אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

דבר ראשון אני שמחה לראות שיש מורשת, שאת ממשיכה ודואגת לשרשורי הזמנים שלנו.

התוכן נהדר, אפילו ממש! (אני קוראת כל תיוג. באמת נהדר)

עברתי על שרשור סוכות בדימוס והתמוגגתי ממש.

אז להלן דברי הפתיחה;
ותיקים וצעירים, כל חומר הוא חומר טוב (בכל צורה וצבע) אז תאספו תוכן ותשרשרו, הנאה מובטחת.

והיי, תקפצו לבקר את השרשור הקודם
בעצם, רוצו.

שלומות.

ספר שפת אמת לסוכות תרל"ו ותרל"ט:

"כי באמת, מה הפרש לפני המקום ברוך הוא?
בין הגדול או הפחות שבישראל לפי גודל רוממותו יתברך מצידו שבחר בישראל
ולכן.. העיקר לבטל עצמו תוך כלל ישראל
ואז מעלה טעם וריח לפני הקב"ה
וזה החן שיש להבורא יתברך
גם בדומין לערבה,
לא טעם ולא ריח,
רק על ידי הכנעה להתפלל לפניו יתברך."

סֻכָּה מָה הִיא

מָשָׁל לְחִבּוּק.

שְׁתֵּי דְּפָנוֹת-אַמּוֹת וְעוֹד טֶפַח אֶחָד

לִסְגִירָה. וְשֶׁיִּהְיֶה חָזָק חָזָק,

הֲרֵי לְכָךְ נוֹעֲדוּ

אֲזִיקּוֹנִים

(להִדּוּק שֵׁנִי לוּחוֹת אוֹ אֲנָשִׁים נוֹשָׁנִים,

לְהָצִיף מֵחָדָשׁ רֵיחַ גֶּשֶׁם

שֶׁנִּשְׁכַּח)

אחת המצות אשר נצטוינו בה באופן מיוחד בחג הסוכות, היא מצות השמחה בחג, כמו שנאמר "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
הדבר ברור, כי עיקר השמחה שנצטוינו בה, אינה רק שמחה גשמית, באכילה ושתיה וכיוצא בזה, אלא עיקרה שמחה רוחנית, *שישמח אדם בה' יתברך, שזכינו להמליכו עלינו, והוא משגיח עלינו* בהשגחה פרטית, וזיכנו לעובדו כל ימי חיינו.
(הרב עובדיה יוסף)

כֻּלָּם הִתְאַשְׁפְּזוּ בְּסֻכָּתְךָ:
אַבְרָהָם דְּווּי הַבְּרִית
יִצְחָק, כֵּהֵה עֵינַיִם
יַעֲקֹב, צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ
מֹשֶׁה בָּא, מְגַמְגֵּם
אַהֲרֹן כְּווּי אֵשׁ וְאִלֵּם
יוֹסֵף, מְטֹרָף מִשְּׁנוֹת בּוֹרוֹ וַאֲסוּרָיו
וְדָוִד מְצֻלָּק מִמִּלְחֲמוֹתָיו
בְּאוֹיְבָיו וּבִבְנוֹ.
כֻּלָּם הִתְאַשְׁפְּזוּ בְּסֻכָּתְךָ.

שֶׁאֹמַר כִּי יָצְאוּ שְׁלֵמִים וּבְרִיאִים?

לֹא. הֵם יָצְאוּ
אֲחֵרִים. חֲסֵרִים,
אַךְ פָּחוֹת מְרִירִים, יוֹתֵר סַלְחָנִים
וּמַאֲמִינִים בְּטוּבְךָ.
יוֹתֵר מְבִינִים,

הֵם הָפְכוּ אֶת פִּצְעֵיהֶם

לְתוֹרוֹת וּתְפִלּוֹת,

לְסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת,

לְנִגּוּנִים.

וְעוֹד,
הֵם יָצְאוּ וְצֶאֱצָאֵיהֶם עִמָּם
כְּיוֹצְאִים מֵרֶחֶם אִמָּם,
עֲטוּפִים, רְחוּצִים וַאֲהוּבִים
לַמְרוֹת – –

וְדַוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ.

הטיפות הללו שזולגות מן הסכך ומעירות אותך בארבע לפנות בוקר הן גם סוג של מבחן.

