אם תהיה מעוניין..

בהצלחה.

נשמע לא פשוט

אבל זה גם עובדה שצדיקים יכולים לעזור בעניינים גם קצת מעל הטבע ;)

אליבא דהקהילה המדעית כיום סכיזופרניה לא מאובחנת כמחלה תורשתית.

אלא רק "קרוב משפחה מקרבה ראשונה שהתפתחה אצלו סכיזופרניה: בעיקר הורה (אחד או שניהם), או אח תאום זהה". ועוד שלושה גורמים המקובלים כיום: 1. סיבוכים  בהריון ולידה. 2. שימוש בסמים. 3. קיומם של מחלות אורגניות מסוימות. (שמעתי שמכון פועה מנחה שלא צריך לדווח על סכיזופרניה במשפחה). ראה ויקיפדיה, ועוד.

בנוגע למאניה דיפרסיה, הסיפור מעט שונה, ישנה נסיבתיות המורה שיש קשר תורשתי מסויים, בעיקר בין מאניה דיפרסיה במשפחה הגרעינית ופיתוח גורמי סיכון. 

אולם למעשה הכל סטטיסטיקות ומספרים.

ולכן אפשר לנשום, כי ב- 99.9 אחוז מהמקרים זה לא באמת עובר הלאה, זה לא מתקדם. מתחתנים עם אדם בריא, חיים חיים בריאים ומאושרים והכל טוב. נכון, ישנם הרבה מאוד מקרים במשפחת אישתך, אבל השאלה המרכזית היא מה עם אישתך, ולא המשפחה שלך.

האם היא בריאה? מתפקדת? נהדר! זה ימשיך גם כך. צריך לזכור, שאחרי כל המספרים והכדורים, הנתון הדי ברור הוא שהמחלות האלה מתפתחות בסיטואציות קשות, וכשהכל בריא והחיים פחות או יותר יפים אין להם סיכוי של שנייה אחת להתפתח. אולי הפסיכאטריה היום משחקת בכדורים ובנסיבתיות, אבל זו האמת. אפשר ממש לבדוק כל מקרה לעצמו.

מבלי להתייחס לשאלה האם הייתה כאן הונאה, הסתרה או כנראה פשוט הכחשה. במידה ואישתך אשה בריאה ושמחה, יש לך הזדמנות לתמוך בה וחלילה מלהוסיף על מדורת פחדים שגם כך מן הסתם מקננת לה משחר הימים. היא תלד לך בעזרת ה' ילדים שמחים, יפים ומתוקים שבעולם. 

כשבאים מתוך מקום של שבירה, התיקון הרבה יותר גדול. והוא כאור נוגה, הולך וָאור עד נְכון היום.

ה' שם אותך בסיטואציה מיוחדת מאוד.

בהצלחה אח גיבור!

דבר ראשון, ראה ויקיפדיה ערך סכיזופרניה בתת ערך "גורמי סיכון".

דבר שני, שמעתי את זה בשם פסיכיאטר נחשב (אברר בל"נ את שמו ופרטיו, אולי כדאי שתדבר איתו).

אחר כך כדאי לנבור (יש לי אינטרנט די חסום כעת). דבר ראשון המחקרים שמדברים על "גנטיקה", מראים בסך הכל שהורים או אחים מגבירים את הסיכויים, הוי אומר: סביבה, ולאו דווקא גנטיקה. שהרי אין קשר ברור בין סבים או דודים לעליית הסיכויים.

במאניה דיפרסיה זה אולי קצת שונה, צריך להסתכל טוב טוב במספרים, ולא להאמין לכותרות.

למשל, תציץ חטופות כאן: חשוב שתדעו: האם מחלות נפש עוברות בתורשה? .

תרשה לי להעמיק לרגע, אני חושב שחשוב לשנות מעט את התפיסה. אני כותב את זה בציבור כי זה לדעתי זה חשוב לכולם. אולי זה נשמע מהפכני, אבל כדאי לקרוא ולהקשיב.

