תקציר
האנושות במקור תוכננה עם מנגנון להשמדה עצמית מובנה.
וכך היא הספיקה להרוס את עצמה עוד קצת ועוד קצת עד שלרוע המזל היא השמידה את המנגנון עצמו.
וכך קיבלנו לידינו אנושות שעדין חיה אבל הדברים שנהרסו גבו את המחיר.

האנושות. סוף?
"סוף, סוף זה קורה…" חיכך סגן פי את ידיו בתאווה, "עוד מעט זה יקרה. אני מרגיש את זה."
"כן אדוני!" נכנס לחדר גבר שפוף ונמוך-קומה.
"מסרת לאייץ' את המסמכים?" שאל הסגן.
"כן אדוני." חזר הלה על מילותיו.
"יופי." אמר הסגן מתחת לשפמו, "הוא קרא אותם?"
"כן אדוני." חזר שוב האדמירל.
"הוא אישר אותם?" שאל הסגן.
"כן אדוני."
"מעולה," חייך הסגן, "זה אומר שתהליך ההשמדה מתחיל…"
*****
"קייסי!" קרא לוקאס מלמטה, "את באה?"
"שניה!" קראה לעברו בת-דודתו מחלון חדרה.
"אם אנחנו מאחרים לשיעור זה באשמתך!" קרא לוקאס.
"אוקיי, אוקיי," סיננה קייסי, "אני באה."
היא ירדה במדרגות הבניין והצטרפה ללוקאס שהמתין לה למטה.
"או, תודה באמת." אמר לוקאס, "עכשיו בואי, כדי שלא נאחר."
*****
"נו, מה קורה?" התעצבן סגן פי, "זה היה אמור לקרות כבר!"
"אולי יש איזשהו עיכוב, אדוני." ניסה האדמירל להרגיעו.
'התראה' נכתב בגדול על צג המסך.
"זה בטח מאייץ'," אמר האדמירל, "הוא כנראה מסביר את פשר העיכוב."
'מנגנון ההשמדה של האנושות חוסל.' 
"הו, זה לא טוב…" מילמל האדמירל שוב ושוב,"זה ממש לא טוב."
"מה קרה?" שאל הסגן שנשמע על סף התפוצצות.
"אממ…" גימגם האדרימל, "תראה בעצמך."
האדמירל התרחק מעט מהמסך, כדי שהסגן יראה.
"מה?!" התעצבן הסגן, "מה את אומר 'מנגון ההשמדה חוסל?' אדמירל! תקרא לאייץ' לפה. שיסביר מה שקרה. כדאי לו מאוד שזה יהיה תירוץ טוב!"
"כן אדוני." יצא האדמירל מהחדר.
*****
"לא הגיוני!" קראה קייסי על סף בכי, "זה לא נכון!"
"אני מצטער." לחש מר גרין בעצב.
"קייסי, די." ניסה לוקאס לנחם אותה, "בואי, קומי ונלך לבדוק מה איתו."
"הוא בסדר!" קראה קייסי, "לא קרא לו כלום!"
לוקאס ומר גרין כבר היו אובדי עצות.
כבר כחצי שעה שהם יושבים שם ומנסים לשכנע את קייסי שתעזוב את הנושא, אך ללא הועיל.
"הוא לא אמר לי על זה כלום!" המשיכה קייסי, "הוא היה כזה… שמח. זה לא יכול להיות!"
"תתפלאי," אמר לוקאס, "אבל גם האנשים הכי שמחים מסתירים בתוכם דברים. הם שומרים את זה בבטן להמון זמן עד שמתישהו זה מתפוצץ."
"אבל למה דווקא הוא?" התייפחה קייסי, "למה הוא עשה את זה לעצמו?"
"כנראה שרק הוא יודע." משך לוקאס בכתפיו, "בואי. נלך אליו הביתה." הוא תמך בבת-דודתו, והם החלו ללכת.
כמה דקות מאוחר יותר, ישבו השניים בבית משפחת ג'יירס ביחד עם כל משפחתו של ליאון.
"מצאתי את זה ליד המיטה שלו." ניגשה אל קייסי אימו של ליאון, והביאה לה מעטפה שכתוב עליו בכתב יד 'לקייסי' "הוא כנראה תכנן להביא לך את זה מוקדם יותר."
קייסי פתחה בדמעות את המעטה, והוציאה מתוכה את הנייר.
היא קראה אותו בשקט ובדמעות: "לקייסי, רציתי להגיד לך את זה קודם. אבל פשוט לא יכולתי. לא יכולתי להעציב אותך. אני ממש מצטער, אבל הייתי חייב לעשות את זה. רק רציתי שתדעי שאני אוהב אותך מאוד. הצטבר כל-כך הרבה בתוכי בשנים האלו, שפשוט חשבתי שאין לי טעם לחיות. אני יודע שכלפי חוץ הייתי שמח. אני מתאר לעצמי מה את חושבת עכשיו, מה את מרגישה. ואני די מתחיל לחשוב שלא לעשות את זה. אבל אז אני מבין שאני חייב. אז שלום לך. אוהב אותך. ליאון." היא קיפלה לשניים את המכתב, ותחבה אותו לכיס הסוודר שלה. היא בכתה, עדיין.
*****
"אני מצטער אדוני. הייתי צריך לחשוב על זה קודם." עמד אייץ' מול הסגן, והתנצל שוב ושוב, "אני משער שמה שקרה הוא שעבר יותר מדי זמן מאז שיצרנו באנושות את המנגנון הזה, והאנושות נהרסה יותר ויותר. מהמין החכם והנתעב שהם אמורים להיות, הם הפכו למין חברותי, שמח וטיפש. כנראה המנגנון שלנו נשחק עם השנים, ופשוט חדל לפעול. אבל, זה החדשות הטובות, כנראה שיש עוד כמה אנשים שאצלם המנגנון הזה עדיין פועל ובעוצמה רבה. הם פשוט מוצאים דרכים להרוג את עצמם."
"מה עוזר לי המיעוט שהורג את עצמו?!" התעצבן הסגן, "אני רוצה להשמיד את כל האנושות! אני רוצה להתיישב על הכוכב הזה!"
"טוב," אמר אייץ', "מכיוון שהמנגנון נשחק וחדל לפעול, בני האדם נהפכו ליצורים חסרי ישע וחלשים, כך שאם נפלוש לכוכב שלהם, סביר להניח שנוכל להשתלט עליו."
"עכשיו אתה מדבר!" קרא הסגן, וחיוך קטן הסתמן בפניו, "תתכננו את הפלישה! אני רוצה לנחות שם מחר בשעה ארבע בצהריים בדיוק! ויש לי את המקום המושלם לנחיתה."
*****
'אנו נאלצים לקטוע את התוכנית כדי לתת לכם מבזק חדשות חשוב במיוחד:' דיברה קריינית החדשות על הצג, 'יתכן כי אנו עדים עתה לסוף האנושות. עב"ם נצפה היום מעל שמי ארה"ב. טובי המוחות שלנו התכנסו כדי לחשוב על פתרון. זמנם קצוב מאוד והם כנראה אינם יוכלו להגיע לפתרון טוב כדי לשרוד. התאריך הוא 24/7/3099. האנושות. סוף.'

קייסי חיבקה את בן-דודה בחוזקה.

"זה באמת הסוף, לוקאס?" שאלה.

"כנראה." ענה.

"טוב." אמרה בפשטות, "לפחות יצא לי לא לעזוב את ליאון."

"להתראות עולם!" קראה קייסי.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.