כבר כמה ימים עברו.
והרגשתי רצון לשתף אתכן, ואולי גם לעבד עם עצמי.
אבל משהו כנראה עוד לא רצה להכתב.
ועכשיו אני מנסה.
אז לפני שלושה שבועות(יום שלישי) היינו בביקורת אצל הרופאה בשבוע 8. תחילת הריון, הכל כיפי ושמח. באותו יום אמורים לצאת לחופשה משפחתית (עם כל הצד שלי..) אני מתכננת לספר להורים שלי על ההריון כשמגיעים.
אבל אז הרופאה רואה עובר קטן (אחכ אגלה שהוא בגדול של 5+6 ) ועם דופק איטי מאוד. הרופאה אופטימית ואומרת שכנראה פשוט ביוץ מאוחר והכל יהיה בסדר. שולחת לעוד אולטראסונד עוד שבוע וחצי (אצל טכנאית כי היא בחופש).
יוצאים מהרופאה. מתוסכלים .. בעלי מנסה לשמור על אופטמיות. אני עצבנית. רבים קצת. נרגעים ונוסעים. החופשה עוברת בנעימים. הצלחנו לדבוק באופטמיות והרבה תפילות.
בערב שבת הדלקתי נרות לבן איש חי ולרב מרדכי אליהו זצ"ל ( רק שתבינו שאני אשכנזיה בטירווווף. כאילו הכי לא מתאים. אבל וואלה לא יזיק).
עוברים השבוע וחצי. יום חמישי בבוקר. שמה את הקטנה (בת שנה ושמונה) אצל חברה באיזור. אולטראסונד. טכנאית מקסימה. בצער רב מודיעה לי שאין דופק והעובר לא מתפתח כראוי. עברו שבוע וחצי והוא עכשיו 6+1. הדמעות בעיניים. ואז פתאום היא רואה דופק. אני מבסוטה, והיא מעדכנת שזה לא טוב. שאין לו סיכוי. אבל כל עוד יש דופק לא עושים כלום..אז הפנתה לעוד אולטראסונד עוד שבוע.
יוצאת לרכב. מתקשרת לבעלי. בוכה.
נרגעת קצת והולכת להביא את הקטנה. עולים הבייתה. שתינו הולכות לישון. אני מבואסת. קובעת לי תור לתספורת.
זהו. במהלך השבת אנחנו משלימים עם זה שאין דופק. ומחכים..אני מתחילה להלחץ בעיקר מהתהליך שמחכה לי.. חוסר ידיעה.
בינתיים אני מחליטה לספר לאמא שלי. מוצש שולחת לאמא הודעה... ואז אנחנו מדברות.
אמא מנסה לעזור למצוא רופא נשים שיקבל אותי השבוע (כי שלי עדיין בחופש....)
רביעי בערב. יש תור . הקטנה אצל ההורים שלי (שבאופן הזוי כל האחים החליטו להגיע באותו ערב אליהם....)
מבשר סופית שאין דופק. ושזהו. אבל.. לא רוצה להפנות לשום דבר ואומר שאלך לרופאה שלי (שחוזרת שבוע הבא) ונחליט איתה מה עושים.
"אין שמחה כהתרת הספקות"? אז אומנם הייתי שמחה להתרה אחרת. אבל עדיין איזה שהוא נחת יורד עליי. השלמה.
יום שישי. שעת צהריים. אחותי הגדולה המהממת והרווקה מגיעה לשבת. כבר עידכנתי אותה ביום רביעי .. היא באה סתם. בסוף היה נס.
אני נכנסת לשירותים. וורוד בניגוב. אוקיי. מה עכשיו?
מתקשרים למוקד מכבי. מדברים עם אחות. היא מסבירה שאם הדימום גובר (מתמלא פד) צריך לסוע למיון. או כאבים בבטן. מתלבטים כי בכל זאת שבת. והשאלה אם זאת הגדרה של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש. פתאום נזכרת בחברה טובה מפעם שהיא אחות. ותקופה מסוימת הייתה במחלקת נשים. אנחנו מתכתבות. היא מגדירה לי אם הדימום הוא יותר ממחזור או כאבים חזקים מאוד או חום. אוקיי. אני נרגעת. מסיימים הכנות לשבת ובינתיים אין עוד שום ורוד. אני בטוחה שדיימנתי. אבל לא.
בלילה לפני השבת יש קצת אדום. אוקיי. לא דיימנתי. אבל זה קצת ואנחנו עדיין לא אסורים. מזל.