נדלג רגע על כל השאלה של יחס גנטיקה\סביבה, לדעתי אף פעם לא הוכח באופן ברור (בלי קשר למחלות גנטיות) שיש חלוקה ברורה בין גנטיקה לסביבה בכל מה שקשור לנפשו של האדם (שאלת ה Nature or Nurture. להוציא אספקים חיצוניים, שגם עליהם ישנה השפעה של סביבה), בין כשמדברים על תכונות אופי, ובין כשמדברים על הרגלי התנהגות, ובין כשמדברים על מחלות נפשיות.

לעובדה זו יש להוסיף, שככלל, עולם מחלות הנפש הוא עולם סתום בפני הרפואה, שממהרת להצמיד לכל "אבחון" כללי מאוד, כימיקל שעוזר מצד אחד לתופעות מסויימות, ומוחק את המערכת מצד שני. 

עכשיו אני אשאל אותך שאלה, "שיעורי בית: ". האם אתה יכול בכלל להשוות בין חולה "סכיזופרניה" אחד למשנהו?! הרי אצל כל אחד זה משהו אחר. הזיות? "חוסר תפקוד"? "נטיה להתעסק במטאפיסיקה"? מוח חזק מאוד, ומצד שני חוסר יכולת לתקשר עם המידע? ומהי בכלל המחלה העומדת מאחורי השם הבומבסטי "הפרעה דו-קוטבית"? כיצד היא מתפתחת, מהם הגורמים, כמה אנשים בעולם יכולים להיכנס תחת כיפת התיאור הזה (לדעתי כולנו, אנחנו יצורים דו-קוטביים במהותנו...)?! אז אם יש אדם שנמצא בקצה יותר נמוך של הסקאלה, ומתקשה לתפקד כשהוא מצוי ב"קוטב הדרומי", מה זה אומר? האם הוא שונה במהותו ממני או ממך? או שנסיבות החיים שלו הם-הם שגורמות לו להגיב אחרת ממני וממך. או שמשהו מן העבר שלו שב בכדי לצוד אותו, ואין לו ולסובבים אותו את היכולת או את הרצון ללכוד את אותו הדבר. 

האבחונים "סכיזופרניה"; "מאניה דיפרסיה"; "חרדות" נוצקו על מנת לעזור לפסכיאטיריה לעשות איזשהו סדר בעולם שהוא להם חידה וכאוס, וכמו כן בכדי לדעת איזה קוקטיל של כימיקלים להצמיד למטופל, שבאיזושהי שרשרת מפותלת של השפעה ונטרול גורמים למטופל להיות במצב מוחי מסומם מסויים, וגם זה בקושי.

מן הנסיון המועט שלי, בעיקר נסיבות ילדות מסויימות, בנוסף לתכונות אופי מסויימות, בהתחבר עם נסיבות חיים וצורת חיים, הם הם הכר הפורה להתפתחותן של בעיות נפשיות. בעיקר הסיבה שלישית, שהיא יכולה בפני עצמה לפתח בעיות נפשיות (הרי הרי אף אחד לא חושב שטראומה וחרדות פוסט טראומתיות הינן מחלות גנטיות, למרות שה"תסמינים" שלהן דיי דומים ל"חרדות" ול"הפרעה טורדנית-כפייתית" הגנטיות כביכול). 

עכשיו אני אקצין. ילד שגדל בבית הרוס, ורצה להתאבד שוב ושוב, אבל ממשיך להיאחז בחיים, ולא מפתח שום בעיות שיש להן שם בומבסטי ומשמעותי. הוא חצי מתפקד חצי לא מתפקד, מרוסס מבפנים, מלא כעס וטינה על העולם. אף אחד לא קורא לו "חולה נפש", אבל הוא "חולה נפש" בכל מהותו. וכשהוא יפגוש שמחה וטוּב, הכלה והבנה, שוב ושוב ושוב, משהו בתוכו יתרפא לאט לאט, אור חדש יפציע אל שחר ימיו, הוא יוכל להקים משפחה לתפארת. אם לאו, הוא עלול להעביר אל ילדיו ב"תורשה" את כל אותה עיסת החיים המעוותת אותה חווה הוא, הם לא יוגדרו באף שם, אבל יהיו "חולי נפש" בכל מהותם. עד שיבוא חבר, קרוב ידיד או בן זוג, שירפא את ליבם ההרוס.

