כמה אמירות לא זהירות על נערי האקלים.
א. בכיתה קטנה יושב לו ילד עם כיפה גדולה ושומע את המורה כועס מאוד על כמה ילדים. תתביישו, הוא אומר להם. כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, והוא כאילו שופך דמים. זה מה שעשיתם עכשיו. מעשה דומה לרצח.
ב. והילד נחרד. הלבנת פני חבר, מסתבר, היא עבירה חמורה בטירוף. ממש. והילד רק בכיתה ד. ואתמול הוא צחק על אחותו לידה וליד חבר שלו, אחותו הקטנה שתמיד נשאר לה מלא אוכל על הבגדים בסוף הארוחה, או משהו כזה. הילד אומר לעצמו מה, אבל, רציתי להיות צדיק. רציתי הרבה עולם הבא. חשבתי שכל ישראל יש להם חלק, זה הרי מה שאמר המורה אתמול.
ומה, אני רוצח, כאילו, אני כאילו רצחתי,
ג. אחר כך יגלה הילד שאפשר להתכוון בכל הכוח ב'אמן יהא שמיה רבא' ואז נקרע לך גזר הדין לשבעים שנה. אולי זה מבטל את זה שהלבנת פנים. מצד שני יש יום הדין כל שנה ושנה מי יחיה ומי ימות אז מה קורה אם כבר קרעתי את גזר הדין בתפילה היום בבוקר או לפני שנתיים. אבל בעצם כתוב שעבירות בין אדם לחברו השם לא סולח עד שירצה את חברו, ומי יודע כמה ילדים הילד העליב בלי כל כך לשים לב. אבל יש פיתרון, אולי מישהו דיבר עליי לשון הרע וכתוב בשמירת הלשון שמי שמדבר לשון הרע כל המצוות שלו עוברות למי שדיברו עליו וכל העבירות של זה שדיברו עליו הולכות למי שדיבר. אבל אולי אני גם דיברתי על מישהו שהעליב את כל העולם, אומר הילד לעצמו. אחר כך הוא קורא בבית הכנסת דף מהזוהר שכתוב בו שמי שאומר שלוש פעמים ביום פיטום הקטורת אי אפשר בכלל להחשיב את העבירות שלו בשמים, אז סידרנו את עניין הלבנת הפנים וגם הלשון הרע, והילד מתחיל להגיד פיטום הקטורת שלוש פעמים ביום אפילו ארבע. אבל מה קורה אם מי שדיבר עליי לשון הרע אומר פיטום הקטורת גם.
ד. זה נראה לכם מצחיק או לחילופין טרחני. אבל זה אמיתי ונורא. אנחנו חיים בעולם בו כולם מעמידים פנים. אם נהיה הוגנים, המורה לא מאמין שכל מי שמעליב הוא רוצח, וגם העולם הבא לא הכי מובן למורה עד הסוף. כלומר מה העולם הבא הזה ואיך הוא עובד. כולם מעמידים פנים שהמורה צדק נורא במה שאמר. כולנו כל הדתיים גדלים בעולם של אמירות חינוכיות חזליות שכלאחר יד מאיימות עלינו בעונשים בלתי נתפשים. רוב הילדים קולטים את המורכבות, ולומדים להאמין לאמירות הנוראות אבל גם לא לשים עליהן. להעמיד פנים כמו הגדולים. כולם משוכנעים שכל מה שכתוב בספרים אמת, אבל וואלה לא בדיוק. או שזה בכלל לא אמת אפילו, אבל לילד לא מספרים. והילד מה חטא ומה פשע שרק לו לא מגלים את הסוד, שכל הדברי חזל האלה - נו, שחרר מהם, בוא נגיד. אף אחד לא מגלה לילד את הסוד.