ישנים טוב ב"ה (הקטנה עשתה עם כולנו חסד).
שבת בבוקר , בעלי תפילה, אני מספרת לאחותי שיש דימום ומסבירה לה מה התנאים שצריך לסוע בשבת. להכין אותה נפשית.
ארוחת שבת כיפית ונחמדה. מברכים.
ואז אני הולכת לשירותים. גוש דם גדול. אוקיי.. מתלבטים האם זה יותר ממחזור או לא?
מחכים . עוד גוש. ועוד. ועדיין מתלבטים. אני רוצה שבעלי ילך לרב שייתן את ה"אישור" שלו שנסע. בעלי מתארגן ואז עוד גוש ועוד גוש. וכבר אין התלבטות. נוסעים.
מהר מתאגנים על שקית עם קצת אוכל, כסף, ת"ז, פלאפון.
בעלי מתקשר לתחנת מוניות מבקש מונית של נהג לא יהודי. שולחים. עוד 10 דקות .
הנחיות זריזות לאחותי לשמור על הקטנה (כבר אמרתי שנס שהיא הייתה?...אנחנו עברנו דירה. לא מכירים עדיין כל כך. לא יודעת מה היינו עושים אם היא לא הייתה!!!)
ויורדים. אני נכנסת למונית ומתחילה לבכות. על שבת. על זה שאני צריכה לחלל אותה. נוסעים ברחובות היפים והנקיים של שבת ואני באוטו. מדממת ובוכה. בעלי המקסים מנסה להרגיע ולהסביר שבעצם עוד לא חיללתי שבת. צוחקים ונרגעים קצת.
השעה 15:00 מגיעים למיון. שירותים קודם כל. מדממת. מחליפה פד שהתמלא בטירוף.
האחיות מקסימות. מרגיעות ומנחמות. הדימום מתגבר ושמלת השבת היפה מלוכלכת בדם (שירד בכביסה חסדי ה'). נכנסת לרופאה שמחליטה שמבצעים את הגרידה בדחיפות (ולא מחכים לצום כמו שבדרך כלל עושים, ולא מחכים לצאת שבת כמו שביקשנו אם לא דחוף). בדיקות דם זריז. המוגלבין 12 ב"ה. עולים לחדר הכנה לניתוח. אנחנו שם לבד. שבת. שקט. נעים. מחליטים לעשות הרדמה בספיינל (כמו אפידורל) ומכניסים לחדר ניתוח. בעלי בחוץ.
עושים את ההרדמה, אני נלחצת קצת ורואה שחור.. מוסיפים עוד טשטוש ואני נרדמת. מתעוררת אחרי כמה דקות כשהרופאה מספרת לי שנגמר והכל בסדר והיא הולכת לעדכן את בעלי. השעה 17:30. חדר התאוששות. מתאוששת.
אחרי שעה מועברת למחלקה. בעלי מצטרף. הרגליים מתחילות להתעורר. איזה שהיא שלווה פרוסה עליי. שבת בכל זאת.
יוצאת שבת. בעלי בערבית. אני מתקשרת לאחותי ומעדכנת בהכל. היא מספרת שהקטנה הייתה מהממת. חסדי ה'.
זהו. ב21:00 אני כבר משחוררת. מרגישה טוב. קצת כאבי בטן אבל באמת שהכל בסדר. מתחילים לעדכן את מי שצריך (ההורים שלי, הבוסית). מגיעים הבייתה ונחים. קיבלתי שלושה ימי מחלה שנוצלו עד תום. ביום הראשון כאבים בגב מההרדמה אבל זה עבר. המצב רוח בסדר גמור . לא עצובה כמו שכולם מצפים. אולי קצת לא מאפשרת לעצמי להיות .
עכשיו, חמישה ימים אחרי. כבר הלכתי אתמול לעבודה וחזרתי גמורה ברמות.
ופתאום אולי השגרה מנחיתה עליה את ההבנה שבאמת ההריון הזה נגמר. ואיזה שהיא עצבות יושבת בבטן. מנסה לקבל את זה. קצת קשה. אולי גם לכן כותבת. תמיד זה טוב לכתוב.
ועכשיו נמשיך להתפלל שנזכה לזרע של קיימא. אמרו לי השבוע שהילדים שנולדים אחרי הם הכי מתוקים.
תודה למי שקראה.
ואיך אומרים, בשמחות!
חיבוק