כי אתה באמת לא יודע, אין לך דרך לדעת, אם אלו הטיפות הראשונות של הקיתון ההולך ונשפך על פניך, או רק הנתזים שניתזים מן הרב כשהוא רוחץ במי הקיתון בהנאה.

וכדי לגלות את התשובה אתה צריך להיות מוכן לצעוד צעד נוסף, להסתכן, להיות חשוף יותר, פגיע יותר. להיות מוכן לאפשרות שהגשם יתחזק פתאום, ישטוף את כל המזרנים והשמיכות שלך ויבהיל אותך עם הילדים הביתה כמו להקת אפרוחים רטובים. להיות מוכן לפתוח את הלב ובאמת להיפגע. כי מערכת היחסים הזו שווה את זה.

או לחלופין להיסגר מיד. לנוס על נפשך אל המיטה שבחדר השינה, להגיף את החלון לקולות הרעמים ולהתחפר בשמיכה כאילו לא היו דברים מעולם.

ואף פעם לא לדעת שהטיפות הראשונות הללו היו גם האחרונות של הלילה, ומאז ועד עלות השחר לא חדר את הסוכה דבר מלבד האור המנחם של הירח.

תכננתי להביא את זה לקראת שמחת תורה, אבל הגשם הקדים אותי...

אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין יַעֲקב

א. פעם יצאתי עם איזו תהילה אחת והיא שאלה אותי עם איזו דמות מהתנ"ך הייתי רוצה לשבת ולשתות יחד קפה. אני עניתי, קל, יעקב אבינו. כשהחזרתי לה את השאלה היא ענתה אביתר בנאי. זה סיפור אמיתי מתחילתו ועד סופו

ב. יש דימיון רב שאני בעצמי מוצא ביני לבין יעקב אבינו כמו למשל כשעוד הייתי בבטן אימי אז בזמן שהיא הייתה עוברת ליד בתי קפה הייתי בועט ומבקש להגיח לעולם ומה יעקב אחז בעקב אחיו אני עדיין רודף אחר עקבות עצמי ועוד דימיונות וחיבורים שונים ומשונים

ג. אני אוהב את יעקב אבינו. בספר בראשית אני נוהג לעלות לתורה בכל פרשה בה יעקב אבינו מופיע. בדרך כלל גם מכוון עליות על פי הסוד, הסוד ששמור לי, לה' אלוקיי וליעקב אבינו. ויש סוד ואותו לא מגלים לכל אחד

ד. נוהגים ישראל להזמין בכל לילה ולילה בחג הסוכות את אחד משבעת הרועים, אבות האומה. בליל אירוח יעקב אבינו זה שנים רבות שאני נוהג להלך בין משפחות רבות במצפה יריחו ובכל בית ובית להרים לחיים בוויסקי משובח, לאכול צלחת צ'ולנט מקודש ולספר מסיפורי הצדיקים.

אני מזמין את יעקב אבינו, לשבת איתי, ועם כל ישראל, ועם כל האושפיזין, להבעיר אש, לנשום ארוכות, להחזיק ידים, לרקוד את הלב, לשכלל את הדעת, להקשיב לקול הניגון, לחלום ביחד, להילחם עד עלות השחר, ולהישאר ביחד.

בְּמָטֵי מִינָךְ יַעֲקב אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי

לחיים.

