תקציר
האנושות במקור תוכננה עם מנגנון להשמדה עצמית מובנה.
וכך היא הספיקה להרוס את עצמה עוד קצת ועוד קצת עד שלרוע המזל היא השמידה את המנגנון עצמו.
וכך קיבלנו לידינו אנושות שעדין חיה אבל הדברים שנהרסו גבו את המחיר.

האנושות. סוף?
"סוף, סוף זה קורה…" חיכך סגן פי את ידיו בתאווה, "עוד מעט זה יקרה. אני מרגיש את זה."
"כן אדוני!" נכנס לחדר גבר שפוף ונמוך-קומה.
"מסרת לאייץ' את המסמכים?" שאל הסגן.
"כן אדוני." חזר הלה על מילותיו.
"יופי." אמר הסגן מתחת לשפמו, "הוא קרא אותם?"
"כן אדוני." חזר שוב האדמירל.
"הוא אישר אותם?" שאל הסגן.
"כן אדוני."
"מעולה," חייך הסגן, "זה אומר שתהליך ההשמדה מתחיל…"
*****
"קייסי!" קרא לוקאס מלמטה, "את באה?"
"שניה!" קראה לעברו בת-דודתו מחלון חדרה.
"אם אנחנו מאחרים לשיעור זה באשמתך!" קרא לוקאס.
"אוקיי, אוקיי," סיננה קייסי, "אני באה."
היא ירדה במדרגות הבניין והצטרפה ללוקאס שהמתין לה למטה.
"או, תודה באמת." אמר לוקאס, "עכשיו בואי, כדי שלא נאחר."
*****
"נו, מה קורה?" התעצבן סגן פי, "זה היה אמור לקרות כבר!"
"אולי יש איזשהו עיכוב, אדוני." ניסה האדמירל להרגיעו.
'התראה' נכתב בגדול על צג המסך.
"זה בטח מאייץ'," אמר האדמירל, "הוא כנראה מסביר את פשר העיכוב."
'מנגנון ההשמדה של האנושות חוסל.' 
"הו, זה לא טוב…" מילמל האדמירל שוב ושוב,"זה ממש לא טוב."
"מה קרה?" שאל הסגן שנשמע על סף התפוצצות.
"אממ…" גימגם האדרימל, "תראה בעצמך."
האדמירל התרחק מעט מהמסך, כדי שהסגן יראה.
"מה?!" התעצבן הסגן, "מה את אומר 'מנגון ההשמדה חוסל?' אדמירל! תקרא לאייץ' לפה. שיסביר מה שקרה. כדאי לו מאוד שזה יהיה תירוץ טוב!"
"כן אדוני." יצא האדמירל מהחדר.
*****
"לא הגיוני!" קראה קייסי על סף בכי, "זה לא נכון!"
"אני מצטער." לחש מר גרין בעצב.
"קייסי, די." ניסה לוקאס לנחם אותה, "בואי, קומי ונלך לבדוק מה איתו."
"הוא בסדר!" קראה קייסי, "לא קרא לו כלום!"
לוקאס ומר גרין כבר היו אובדי עצות.
כבר כחצי שעה שהם יושבים שם ומנסים לשכנע את קייסי שתעזוב את הנושא, אך ללא הועיל.
"הוא לא אמר לי על זה כלום!" המשיכה קייסי, "הוא היה כזה… שמח. זה לא יכול להיות!"
"תתפלאי," אמר לוקאס, "אבל גם האנשים הכי שמחים מסתירים בתוכם דברים. הם שומרים את זה בבטן להמון זמן עד שמתישהו זה מתפוצץ."
"אבל למה דווקא הוא?" התייפחה קייסי, "למה הוא עשה את זה לעצמו?"
"כנראה שרק הוא יודע." משך לוקאס בכתפיו, "בואי. נלך אליו הביתה." הוא תמך בבת-דודתו, והם החלו ללכת.
כמה דקות מאוחר יותר, ישבו השניים בבית משפחת ג'יירס ביחד עם כל משפחתו של ליאון.
"מצאתי את זה ליד המיטה שלו." ניגשה אל קייסי אימו של ליאון, והביאה לה מעטפה שכתוב עליו בכתב יד 'לקייסי' "הוא כנראה תכנן להביא לך את זה מוקדם יותר."
קייסי פתחה בדמעות את המעטה, והוציאה מתוכה את הנייר.
היא קראה אותו בשקט ובדמעות: "לקייסי, רציתי להגיד לך את זה קודם. אבל פשוט לא יכולתי. לא יכולתי להעציב אותך. אני ממש מצטער, אבל הייתי חייב לעשות את זה. רק רציתי שתדעי שאני אוהב אותך מאוד. הצטבר כל-כך הרבה בתוכי בשנים האלו, שפשוט חשבתי שאין לי טעם לחיות. אני יודע שכלפי חוץ הייתי שמח. אני מתאר לעצמי מה את חושבת עכשיו, מה את מרגישה. ואני די מתחיל לחשוב שלא לעשות את זה. אבל אז אני מבין שאני חייב. אז שלום לך. אוהב אותך. ליאון." היא קיפלה לשניים את המכתב, ותחבה אותו לכיס הסוודר שלה. היא בכתה, עדיין.
*****
"אני מצטער אדוני. הייתי צריך לחשוב על זה קודם." עמד אייץ' מול הסגן, והתנצל שוב ושוב, "אני משער שמה שקרה הוא שעבר יותר מדי זמן מאז שיצרנו באנושות את המנגנון הזה, והאנושות נהרסה יותר ויותר. מהמין החכם והנתעב שהם אמורים להיות, הם הפכו למין חברותי, שמח וטיפש. כנראה המנגנון שלנו נשחק עם השנים, ופשוט חדל לפעול. אבל, זה החדשות הטובות, כנראה שיש עוד כמה אנשים שאצלם המנגנון הזה עדיין פועל ובעוצמה רבה. הם פשוט מוצאים דרכים להרוג את עצמם."
"מה עוזר לי המיעוט שהורג את עצמו?!" התעצבן הסגן, "אני רוצה להשמיד את כל האנושות! אני רוצה להתיישב על הכוכב הזה!"
"טוב," אמר אייץ', "מכיוון שהמנגנון נשחק וחדל לפעול, בני האדם נהפכו ליצורים חסרי ישע וחלשים, כך שאם נפלוש לכוכב שלהם, סביר להניח שנוכל להשתלט עליו."
"עכשיו אתה מדבר!" קרא הסגן, וחיוך קטן הסתמן בפניו, "תתכננו את הפלישה! אני רוצה לנחות שם מחר בשעה ארבע בצהריים בדיוק! ויש לי את המקום המושלם לנחיתה."
*****
'אנו נאלצים לקטוע את התוכנית כדי לתת לכם מבזק חדשות חשוב במיוחד:' דיברה קריינית החדשות על הצג, 'יתכן כי אנו עדים עתה לסוף האנושות. עב"ם נצפה היום מעל שמי ארה"ב. טובי המוחות שלנו התכנסו כדי לחשוב על פתרון. זמנם קצוב מאוד והם כנראה אינם יוכלו להגיע לפתרון טוב כדי לשרוד. התאריך הוא 24/7/3099. האנושות. סוף.'