ה. ומה מיוחד בילד הזה, הוא ילד רגיש ורציני מאוד. רוב הילדים שומעים משהו מהמורה ומסתכלים ימין ושמאל לראות אם החברה מקשיבים בכלל למורה הזה. אבל הילד לא, הוא מאמין למורה. כשהמורה אומר כולם להתפלל בכוונה הוא מפסיק לזרוק טושים ומתבייש בעצמו ומתפלל בכוונה. וכשהמורה אומר אני אעיף אתכם מבית הספר הוא מפחד באמת ולא חושב רגע איך זה שאף אחד עוד לא עף. וגם כשהמורה אומר בעצם כולכם רוצחים שהולכים לסיים את החיים בלי המשך כמו בהמות, כי העלבתם, גם לזה הילד מאמין, והפלונטר בזה רק מתחיל.
ו. ולא רק שסבבה לכולנו עם איך שהילד נשרט ונקרע מכך שהוא לא צבוע כמונו, אלא גם שאנחנו משבחים אותו. איך אתה אומר יפה אמן יהא שמיה רבא, אומר לו המורה. איזה מנהג יפה יש לך עם הקטורת, אומרת אמא, ילד בוגר. וזה נכון, כלומר חצי נכון. הילד בוגר, כלומר חצי זקן. וחצי תינוק.
ז. רובכם ככל הנראה לא הילד הזה. אבל הוא קיים מסביבכם. מעטפת הצביעות מגינה עליכם, שומרת עליכם מכנות וחשבון נפש וטירוף דעת וחרדת קיום. אתם חוטאים ואומרים חליק, לא נורא. והילד -
ח. הילד יחשוב שאתם רוצחים. ככה. באמת ובתמים. כי העלבתם. ייתכן שהוא קצת יתייחס אליכם כמו רוצחים. הוא יחיה בפחד ודאגה, כולם מסביבו פגומים כל כך, מאמינים בספר הזוהר אבל מושחתים מהיסוד על פי הכתוב בו. מאמינים בשולחן ערוך אבל גדול עוונם מנשוא על פי הכתוב בו. אומרים לילד, מסילת ישרים זה ספר מצויין, אבל לא חושבים כל כך על זה שהספר משווה ומצמיד לחלוטין או.סי.די. מאובחן למידת הזהירות והזריזות.
ט. ברבים מהמקרים הילד הזה יתפכח. הוא יבין שמאמרי חזל האלה נועדו למבוגרים. מבוגרים מחוספסים, למודי אכזבות וצבועים היטב. זה ממש לא נועד לו. הוא יבין שהוא מעט שונה, ושהחינוך אותו קיבל היה מעט שגוי טקטית ומעט גם גרוע מהותית. ככה יקרה ברבים מהמקרים.
י. בשאר המקרים הוא ישתבלל אל האבדון שנוצר בו. יחיה חיים של הפגנה וזעקה והשם הוא המלך על החולצה ומרידות וכאבים, ויארגן כנסים ויקרא ספרים קיצוניים וינאם באום. ואם ההורים שלו יהיו קצת סתומים הם יעודדו את זה ויגידו לו וואי הדור שלנו צמא לקדושה וזועק לאל חי תמשיך בעבודתך הברוכה. והילד יעמיק את הפצעים עוד עד לסוף שאין לדעת אותו.
יא. התרחיש הגרוע ביותר, שההורים ישלחו את הילד הלא צבוע שלהם למוסד צדיקי מאוד שבו כולם לא צבועים, וכל התלמידים מאמינים באמונה שלמה שהלבנת פני חברך ברבים תביא לסגירה מידית של קרן העולם הבא שלך. ומרוב שהמוסד הזה רציני ודוס גם הרבנים שם נטולי חספוס וצביעות, והם מאמינים לחלוטין שביטול תורה שקול כנגד העבירות כולן, וכמאמר הרמבם והשוע חובה על כל אדם לעסוק בתורה כל זמן שיכול. וכולם מעמיקים את פצעי כולם, והעולם וההגיון נופלים וקורסים כמגדלים ונעלמים, וכולם שרים ורוקדים ושמחים כי כתוב בחסידות שזה מבטל גזירות, ואין מי שיבין ומי שיובן ואין מי שישמע ומי שיישמע, והכל שר שירה חדשה, שירת הכאב והעבדות סלה. אדם כי ימות באוהל.
יב. אני מקווה שהובן מה רציתי לומר לגבי נערי האקלים.