בקיצור, מה שקרה זה שאתמול אלוהים שאל אותי איך אני מרגיש. גם לי זה היה קצת מוזר בהתחלה, וחשבתי שאני מדמיין, אבל הוא ממש הגיע. שכבתי ככה על המזרון בסוכה, נוטף זיעה, בין החשופיות ללטאות, והוא פתאום נכנס בשאלת 'מה שלומך?'. בהתחלה לא הבנתי מי זה, לא זכרתי שהזמנתי מישהו. אחרי זה נזכרתי שהזמנתי את אברהם, אבל לא יודע, כל שנה הוא דופק ברז.
בכל מקרה, אחרי שעברנו את השלב של 'תרצה לשתות משהו?' ואת ה'תגיד, אשכרה ברית מילה? באמת?', הוא התיישב והסתכל עלי בפנים רצינות. 'נו מה, לא תענה לי היום? מה שלומך?'. קצת הביך אותי אבל עניתי שבסדר, אתה יודע, בדיוק עברנו דירה והקירות פה קצת עפים ברוח ועוד לא התקנו מזגן (יש דיבור על שבוע הבא) ולפעמים יש לי הרהורים על שינה בבית הקודם שלי ובעיקר באסה פה. 'נו, אז אתה מצטער. אתה משוחרר אחי'. (בשלב הזה אמרתי לו שאני בנו ולא אחיו. לא צחק) וואלה, אמרתי לעצמי , אני מצטער. אני משוחרר. התחלתי לקפל את המיטה, הוא עדיין ישב להסתכל. רגע רגע, חשבתי שוב. מה עם כל הסיפור הזה מפוברק? הרי רק בשבוע שעבר דברתי עם עוזי והוא, מחוכמת חייו, אמר לי שאם אישה אומרת לך ש'אתה יכול ללכת למשחק של מכבי, הכי הרבה נחגוג לי יומולדת בשנה הבאה', היא בהחלט מתכוונת שאתה יכול ללכת, ללכת לעזאזל. ואני יודע, אלוהים הוא לא בדיוק אישה (על אף שהאישה היא אלוהים, ושזה היה יכול להסביר הרבה דברים בהיסטוריה), אבל עדיין קצת פקפקתי בזה שהוא פשוט משחרר אותי ככה. ואל תראו אותי ככה, אני יודע ש'מצטער פטור מן הסוכה'. אבל אתם חכמים גדולים בבית מדרש, בוא נראה אתכם מיישמים את זה מול אלוהים.
בקיצור, הוא פתח סיגריה. הוא ראה שאני סובל, שאני מתלבט מה הוא רוצה, שאני צריך גלגל הצלה (או דבר אחר שהוא מגלגל שם). לכמה רגעים זה אפילו הרגיש שהוא נהנה מהרגע. הבנתי שכבר אין לי ברירה, שכל בחירה פה תהיה גרועה (ממש לא בא לי להראות לו שאני לא מקשיב להיתרים של החכמים שלו). שאני צריך פשוט לשאול אותו.
התקרבתי אליו, מתחנן לעזרה. עין דומעת, יד נוגעת. ופתאום משהו התחלף בפנים שלו. הוא הסתכל עלי ואמר בלחישה 'בני, אתה באמת יכול ללכת. אפילו לפעמים חייב ללכת. אבל בבקשה, רגע לפני שאתה הולך, תסתכל עלי. תראה שאני פה איתך. אם אתה עדיין מצטער, אתה משוחרר. על אמת. אבל בבקשה, תצטער על זה שאתה מצטער. תצטער על זה שאתה לא יכול להישאר איתי'.
בשלב הזה הוא נעלם. ככה, חמק עבר לו. המשכתי לבהות בנקודה כמה דקות. המשכתי להתלבט. מהופנט לחלוטין, סדרתי לאט את המיטה ונכנסתי לתוכה. כמה טוב פה בקירות המתנופפים. כמה טוב פה בחום הזה. כמה טוב עם אבא.

הגשמים שוטפים את הארץ והנפש מחולקת. מחד, גשם מביא איתו הרבה שמחה פנימית, הרבה זכרונות, הרבה שקט. מאידך, אלו לא גשמי ברכה. אלו גשמים כאלו שצועקים את המשנה במסכת סוכה. המשנה ההיא שממשילה את ירידת הגשם בסוכות לעבד אחד שבא למזוג כוס לאדון שלו, והאדון לוקח את הכלי שלו והופך לו את זה על הפנים. על הפנים.
ותמיד חשבתי שכשאנחנו יושבים בסוכה אנחנו מוזגים את הכוס לקב"ה, עושים רצונו, ואז ככה פתאום יורד הגשם והוא הופך את זה עלינו. אומר לנו שאנחנו מפספסים. אבל עכשיו, ברוח הגשמים והסופות, אני מבין שזה לא זה. זה לא מה שכתוב. העבד אפילו לא הספיק למזוג את הכוס. האדון אפילו לא הספיק לראות מה יש בתוך הכוס הזאת. והחג הזה רחוק מלהיות חג של מזיגת כוסות, של עשייה. החג הזה הוא חג של להראות את הרצון. של לשבת מתחת לסכך, מתחת לאלוהים, ולהגיד לו - אני רוצה אותך. רוצה למזוג. רוצה שתשתה. ויש פעמים כאלו, שאתה בא למזוג לאדון שלך כוס ולא בא לך. אתה אומר לו שאתה רוצה למזוג וכולך משדר לו שאין לך כוח לחיים האלה. ואלוהים, אלוהים רואה שאתה סתם יושב פה. אלוהים רואה שאתה אומר לו שאתה רוצה אותו ולא מפסיק לקטר כמה רע לך וכמה חם וכמה וכמה. הוא אפילו לא יודע מה יש בכוס. הוא אפילו לא יודע כמה באמת תיכנס לזה בשנה הקרובה. הוא רק מבקש, בוא, תנקה את הרצונות שלך ותחזור אלי. צא, כנס קצת הביתה, שטוף את הראש, תבין מה אתה רוצה מהחיים שלך ותחזור אלי. אני לא הולך לשום מקום.

לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו, ומזג לו שנית ושוב שפכו על פניו, ומזג לו פעם שלישית ורביעית וחמישית.

ליום השמיני הביאו המלך חדריו בחיבה גדולה ורקד עמו הרבה והראה לו פנים שוחקות: אתה מבין, הייתי חייב לדעת שלעולם לא תפסיק למזוג.

אז אחרי שאלוהים הגיע לסוכה שלי, הייתה לי ציפייה לעוד אורחים מעניינים. מפה לשם, שניה לפני שאני נרדם, נכנס איזה בחור תמהוני עם בגדים מרופטים, זקן עבות וסולם ביד. הסתכלתי עליו, חשבתי שאני מדמיין, אבל ידעתי שלא. בוא בוא כנס. תמיד האמנתי שתבוא. למרות שאבא שלך וסבא שלך הבריזו השנה, אני ידעתי, יעקב, אני ידעתי שאתה לא תאכזב. בוא שב.
הוא התיישב, לא הוציא מילה. נו, ספר, למה זכיתי השנה לראות אותך? אתה מגיע כל שנה? אלוהים סיפר לך שהוא היה פה אתמול? עברתי את המבחן? תגיד, יעקב, בחייאת יעקב, מה חושבים עלינו שם למעלה? אנחנו באמת כל כך גרועים? אתה יודע, אני לומד קצת תנ"ך, גם הילדים שלך לא בדיוק היו חזון אחרית הימים, תגיד יעקב, תגיד משהו.
הוא המשיך להסתכל עלי, נראה שהוא רוצה להגיד משהו. תגיד, הוא פלט, איפה אפשר למצוא פה את הרופא הכי קרוב? (בשלב הזה קצת התבדחתי על זה שאושפיזין צריך אשפוז. לא צחק) ואני כמו בייניש טוב, הבנתי את השאלה שלו, את המשל, את הנמשל, את המסר, את הכל. ואמרתי לו שאני לא בטוח מי יכול לרפא את הדור הזה, ושהוא צודק, צריך למצוא רופא בזריזות. הוא המשיך להסתכל עם העיניים הנוקבות האלו. נזכרתי, נזכרתי כמה כוחות יש בעיניים האלו. כמה דמעות הן עברו. כמה ייסורים. כמה כוח. כמה תבונה.
בשלב הזה הוא קם, ככה פתאום, לקח את הסולם והתחיל לצאת. קמתי אחריו, נגעתי בו קלות, ביקשתי שישאר. והוא, הוא הסתובב בחדות, הרים את הראש, ירק לרצפה וצעק "בלאט, אני צריך רופא".
וכן, נראה לי שבשלב הזה הבנתי שאנחנו באמת צריכים רופא. שאנחנו מזמינים הביתה אורחים יקרים מלפני אלפי שנים, אבל על יעקב שצריך מקום לישון אנחנו לא מסתכלים, על יצחק שיצטרך לנקות את הזבל שלנו אנחנו לא חושבים, ומאברהם שבדיוק עלה בלי כסף לאוטובוס אנחנו מתעלמים. אז בואו, בואו אורחים יקרים, אושפיזין עילאין, בואו ותביאו איתכם את כל עם ישראל. תנו לנו את הכוח להיות ראויים לשבת איתם יחד בסוכה אחת.