קייסי חיבקה את בן-דודה בחוזקה.

"זה באמת הסוף, לוקאס?" שאלה.

"כנראה." ענה.

"טוב." אמרה בפשטות, "לפחות יצא לי לא לעזוב את ליאון."

"להתראות עולם!" קראה קייסי.

נראה לי שאני כבר מזמן לא הטיפוס המתאים לעניין אלוקות, אבל בכל זאת יש לי הערה, עם הזית?

נכון שבית זה מיליה מעצבנת, והדבר היחיד כמעט שמתחרז זה זית, אבל אתה לא חייב לשים את הבית בסוף השורה, אתה יכול לנסות משו אחר, וככה השורה תסתיים אחרת, למשל הבית נחרב- ואז יש לך שלל חרוזים לנחרב, כי עם ישראל הוא הרבה דברים, אבל עם הזית?

כי כל מי שלא יודע איך לעבוד איתנו אנחנו מפיקים לו מרירות וסבל אבל מי שיודע יש לו מאיתנו שמן זית... 

מרידות שוב ושוב ושוב, מרד בר כוכבא הצית שרשרת מרידות שלפי חלק מהחוקרים זה מה שהכריח את הפיצול בין האימפריה הביזנטית והרומית, גם לבריטים הסבנו המון כאב ראש...

קראתי מכתב של מפקד כלא בניגריה, או בדרום אפריקה איפה שהוא, שהוא כותב למפקד שלו משהו בסגנון של "לעזאזל עם העכברים האלה! הם לא מפסיקים לנסות לברוח... ואין להם לאן כאן כל הלבנים זה בריטים או אסירים, והם לא מפסיקים..." רק לאחרונה לצערנו התמערבנו קצת...

האמת כשאני כותבת אני מעדיפה לערוך כמה שיותר, מפחיד אותי שהרגשות שלי כל כך ברורים....

לגבי השני-אם תסתכל על דברים שכתבתי לפני ארבע שנים ועכשיו-לא תאמין שזה אותו בנאדם, אנחנו משתנים וגם הכתיבה שלנו ולפעמים מרגיש שהכתיבה הייתה יותר טובה או מדויקת פעם אבל אין סיבה להישאר שם כי זה לא יעזור, תמצא את עצמך הנוכחי, אין סיבה לחזור לגיל 16, גם אם אתה חושב שאז היה טוב יותר או מתאים יותר לכתיבה......

בבית השלישי הרגיש לי שאפשר לוותר על המילה גם ולכתוב רק 'ואם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה' נראלי יותר מסתדר....

אבל מהמם🤩

ב' אני דווקא מעדיף לערוך כמה שפחות, יש כתבה על הזמר אליעזר בוצר, ששמה אישתו אומרת "כל מה שנכתב נכתב מהבשר שלו" אני ממש מרגיש ככה, שכל מה שאני כותב זה אני אותנטי, זה אני, זה ממש... קשה לי להגדיר את זה, זה כמו לפתוח ערוץ בינך לבין מי שקורא את זה... לקרוא שיר זה כמו לטעום מהבן אדם, מהמהות הפנימית שלו, מהרצונות, הפחדים... ולכן אני מפחד לשנות... ועדיין משתדל לערוך כמה שיותר ולעשות סקיצות כדי לדייק את עצמי...

ג' לא דיברתי על לחזור לגיל, אלא לאוירא, להרגשה, למוזה שהיתה כשכתבתי את השיר...

ד' בכל אופן תודה רבה.

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

אבל בעיה קטנה

אני עולה רק על כרכרה

זה מסורבל לדהור עם שמלה😌

וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂

שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון

אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.

בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך

שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים

משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

סוף קרינג'י   

איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

אם מעניין אותך

אני יכולה להעלות לפה שוב כמה טקסטים ישנים

האמת שהם נמצאים פה בפורום אבל לא מצאתי אותם.

אולי כן יצא לך לקרוא.

מעניין אותי

לא חופר כאן כל כך בעבר אז לא ראיתי