@עוז סימינובסקי
א. בכיתה קטנה יושב לו ילד עם כיפה גדולה ושומע את המורה כועס מאוד על כמה ילדים. תתביישו, הוא אומר להם. כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, והוא כאילו שופך דמים. זה מה שעשיתם עכשיו. מעשה דומה לרצח.
ב. והילד נחרד. הלבנת פני חבר, מסתבר, היא עבירה חמורה בטירוף. ממש. והילד רק בכיתה ד. ואתמול הוא צחק על אחותו לידה וליד חבר שלו, אחותו הקטנה שתמיד נשאר לה מלא אוכל על הבגדים בסוף הארוחה, או משהו כזה. הילד אומר לעצמו מה, אבל, רציתי להיות צדיק. רציתי הרבה עולם הבא. חשבתי שכל ישראל יש להם חלק, זה הרי מה שאמר המורה אתמול.
ומה, אני רוצח, כאילו, אני כאילו רצחתי,
ג. אחר כך יגלה הילד שאפשר להתכוון בכל הכוח ב'אמן יהא שמיה רבא' ואז נקרע לך גזר הדין לשבעים שנה. אולי זה מבטל את זה שהלבנת פנים. מצד שני יש יום הדין כל שנה ושנה מי יחיה ומי ימות אז מה קורה אם כבר קרעתי את גזר הדין בתפילה היום בבוקר או לפני שנתיים. אבל בעצם כתוב שעבירות בין אדם לחברו השם לא סולח עד שירצה את חברו, ומי יודע כמה ילדים הילד העליב בלי כל כך לשים לב. אבל יש פיתרון, אולי מישהו דיבר עליי לשון הרע וכתוב בשמירת הלשון שמי שמדבר לשון הרע כל המצוות שלו עוברות למי שדיברו עליו וכל העבירות של זה שדיברו עליו הולכות למי שדיבר. אבל אולי אני גם דיברתי על מישהו שהעליב את כל העולם, אומר הילד לעצמו. אחר כך הוא קורא בבית הכנסת דף מהזוהר שכתוב בו שמי שאומר שלוש פעמים ביום פיטום הקטורת אי אפשר בכלל להחשיב את העבירות שלו בשמים, אז סידרנו את עניין הלבנת הפנים וגם הלשון הרע, והילד מתחיל להגיד פיטום הקטורת שלוש פעמים ביום אפילו ארבע. אבל מה קורה אם מי שדיבר עליי לשון הרע אומר פיטום הקטורת גם.
ד. זה נראה לכם מצחיק או לחילופין טרחני. אבל זה אמיתי ונורא. אנחנו חיים בעולם בו כולם מעמידים פנים. אם נהיה הוגנים, המורה לא מאמין שכל מי שמעליב הוא רוצח, וגם העולם הבא לא הכי מובן למורה עד הסוף. כלומר מה העולם הבא הזה ואיך הוא עובד. כולם מעמידים פנים שהמורה צדק נורא במה שאמר. כולנו כל הדתיים גדלים בעולם של אמירות חינוכיות חזליות שכלאחר יד מאיימות עלינו בעונשים בלתי נתפשים. רוב הילדים קולטים את המורכבות, ולומדים להאמין לאמירות הנוראות אבל גם לא לשים עליהן. להעמיד פנים כמו הגדולים. כולם משוכנעים שכל מה שכתוב בספרים אמת, אבל וואלה לא בדיוק. או שזה בכלל לא אמת אפילו, אבל לילד לא מספרים. והילד מה חטא ומה פשע שרק לו לא מגלים את הסוד, שכל הדברי חזל האלה - נו, שחרר מהם, בוא נגיד. אף אחד לא מגלה לילד את הסוד.