מתוך הספר "עיוני אי"ה", מומלץ בחום

סוכות זה היכולת לשחרר את הצורך בקיבעון, הצורך ביציבות חיצונית. סוכות זה בשיא האסיף והעוצמה, לעצור ולצאת לסוכה. להישען על משהו פנימי, על האמת שלנו, על הבורא ומה שנתן לנו והאמין בנו ונתן לנו מה שנתן.

לכן, כל כך מתאים הוא שבח"י בתשרי, באמצע סוכות, עלתה נשמתו של רבנו נחמן מברסלב וזהרה. כי רבי נחמן היה כאותו בעל תפילה פלאי, המופיע בסיפוריו, שנכנס למקום היישוב המקובע והמסואב, ומושך אנשים לסוכה מחוץ לעיר ושם מלמד אותם להפנות מבט אל התכלית, וגם להיות תמיד נשען על הבורא ולדעת להתפלל.

שנזכה להיות בתודעת סוכה, ושנזכה להיות סוכה וצל להולכים בדרך הזקוקים לכך.

בראש השנה זרקנו את החטאים לים

ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

ואז מגיע סוכות

ומה השמחה הכי גדולה בסוכות

"בית השואבה"

דהיינו, שאבו מים מהשילוח כדי לנסך אותם על המזבח.

 

אבל אתם יודעים איזה מים?

אותם מים שמלאים וגדושים בעונותנו הרבים

הם הם המים שמנסכים אותם על גבי המזבח.

 

וזו בבדיוק המהות של סוכות.

 

ר"ה וכיפור, "מי לא יירא מיום דין הנורא??" |מסלסל|

דין. לחץ. פחד. איך אתה לא חוזר בתשובה בשעת הנעילה?

ואז נגמר

ורוגע.

ואתה מתחיל לאכול ולשתות וכל המהות של החג הזה זה לעשות דברים גשמיים באיזה קופסא עם תקרה מענפים.

אבל לא

זה לא נכון.

 

ר"ה וכיפור מסמלים את התשובה מיראה. מי לא יירא??

סוכות? הכל כיף. נחת. הלל! ושמחים רוקדים ומאושרים.

זה התשובה מהאהבה

להרגיש את אותה רוממות, אותה קדושה בתוך השמחה. בתוך ההלל המיוחד הזה.

שבה כל העוונות הופכות לזכויות

שבה לוקחים את המים המלאים בעוונות, והופכים את זה למצווה גדולה של ניסוך המים.

 

 

 

הרב עובדיה (עם תוספת, המחשה ותיאורים שלי )

תורה קטנה גדולה על סוכה.
***
הסוד לישרים כותב שסוכה היא המתווכת בין העולם הזה לעולם הבא.
[עולם הבא במובן של העולם העתידי, זה שאחרי הגאולה השלמה, זה שבדרך מתבלבלים בינו לבין עולם הנשמות...]

בכל מקרה, זה מופלא במיוחד כשמדובר בסוכה, שהיא דבר כל כך ארעי, אבל מצד שני כל כך מעביר את התחושה שיש עוד הרבה יותר ממה שרואים כלפיי חוץ.

והסוד לישרים לוקח את זה לנקודה שהסוכה היא לא עד הסוף בית, ומצד שני היא לא בסוף באוויר. הבית הוא הדוגמא לעולם הזה והאוויר הוא הדוגמא לעולם הבא.

וזה מעורר מחשבות על הארעיות ועל הביטחון, על ההבנה שנכנסו לבית מרפא למשך שבוע, בית מרפא שעניינו הוא לחבר אותנו לחיים האמיתיים, לא אלה הפיזיים שנגמרים ב120 שנה, אלא לחיי הנשמה. זאת שהיא נצחית, זאת שהיא מורכבת מכל חלקי עם ישראל, זו שבלי ארץ ישראל משהו בה חסר בצורה קריטית.

הגר"א כותב ששתי מצוות נכנסים כל כולך אליהם - סוכה וא"י. ובשניהם אתה בעצם בתיווך בין העולם הזה - לעולם הבא. המפגש עם המציאות החסרה, הארעית לבין הכיסופים למציאות השלמה.