למה שלא נתייחס ל"מאניה דיפרסיה"; "סכיזופרניה" ועוד כל השמות האלה באופן דומה או קרוב לדומה. (אני לא שולל  כמובן נטילת כדורים כל זמן שהם עוזרים לאדם לתפקד ולא מנוונים אותו, כי זו הצלה זמנית חיונית). 

אתה מבין מה אני בא לומר כאן? שאלת בעיות הנפש היא לא שאלה של גנטיקה, היא שאלה של חיים. אם אנו מוצאים משפחה עם הרבה מן החלות הללו, אולי אנחנו שם בשביל לרפא אותם. בלי כדורים ואבחונים, רק עם הלב והשמחה.

ואת התורשה? נשאיר לחברות הכימיקלים, שימשיכו לחלום להם על עוד ועוד משפחות שלמות של חולים שיצרכו את מוצריהם הגבוליים.

עם "מטופלים".

אני חושב שלהכיר באורח יומיומי ובאופן בלתי אמצעי אנשים כאלה מניין הם באו ומה שהם עוברים, לפעמים עדיף על ידע "רפואי" פסיכאטרי.

כדאי לך לקחת את דבריי לתשומת ליבך בכל אופן. לפחות כערך מוסף למחקרים.

אפשר להרחיב בפרטי.

שבהנחה ויש צדק כלשהו בגישתי, אזי עולם הפסיכאטריה והדבקים בו הם-הם שמהווים סכנה לציבור.

שתי הערות נוספות:

א. יש כאן, כבמקומות רבים, מגבלה גדולה של המחקר, מכיוון שהוא יכול למדוד רק נתונים שהוזנו אל תוך המערכת. ולכן יכול במקרים רבים הוא מהלך בחשכה. כפי שכבר הסברתי, כל הנתונים על נתונים המצביעים על "תורשה", עשויים להפוך בהינף הזנת נתון ומחקר מודרך לנתונים המורים באור בהיר על "סביבה". ברם לצערנו העמוק, אין המדע יכול לבדוק נתונים שאינם יבשים ומוגדרים היטב...

ב. לרפואה - בכל מה שקשור לעולם הנפש - באופן מסורתי יש אינטרס אחד: לסלק את ה'חולים' מן הסביבה, כיוון שהם אינם אסתטיים ומזיקים לאוירה היצרנית והנינוחה אותה החברה מבקשת ליצור. פעם עשו זאת על ידי בתי חולים בעלי חומות בצורות, היום על ידי תרופות. אין נסיון אמיתי להביא לריפוי. (מלבד אולי באובססיות, שהרי הלוקים באובססיה הינם אנשים יצרניים ואתסתטיים לרוב).

בכל אופן, אפשר להתווכח עניינית, ללא הזהרות מראש על סכנה. יש לך נתון - הביאהו לכאן.

די, זה לא רציני.

אתה מוזמן לדבר עם פסיכיאטרים בעצמך, ותראה שהם בעצמם לא תופסים את עצמם כאלה מומחים ויודעי-כל כפי שאתה תופס אותם.

המתודולגיה של המחקר מצויינת בראש כל מחקר כמובן. 

כאמור, הדיון יכול להפוך לרציני בכל עת שתחפוץ, זה יחכים אותי ואולי גם אותך. אם קראת הרבה מחקרים, ספק נתונים ספציפיים המאששים את נושא התורשה במחלות נפש.

הבעיה בתחום המחקר הספציפי הזה, שהוא משלב שתי סוגיות שלא קשורות אחת לשנייה: צריך ידע עמוק הן בגנטיקה - תחום מחקר בהתפתחות, והן במחלות הנפש - תחום מחקר לא מבורר דיו, ובאחרונה - צריך הכירות אמתית עם 'מחלות נפש' ועם הקיום האנושי.

לכן קיבלתי על עצמי בל"נ ללמוד את שתי הנושאים הללו בתקופה הקרובה בעומק רב, אתה רשאי לעשות את זה גם, ונוכל להפרות איש את רעהו.

לסמוך רק על מסקנותיהם של אחרים שכותבים מחקרים - אם נשב פעם, אוכל להוכיח לך למה זה לא רציני.

+ מכון פועה 

הפורום הוא לא כתובת מקצועית 

וגם יכולה לפגוע בך בנתינת עצות ותשובות לא נכונות 

תצליח. באמת תיק לא קל

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.