשים מסכה,

נוספת על זו שכבר קיימת, מורידים מעצמם אחראיות

על מעשיהם, מפחדים להיות עצמם.

אני רוצה לראות את אותם אנשים פתוחים

אבל בעת שהם פתוחים - אני רוצה לראות אותם

כופפים עצמם לתורה אליה הם "סוגדים"

אני רוצה לראות אנשים שיודעים לתקן מעשיהם,

להתנצל, ללכת אחר מה שנכון באמת ולא לומר 

"כף זכות" כשבפיהם שקר, ובו בעת, בעת שהם חוטאים,

אותי רצו ללמד מה היא שפת האמת- ללמד תורת "אמת",

כאלו שאומרים "איסור לשון רע" אך כל שני וחמישי

פה מרכלים.  

אני רוצה לראות אנשים שסיימו ישיבות ומדרשות 

גדולות דורשים קודם כל מעצמם ענווה 

אחר כך מהכופר שעוברים לצדם.

כי יש משהו אחד כשאדם פשוט חוטא ויש משהו 

אחר כשאדם גדול נופל... 

אני רוצה הרבה אבל בלב שלי אני יודעת 

שהם לא יתנצלו, לא ייקחו אחראיות,

שאצטרך, אם ארצה לראות, לדרוש

אולי משהו יהיה. אני יודעת אין זה כבר

ישנה ועדין אני מקווה

למה? אני כבר לא יודעת. זה לא ממש 

ישנה גם אם יבחרו להתנצל ועדין אני 

מיחלת 

אתה מתעקש לומר את מה שאתה רוצה לומר, מה שחשוב לך במקום לעזור למי שאתה חושב שזקוק לעזרה.

אכן פניתי בפניה אבל לא מרגישה שהשיחה תוביל למשהו טוב פרט לבזבוז זמנך כי אינך מזהה את הבעיה. 

תודה רבה על הכוונה. 

העברתי ביקורת היכן לדעתי חלל הפנוי כושל ובו בעת המלצתי לחתוך דיון אחרת נמשיך במעגל. 

אם הדברים נשמעו פוגעני אני מתנצלת אך שוב לא מרגישה שחלל פנוי מצליח להכנס לנעלים שלי ולכן הוא לא ממש עוזר לי.הכוונה רצויה אבל המעשים עצמם לא. כל טוב.

אגב הייתי ממליצה לכל הנשים להימנע מהצעות של כל מיני גברים להתבודד בחיים! 

בדרך כלל, מי שמציע הצעות כאלו בחיים הם גברים אלימים ושקרנים שלא מסוגלים להתנצל על המעשים בין אם התכוונו ובין אם לא. 

נאמר על פרעה שהוא התחיל לשעבד את בנ"י ע"י מילים מתוקות וקלות (הניחו עליו מלבן ושחקו ברגשותיהם של בנ"י : מה פרעה עובד ואתם לא?). 

פרעה נענש כי ניסה להתחכם על ה'. מצד אחד לנהוג כירא אך מנהג לא ; הוא פחד שה' יעניש אותו ובחר בהשלכת ילדים ליאור כי ה' הבטיח שלא יפיל מבול שוב על הארץ אחרי תיבת נוח, כך, האמין שיכול להתחכם על בורא עולם ולהימנע מדין (סוטה יא)  

בחיים שלך יש פרעה: לא משנה מי או מה, פנים או חוץ, אבל ה' יכסח לו את הצורה.

את רק צריכה להמתין לקריעת ים הסוף שלך ובמקביל לבחון את הלב שלך : האם יש סיבה שה' נסה אותך בניסיון זה או לא. מה את יכולה לקחת מזה...וכמובן לרחוק מכל מה שלא עושה לך טוב. אם את מאמינה בלב שלם שהיית כנה, נהגת בדרך הישר, היית אדם - אז תהיה בטוחה שיש דין בשמים ובסוף כל העולם מבוסס על מידה כנגד מידה (אמנם זה מתחיל קצת לפני אבל החל ממסכת סוטה ט ב). 

אם פגעו בך. פגעו בך. לוקח זמן לרפא את הנפש וזה כלון נוסף לאותם אנשים שפגעו בך. כנראה זה עדין לא העת שלך לזוגיות  אבל הכי חשוב זה בריאות וגם על ההשלכות האלו - יש דין בשמים👆  

זה יום נוסף עליהם

מהרבה סיבות.

הנקודה היא שבהרבה צורות, הכעס הוא בדיוק הרצון לעשות בדיוק את זה.

ולכן אחת הדרכים לשחרר כעס היא לומר את זה ל"דמות" של האדם ההוא, שלא בפניו, לא במטרה לחזק את הכעס אלא במטרה לשחרר אותו. אם זה לא מועיל לשחרר, אז זה לא רלוונטי למקרה הזה.