ה. ומה מיוחד בילד הזה, הוא ילד רגיש ורציני מאוד. רוב הילדים שומעים משהו מהמורה ומסתכלים ימין ושמאל לראות אם החברה מקשיבים בכלל למורה הזה. אבל הילד לא, הוא מאמין למורה. כשהמורה אומר כולם להתפלל בכוונה הוא מפסיק לזרוק טושים ומתבייש בעצמו ומתפלל בכוונה. וכשהמורה אומר אני אעיף אתכם מבית הספר הוא מפחד באמת ולא חושב רגע איך זה שאף אחד עוד לא עף. וגם כשהמורה אומר בעצם כולכם רוצחים שהולכים לסיים את החיים בלי המשך כמו בהמות, כי העלבתם, גם לזה הילד מאמין, והפלונטר בזה רק מתחיל.
ו. ולא רק שסבבה לכולנו עם איך שהילד נשרט ונקרע מכך שהוא לא צבוע כמונו, אלא גם שאנחנו משבחים אותו. איך אתה אומר יפה אמן יהא שמיה רבא, אומר לו המורה. איזה מנהג יפה יש לך עם הקטורת, אומרת אמא, ילד בוגר. וזה נכון, כלומר חצי נכון. הילד בוגר, כלומר חצי זקן. וחצי תינוק.
ז. רובכם ככל הנראה לא הילד הזה. אבל הוא קיים מסביבכם. מעטפת הצביעות מגינה עליכם, שומרת עליכם מכנות וחשבון נפש וטירוף דעת וחרדת קיום. אתם חוטאים ואומרים חליק, לא נורא. והילד -
ח. הילד יחשוב שאתם רוצחים. ככה. באמת ובתמים. כי העלבתם. ייתכן שהוא קצת יתייחס אליכם כמו רוצחים. הוא יחיה בפחד ודאגה, כולם מסביבו פגומים כל כך, מאמינים בספר הזוהר אבל מושחתים מהיסוד על פי הכתוב בו. מאמינים בשולחן ערוך אבל גדול עוונם מנשוא על פי הכתוב בו. אומרים לילד, מסילת ישרים זה ספר מצויין, אבל לא חושבים כל כך על זה שהספר משווה ומצמיד לחלוטין או.סי.די. מאובחן למידת הזהירות והזריזות.
ט. ברבים מהמקרים הילד הזה יתפכח. הוא יבין שמאמרי חזל האלה נועדו למבוגרים. מבוגרים מחוספסים, למודי אכזבות וצבועים היטב. זה ממש לא נועד לו. הוא יבין שהוא מעט שונה, ושהחינוך אותו קיבל היה מעט שגוי טקטית ומעט גם גרוע מהותית. ככה יקרה ברבים מהמקרים.
י. בשאר המקרים הוא ישתבלל אל האבדון שנוצר בו. יחיה חיים של הפגנה וזעקה והשם הוא המלך על החולצה ומרידות וכאבים, ויארגן כנסים ויקרא ספרים קיצוניים וינאם באום. ואם ההורים שלו יהיו קצת סתומים הם יעודדו את זה ויגידו לו וואי הדור שלנו צמא לקדושה וזועק לאל חי תמשיך בעבודתך הברוכה. והילד יעמיק את הפצעים עוד עד לסוף שאין לדעת אותו.
יא. התרחיש הגרוע ביותר, שההורים ישלחו את הילד הלא צבוע שלהם למוסד צדיקי מאוד שבו כולם לא צבועים, וכל התלמידים מאמינים באמונה שלמה שהלבנת פני חברך ברבים תביא לסגירה מידית של קרן העולם הבא שלך. ומרוב שהמוסד הזה רציני ודוס גם הרבנים שם נטולי חספוס וצביעות, והם מאמינים לחלוטין שביטול תורה שקול כנגד העבירות כולן, וכמאמר הרמבם והשוע חובה על כל אדם לעסוק בתורה כל זמן שיכול. וכולם מעמיקים את פצעי כולם, והעולם וההגיון נופלים וקורסים כמגדלים ונעלמים, וכולם שרים ורוקדים ושמחים כי כתוב בחסידות שזה מבטל גזירות, ואין מי שיבין ומי שיובן ואין מי שישמע ומי שיישמע, והכל שר שירה חדשה, שירת הכאב והעבדות סלה. אדם כי ימות באוהל.
יב. אני מקווה שהובן מה רציתי לומר לגבי נערי האקלים.
@עוז סימינובסקי
