טרקלין בסופו, כך אומרים
גדול, רחב ידיים מהמם
אור אינסוף
מלובש בדירה קטנה, חדר וחצי
יחידת שינה, מטבחון, מקלחון
וקומקום
אח, קומקום
לאו מילתא זוטרתא, אותו קומקום
יעד נכסף הוא זה, להולכי המסדרון
שם, בפרוזדור, יש הרבה קפה
של בית קפה זה, של מסעדה אחרת
גם ספסלים יש שם, בפרוזדור זה
עוברי ועוברות דרכים עוצרים שם
לנוח קמעה, מהדרך הארוכה
כשעצם הישיבה בהם היא מבט
האם עם השותף, השותפה, לספספל, נגיע לקומקום?
קומקום פשוט, לא יקר
עם קפה מגורען. וקופסת תיונים קטנה ויפה
קופסא מעץ, ההורים פעם קיבלו מהעבודה וישר נתנו לנו. מהממים
וסוכר יש שם. וגם סוכר חום. כל אחד ומה שהוא אוהב בספל שלו
והספל? וואוו, הספל
הספלים, יותר נכון
לא הילכו הם בפרוזדור, אלא בשביל הקומקום
ולא נוצר הקומקום, אלא בשביל הספלים
יפים, תואמים. עם לבבות ומילים טובות.
קנו אתזה לא מזמן, ושמחים בהם
בספלים, בעצמם
פרוזדור. פרוזדור אינסוף
אין מעלה, אין מטה
איה התחלה, איה סוף
רק הבטחה
תקווה
שבסוף הפרוזדור
ישנו טרקלין
אור אינסוף
מלובש בחדר וחצי
סוכר חום
וקומקום
הולכים עוברי דרכים, מצפים לאור בקצה המנהרה
בקצה המסדרון, כלומר. כן
העלטה והצינה גורמות למהלכים בו, להתבלבל ביניהם לעיתים
והולך לו אחד
סתם אחד
לא משהו מיוחד
הולך, והולך
עוצר פה על ספסל
לוגם משקה כלשהו שם
לומד, עובד, מספיק
חרוץ הוא זה, מאד
לא ישן הרבה
אך בלילה, כשעולה על יצועו
חולם הוא
על קומקום
וכבר חישב בעבר, שעל סף הטרקלין הוא עומד
הילך, והילך, ראה וילון
הו, תודה ל-אל, סוף סוף וילון
הושיט לעברו יד קרירה, רועדת, נרגשת
קרירה מהצינה, חמימה מעמל הדרך
המאחורי הוילון יתגלה לו טרקלין?
הסיט הוילון
אבק צנח עליו, מחניק אותו
שחור של מסדרון ולבן של אבק משמשים בו בערבוביא
ומעבר לאבק-
נגלה מסדרון
פרוזדור
ארוך, גבוה, אינסופי. נצחי, אולי
אין זכר לטרקלין, אין רמז לקומקום
ישב לו זמן על הרצפה הקרה. השרירים כואבים, עייפים
מחפשים מזור, שואפים למרגוע
דמעה בודדה, זולגת
מלטפת,
בהעדר מקור אחר לנחמה
קם, מבריש האבק מבגדיו
וממשיך לטפס במעלה המסדרון
בלילות, במסדרון, לעיתים שנתו נטרפת
ובחלומו
הגיע לסוף המסדרון, ואין טרקלין
ישנה דלת, גבוהה, נעולה,
חתומה, ללא מפתח.
ללא חור למנעול, אפילו
ובחלומו, על הרצפה
שברי קומקום
שאיש לא יוכל לאחות
מרגיש שדורך ודורס משהו שנטחן תחת כפות רגליו
מציץ מטה, מביט לאבקה החומה הפזורה ברישול על הרצפה
פעם היא היתה סוכר חום
מקיץ בבהלה מחלומותיו
שונא הוא כל כך להקיץ מסיוט
מעייף הרבה יותר מאשר לא לישון כלל
חייבת להיות דלת, חייבת
חייב להיות פתח, חייב להיות טרקלין
חייב להיות קומקום
חייב להיות
או לפחות כך מקווה
אחרת מה התכלית של המסדרון
מה התכלית של הדרך
מהי התכלית של עולם ללא קומקום
ממשיך בדרך, ניצב מול דלת
לא מאמין שסוף סוף רואה הוא דלת
כמה נעימה דלת זו
היא מוכרת לו
לא יודע מהיכן. אך יש בה תחושה של בית
תחושה, וזיכרון
מלטף הדלת, מצליח להתעלם מכפות הרגליים המשוועות למנטחה
הלב הולם, בהתרגשות, בחשש
הן כבר עמד בפני וילון בעבר
מה תוליד דלת זו?
אך הפעם, התחושה היא אחרת
בחיוך, באהבה, בחשש, דופק בדלת
נפתחת למגע ידו, כבקסם
ואור, אור נגלה מבעדה
אך אחרי האור
חושך, עלטה
מעבר לשהיה קודם
וקור, כמה קור
כלום, שומדבר
יושב על הרצפה, דמעות וזיעה משמשות בערבוביא
כשם ששברי לב וקומקום בערבוביא, ברסיסים יחדיו
ואין טרקלין, ואין בית
אין סוכר, אין קומקום
יש רק לב נשבר, שוב
נחמה בזויה ישנה ללב שנשבר בשנית,
הזיכרון שבפעם הקודמת, הוא בסופו של דבר התאחה