ברגע שאנחנו מבינים שאין לנו דרך "לממש" את הכעס - כלומר להתעמת עם מי שפגע, הדרך השניה היא להפוך אותו ללא-משמעותי. לחפש למה לא צריך לכעוס. גם זה דבר שהרמב"ם כותב, שאם רוצים למחול לאדם בגלל שהוא לא מבין מה הוא עשה, זה אפילו דבר טוב: "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום  מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת  ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה."

ולכן ההבנה שהוא לא שווה את הכעס היא משמעותית. לא שווה את הכעס לא אומר שלא נתגונן מפניו - אנחנו לא כועסים על תינוק שמלכלך, אבל אנחנו ננקה. אותו דבר טיפש שאומר דברים שהוא לא צריך להגיד. אנחנו לא נכעס, אבל לא נדבר איתו - לא מתוך שנאה אלא כדי לא להיכנס לזה שוב, כדי שלא נצטרך להזכיר לעצמנו שלא להתייחס אליו

ואם אין ברירה, וזה אדם שנוכח בסביבה שלנו - אז "סותמים את האף" וממשיכים, ונזהרים כמה שאפשר שלא להיכנס למעגל הזה שוב (ולפעמים שוב יש אמירה שלא רוצים לשמוע, ונסחפים למערבולת שוב. החיים לא תמיד קלים)

כמו שפירטתי בתגובה קודמת כאן, זה לא מצריך זלזול מוחלט - רק הבנה (שנכונה כשלעצמה) שהטוב שבאדם לא בא לידי ביטוי הרבה פעמים ולכן אנחנו לפעמים צריכים להתרחק או להתגונן.

"לסלוח" ממש זה לחזור לעימות, ואז לפתור אותו. אבל רוב האנשים שפוגעים לא יבינו שהם עשו טעות - וזה בדיוק המצב של "הדיוט ביותר" שהרמב"ם כותב (גם אם בתחומים אחרים מדובר באדם חכם ומוערך). ולכן לא יהיה אפשר לפתור את זה בעימות חיובי (מעין "העמדה לדין") אלא רק בעימות שלילי (סוג של נקמה), ולכן עדיף פשוט לבטל את הצורך בעימות - לא רק כטכניקה אלא בגלל שהאדם באמת הוא כזה ("לא כשיר לעמוד לדין" בהקשר *הזה*)

והאמירה "לא צריך לכעוס" שהשתמעה לא היתה במובן של "תתעלמי מהפגיעה" אלא במובן שכעס הוא תחושה שדורשת מעשה ודוחפת לעימות (או לתסכול, שזה לא הרבה יותר כיף)

ולכן אמרתי לנתק את הדחיפה הזאת - כן לכאוב את הפגיעה אבל לא לדחוף לעימות אם אנחנו לא רואים את עצמנו יוצאים מנצחים מהעימות הזה (ומנצחים זה בהרבה סוגים - גם לדעת שפעלנו נכון וגם שבפועל ניצחנו)

מה שאמרתי בתגובה הראשונה שלי - שלשום - היה:

לכעוס זה בסדר. זה טבעי. זה אנושי. אז אם מה שמטריד אותך זה "החטא" - כמו שכתבת פה ממש לפני כמה דקות - אז ממש לא לדאוג. זה לגמרי בסדר. זה צורך אנושי, והרגש של כעס הוא רגש טבעי. אין בזה שום חטא. (מאמרי חז"ל הם על מי שמטפח את הכעס שלו, לא מי שמרגיש אותו)

לכאוב זה בסדר וטבעי ונצרך. תתמקדי בכאב ותצמחי ממנו.

מה שהוספתי היום היה - כעס הוא רגש של דחיפה לעימות. הוא כעס *על מישהו*. ואם הכעס דוחף אותך לעימות, שבסופו של עימות תפסידי (תפסידי בעימות, תפסידי מזה שנכנסת לעימות) - אז תפנימי את זה שהכעס כאן הוא רגש הרסני ולא מועיל ולכן לא נכון להשתמש בו.

וזה שהרמב"ם כותב שנכון הלכתית לפרוק את הכעס באמצעות עימות - זה כאשר זאת דרך מועילה, כשנצא מהעימות מנצחים: מישהו פגע בי, כעסתי עליו, הלכתי ואמרתי לו "פגעת בי", והוא התנצל. אם אין סיכוי שזה יקרה, עדיף לפרק את הכעס, שוב, כי הוא דבר הרסני (וזאת גם ההדרכה ההלכתית, שלא *לשנוא*, ועל זה הרמב"ם שציטטתי מדבר)

מקווה שברור יותר

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת