עקרונית, קופסת תכשיטים מסודרת מתיימרת לפתור את הבעיה.

אבל בין יומרנות ליכולות מבצעיות בשטח, אין הרבה

עגומ

אבל אני לא עונדת טבעות,

שומרת את הזכות לחופה.

[הבלחיות]

ואז זה טבעת+ מתזכר טבעות.

ו:

+ = עגומ

שלי זה הפריע, והיה חלק מהסיבות לחתוך..

לי זה מפריע. יש עוד כמה ניאואנסים קטנים, שאולי הלכתית זה כשר, אך מפריע

יש בנות עם נזם ורמה רוחנית גבוהה.

גם לפני 60 שנה, בנות דתיות היו הולכות עם מיני ולא הבינו שזה אסור...

ובדברים שהם לא אסורים, יש אמירה.

חשוב לדעת לפרש את האמירה.

האמירה הופכת לא נכונה, כשהיא לא נכונה.

כשהוחלפה השפה

בימי קדם היו לובשים שמלות. לא מכנסיים.
בימי קדם נשים היו עם נזם. זה נחשב ליפה ומכובד.

מ.ש.ל

אני לא טיפש

רק לא הבנתי מה הבעיה בחדש.
אם הבעיה היא עצם החידוש - עיין במכנסיך.
אם לאו - מה הבעיה בנזם?

ב.  ואשאל אתה ואמר בת מי את ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה ואשם הנזם על אפה והצמידים על ידיה

@חצילוש

ולא להתמודד עם הפחדים שלך, מאשר להיות נאמן לפנימיות שלך ולעשות את מה שבאמת טוב לך. ואז עוטפים את הפחדנות במעטפת תירוצים של "צדיקות", "מנהג החברה" וכל מיני דברים כאלה. 

אני מובכת בשבילך, שזה המקום שאתה נמצא בו. תנער מעצמך את הפחד להיות אתה. זה לא מה שיהפוך אותך לעובד אלוקים יותר אמיתי.

רובן פחדניות

עכשיו אני חושבת שבטח חושבים שאני ממש דוסית וחסודה וצנועה כי גם אין לי נזם, אבל זו לא הסיבה שאין לי נזם. זה פשוט לא יפה לי. ואני מנסה לחשוב עם עצמי אולי בכל זאת זה יהיה לי יפה.... מנסה שכנע את עצמי שאני אוהב את זה 

אז לא. אבל אולי, אם ממש יעצבנו אותי, אני אחשוב על זה יותר

הובכתי בשבילך בקריאת התגובה.

לא עניין של רמה דתית.

וה"דוסיות" שמחשבנות לאחרים, זה לא בגלל שהן יותר דתיות, זה בגלל שיש להן פחות יראת שמים ויותר יראת החברה

לא להיות כמו כולם וכו

מפתיע אותי מאד (אני מסכים שזה לא מקובל, וזאת כנראה הסיבה היחידה בגללה לא אסכים למישהי עם נזם)

אנחנו כנראה חיים בסביבות שונות.

אז כן, יש חברה דת"ל שבה נזם לא יתקבל בברכה בכלל, וזה נחשב ללא מקובל (או שלא התעדכנתי... אבל אני חושב שהתרשמותי נכונה)

אם אתם עד כדי כך מחשבנים לבשר ודם, עדיף שתחשבנו לעצמכם ותהיו נאמנים לעצמכם. זה על הסוגרים הראשונות, וזה מה שמביך לקרא

לא היית רוצה להגיע לדייט עם בחור שמגיע עם גלימה סגולה, גם אם זאת הדרך שלו בעבודת ה', וגם אם זאת הנאמנות שלו לעצמו

שנינו מסכימים שמדובר באינטרסים נמוכים שלנו, ולא בעבודת ה' טהורה.

בדרך כלל. כך זה ברוב החברות האנושיות

אז אם אני אלבש חצאית סקוטית, זה אומר עלי הרבה דברים, ולא רק שאני חושב שזה יפה (ואני חושב שזה אכן יפה)

זה בדרך כלל אומר שמוסכמות חברתיות הן חסרות משמעות בעיני בכלל, או - סביר יותר - שאני רוצה להעיד "ההשתייכות שלי שונה משלכם" ובדרך כלל הלבוש גם יאמר למה אני רוצה להשתייך.

כאן זה נכנס לשאלה דתית, כי הרצון להשתייך לחברה מסוימת הוא חלק ממה שמאפיין את החברה, וכשאני מתלבש בצורה שמצהירה שאני לא חלק מהחברה הזאת, השאלה היא "מה האמירה שאני רוצה לומר, למה אני מוותר על ההשתייכות" - וזאת השאלה בפתיחת השרשור

זה לא שנזם הוא לא בסדר, בדיוק כמו שגלימה סגולה זה כן בסדר (חשוב לעגל את הפינה כדי שלא לשים ציצית שתגרר על הרצפה)

נזם (או שיער כחול) בחברה שבה זה לא מקובל מעיד על דברים מסוימים, ובדרך כלל מעיד על מרדנות, וסביר שיש לזה השלכות גם על צורת עבודת ה'

אני מסכים שהיום יותר אנשים מסוגלים להכיל מורכבות

אבל לא כולם

ולפני שמנפצים את מוסכמות הלבוש, כדאי לבדוק איך הן משרתות אותנו

ושוב, הניסוי המחשבתי של - את מגיעה לדייט עם שיער ירוק ונזם, יפריע לך אם הבחור יגיע עם גלימה סגולה וגלביה? אם יפריע לך, אל תתלונני שהוא פוסל אותך על הלבוש שלך.