רבותיי כולם יודעים לצטט את פסק הגמרא שהמצטער פטור מן הסוכה. זה נכון וזה מדויק וזה יפה מאוד. אבל אפשר ששוכחים מעט את מה שהגמרא הזו מלמדת אותנו בבחינת מכלל הן אתה שומע לאו. מהסוכה דייקא, רק מסוכה פטורים אם מצטערים, אבל בשאר תרי"ב מצוות - גם אם מצטערים מחוייבים להתעקש ולקיים.

ולכאורה הדבר פשוט אבל לצערנו בדור שלנו גם דברים פשוטים צריך להדגיש. עם כל הניו-אייג' המטופש הזה והיהדות בכיף ויהדות בסבבה ותלך עם הרגשות שלך ותהיה מי שאתה, חשוב לזכור שלא זו דרכנו.

בשביל להיות אנחנו לא צריך קב"ה. התורה הקדושה ניתנה לנו דווקא כדי שלא נהיה אנחנו, כדי שנהיה מרוממים יותר, כדי שנהיה יותר בבחינת בצלם אלוקים עשה את האדם ופחות אדם. ללכת עם הרגשות שלי? פע. מה זה הרגשות שלי, קנאה תאווה וכבוד, איתם ללכת? לא! מהם יש לברוח. לחרוק שיניים ולקיים מה שהקדוש ברוך הוא אמר כי ככה צריך וזהו.

נכון שטעמו וראו כי טוב השם ואין רע יורד מלמעלה, אבל ה"טוב השם" הזה הוא לא שיהיה לנו מתוק בפה ונעים בגב. בפועל הקב"ה מוריד לנו גם רע ולפעמים טועמים ורואים שלא כל כך טוב, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שזהו הטוב האמיתי, מתעלמים מהטעם ולועסים את המצוות בכל הכוח. כי ככה צריך.

ומי שאומר לכם אחרת, תגידו לו: את זה תמכור לחילונים בשביל קירוב וחיזוק הלבבות. מותר לשקר בשביל לקרב את הבריות לתורה. אבל בשבילנו? אנחנו צריכים לדעת את האמת. והאמת היא שהמצטער מחוייב כמעט בכל המצוות כולן. ושנזכה לשמחות.

א.
הלכתי עכשיו קצת אחורה בפייסבוק, לקרוא אם כתבתי משהו על שמחת תורה, ונתקלתי בסטטוס שלי מתשע"ג, 2012, שבו אני מתמרמר (ככה היה מקובל לעשות אז בפייסבוק) על זה שאין לרווקים מה לעשות בשמחת תורה. קראתי את הסטטוס ונמלאתי רחמים על יהודה של 2012, שהיה בודד למדי וחיפש מה לעשות עם עצמו בחג הזה, ורציתי להגיד לו חכה, דברים משתנים בעולם, ורציתי לתת לו חיבוק, אבל כמו שאני מכיר את יהודה של 2012, הוא היה אומר לי 'מה אתה עושה, מה אני, ילד?'. אז לא ידעתי שגם מבוגרים צריכים חיבוק.

הייתי צריך, כמו שר' נחמן כותב על המרה השחורה, למשוך את עצמי לריקוד.

ב.
אבל האמת היא ששמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מדי שנה שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
הסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו, ובעצם לא קרה כלום. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני שפרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה ובשמחה הזו.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
כי את מה החג הזה חוגג, את השלמת סבב הקריאה בתורה, כלומר לא את קיומו של הספר, אלא את הקריאה בו. את עצמינו, הלא כתבתי.

אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת (שזה יפה, אגב. שמיני עצרת הוא חג קדום שכל מה שאנחנו יודעים עליו הוא שמתכנסים בו, והוא מהווה מפלט כיום לאלה שלא רוצים להתכנס), ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ה.
ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש - עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש - פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז - שישו ושמחו.

ו.
כי מעבר לזה שקריאה בתורה היא עניין מאוד קהילתי, השמחה בזה שהשלמנו משהו היא שמחה די ספונטנית. כמו תחושת הסיפוק כשמצליחים לסיים מסלול. שמחה ביופי, באסתטיקה, בשלמות. שמחה שאי אפשר להגיד עליה שום דבר, כי היא מעבר לטעם ודעת.

אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות ברגע הזה, מלבד לרקוד.

אשכרה.

קפוץ לי