וזה שאנשים חושבים יותר לא אומר שהם מרדנים פחות. שמעתי על פרופסור שהיה נוהג לשבת ערום ברחוב כי אין בזה שום פגם מוסרי מהותית.

אין לנו דרך לבדוק מי מאיתנו יודע יותר ומי יודע פחות, בטח לא "מי צודק"

ולכן לא אתווכח

1 אני עדיין חושב שזאת התמקדות בפרט אחד, אבל ממש לא הגורם היחיד ולדעתי גם לא העיקרי להתנהגות שלילית

2 אני מודע לזה שהרבה רבנים אומרים כך, ואני חושב שזה נובע מהנטיה של רבנים שמדברים לציבור לדבר על "היסוד *הכי* חשוב ביהדות" וכגון זה, או מאבחון לא מדויק

3 אני שמח לראות מקור בעל סמכות שאומר משהו בנושא (על אף שזה סותר את עמדתי, אני שמח שהחכמתי). תודה

לדעתי מדובר בשכחת ה'.

אדם לא מודע או לא רוצה להיות מודע להנהגת ה' בעולם.

כל התורה - מבראשית (מצווה על יראת ה', לפי מקורות מסוימים) ועד ספר דברים - מלאה ב"תזכורות" על האמונה בה', אהבתו ויראתו.

מי שזוכר את ה' ואוהבו וירא מפניו, יעשה טוב.

מי שאוהב את עצמו וירא את ה', יעשה טוב מיראה; מי שאוהב את עצמו ואוהב את ה', יעשה טוב מאהבה (הקדמת ספר שערי יושר הידועה, אם זכרוני איננו מטעה אותי, על זה שיש לאדם נטיה לאהבה שבאופן טבעי מופנית כלפי עצמו, והדרך הנכונה היא להפנות את אותה אהבה כלפי אחרים)

זה נכון שמה שיכול להביא לשכחת ה' היא "ורם לבבך ושכחת" (וגם זה לא שכחת ה' אלא שכחה שהוא הנותן כח), אבל לא כתוב שזאת הסיבה היחידה שיכולה לגרום לזה. וגם אם כן, זה צריך לעבור דרך שכחת ה' ועזיבת יראתו ואהבתו.

הסיבה השניה היא חוסר תשומת לב, שהיא הסיבה לכל השגגות והחטאים (בניגוד לזדונות ולפשעים). שגם זה נובע מחוסר מודעות לה', אהבתו ויראתו

מה שכתבתי זה בתחום המעשים הרעים.

בתחום המידות הרעות - לדעתי זה נובע דווקא משנאה עצמית וייאוש, שנאה לעצמי ולכל העולם. אדם אופטימי, שרואה את הטוב בו ובאחרים - כיף לו לעשות עוד טוב. אדם מתחיל להיות רע כשהוא רואה רע בעולם סביבו והוא לא מאמין שאפשר לתקן (מכאן החשיבות של השמחה)

מה שאפשר לכנות "אהבה עצמית", ויותר נכון - נהנתנות, זאת תופעת לוואי, שיותר נכון לכנות אותה "פיצוי עצמי" - כיון שהתייאשתי מכל העולם, "אכול ושתה כי מחר נמות"

זאת אומרת, לדעתי ההגדרה של המושגים היא לא מדויקת - אגוצנטריות היא ממש לא "אהבה עצמית". אגוצנטריות יכולה להיות סיבה להרבה רעות חולות, אבל טיפול באגוצנטריות, גם אם הוא טיפול שורשי, הוא טיפול עקיף מאד בבעיות שנובעות בשרשן מאגוצנטריות, ולכן עד שיתוקנו המידות האחרות יש צורך בהמון עבודה פנימית. מאז שהפנמתי שאני לא מרכז העולם לוקח הרבה זמן ומאמץ עד שאבין שאני צריך להתחשב באחרים, שאני צריך להיות טוב ולאהוב אחרים.

אני גם לא בטוח שאגוצנטריות היא הגורמת העיקרית לכל הרעות החולות - כמו שציינתי, לדעתי יש דברים משמעותיים יותר - אבל זאת טענה שאני יכול להבין

וגם לקצה השמאלי של המסך

וקצת לנקודת יסוד עמוקה שבה אנחנו לא מסכימים - אני מאמין בהגדרות פשוטות, בפחות תיאורטיות ויותר דברים שניתן למדוד אותם, בטיפול בבעיה כמו שאנחנו פוגשים אותה ולא רק בשורשים שלה, אני מאמין שהאדם הממוצע לא מסוגל ללכת בדרך ארוכה מדי, גם אם היא קצרה יותר במובנים מסוימים.

מי שמצליח לטפל בשורש ומשם להגיע לטיפול בענפים - זה יפה מאד, והוא בדרך כלל לא האדם שאיתו יש לנו בעיה. כשיש מידות רעות זה בא ביחד עם חולשת הרצון ואי היכולת להבין דברים עמוקים ועוד ועוד.

אז לפתח תיאוריות על השורש העמוק זה מעניין פילוסופית (פחות אותי באופן אישי, אבל יש אנשים שכן), אבל זה לא הדרך לפתרון, ולכן לדעתי גם לא מה שאנחנו צריכים להתעסק בו

בקשר למה שציינתי כיסוד המחלוקת בין התפיסות שלנו - הנסיון להתחקות אחרי היסוד האחד שמאחורי כל הרע, הוא בעייתי. כי אין משהו שהוא רע מוחלט. וודאי שלא אהבה עצמית, שהיא דבר טוב אם היא במידה. ואם נאמר "סימפטום __ הוא רע, וצריך למצוא דרכים להיפטר ממנו", זה יחסית קל. אפילו מהגורם שלו, או מהגורם לגורם. אבל אם אנחנו מנסים לטפל בשורש - למה לא נטפל בעצם קיומו של החוטא, שהוא בוודאי השורש לחטאו? כי אנחנו מבינים שיש בו טוב (חוץ ממקומות שבאמת נגזר עליו מיתה ואיבוד מוחלט). אז באותה מידה, גם האהבה העצמית שלו צריכה להיות מרוסנת, אין בה רע. מה שצריך לטפל בו הוא הרוע, העובדה ש"אין יראת א' והרגוני".

אם ניגש לאדם שנוהג שלא כשורה, ונאמר לו שיפסיק לאהוב את עצמו, הרסנו אותו. אם נאמר לו שיזכור את ה', זה מה שהוא צריך. אני מבין את הטענה שלך "מה ההבדל בין לחשוב שאני המרכז, לבין לשכוח את ה'" - אבל זה מאד שונה. כי אם אנחנו מזכירים את יראת ה' ואהבתו, זה נצרך תמיד. להלחם באהבה עצמית, זה רק כאשר היא מוגזמת

לתשובה של ר' יהושע לקיסר למה הוא לא נראה יפה ("חכמה מפוארה בכלי מכוער") והוא לא מסביר למה, הוא רק מסביר שזה מועיל. אני מנחש שזה מאפשר לכל הדרשנים להגיד מה שבא להם

ה"מתאהב בעצמו" זה סיפור יווני, זה המקור למושג "נרקיסיזם"

למה אתה מגיב לי, זאת תשובה טובה לשאלה שלה!

ושם הבעיה זה שבגלל היופי שלו פחז יצרו, כלומר הוא רצה לחטוא, לא שהתאהב בעצמו

כל דבר מוגזם הוא לא טוב, אבל לא מסכים שיסוד כל החטאים הוא אהבה מוגזמת של אדם לעצמו. אהבה של אדם לעצמו היא דבר מאד חשוב.

אולי מה שלא טוב זה שהאדם שוכח שהאהבה שלו לעצמו משקפת את אהבת ה' אליו (כי ה' ברא אותו עם כל תכונותיו החיוביות, וזה בדיוק מה שהוא אוהב בעצמו ומה שה' אוהב בו), ובאופן כללי שכחת ה', ושכחת ה' היא אכן היסוד לכל החטאים

וטוב מאד שאדם רוצה להיראות יפה בעיני עצמו. ככה צריך. היופי הוא תכונה חיובית, וחשוב שאדם ידאג ליופי של עצמו

כמו במשנה במסכת שבת

שיש על זה איזה קומיקס של בבא..

לא חייב להיות שהיא תדע מסכת שבת 

הבנים האלו, מה הם חושבים שאי אפשר לדעת דברים בלי לפתוח גמרות 

<צ>

יש כאילו חוט ששמים במקום נזם/עגיל כדי שהחור יישאר?

(כגבר רווק אני לא בקי בדברים האלה)

במסכת שבת כתוב שהיו שמים קיסמים

זה היה ככה פעם, והיום זה מגמת שינוי.

הביטוי של נזם הוא באמת שונה מזה מאוד, אבל יש לו ביטוי. לפחות אצל חלק מהאנשים (לא מדיינת אם זה מוצדק או לא..)

זה מושך מבטים...
צניעות זה לאו דווקא לחשוף חלק מסויים..
זה יכול גם להיות צבע הבגד וכו'..
לדעתי זה פחות קשור לסגנון..

זה גם בדיוק באמצע הפרצוף
"תקשיב יש לי יוזמה לפצוף..בוא נחפש נזמים..!!.."
זה לא ככה, אף אחד לא מחפש לראות את הנזם..
אבל זה יכול למשוך את העין ברגע שקולטים אותו..

זה יכול להיות כל דבר שמושך את העין.
גם איפור מוגזם יכולה להיות לא צנוע, גם נזם..
אם לא שמים לב אז זה לא משנה, העניין הוא שאחרי ששמים לב, שזה עלול למשוך קצת מבטים..
 

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.