דבר ראשון, ראה ויקיפדיה ערך סכיזופרניה בתת ערך "גורמי סיכון".
דבר שני, שמעתי את זה בשם פסיכיאטר נחשב (אברר בל"נ את שמו ופרטיו, אולי כדאי שתדבר איתו).
אחר כך כדאי לנבור (יש לי אינטרנט די חסום כעת). דבר ראשון המחקרים שמדברים על "גנטיקה", מראים בסך הכל שהורים או אחים מגבירים את הסיכויים, הוי אומר: סביבה, ולאו דווקא גנטיקה. שהרי אין קשר ברור בין סבים או דודים לעליית הסיכויים.
במאניה דיפרסיה זה אולי קצת שונה, צריך להסתכל טוב טוב במספרים, ולא להאמין לכותרות.
למשל, תציץ חטופות כאן: חשוב שתדעו: האם מחלות נפש עוברות בתורשה? .
תרשה לי להעמיק לרגע, אני חושב שחשוב לשנות מעט את התפיסה. אני כותב את זה בציבור כי זה לדעתי זה חשוב לכולם. אולי זה נשמע מהפכני, אבל כדאי לקרוא ולהקשיב.
נדלג רגע על כל השאלה של יחס גנטיקה\סביבה, לדעתי אף פעם לא הוכח באופן ברור (בלי קשר למחלות גנטיות) שיש חלוקה ברורה בין גנטיקה לסביבה בכל מה שקשור לנפשו של האדם (שאלת ה Nature or Nurture. להוציא אספקים חיצוניים, שגם עליהם ישנה השפעה של סביבה), בין כשמדברים על תכונות אופי, ובין כשמדברים על הרגלי התנהגות, ובין כשמדברים על מחלות נפשיות.
לעובדה זו יש להוסיף, שככלל, עולם מחלות הנפש הוא עולם סתום בפני הרפואה, שממהרת להצמיד לכל "אבחון" כללי מאוד, כימיקל שעוזר מצד אחד לתופעות מסויימות, ומוחק את המערכת מצד שני.
עכשיו אני אשאל אותך שאלה, "שיעורי בית:
". האם אתה יכול בכלל להשוות בין חולה "סכיזופרניה" אחד למשנהו?! הרי אצל כל אחד זה משהו אחר. הזיות? "חוסר תפקוד"? "נטיה להתעסק במטאפיסיקה"? מוח חזק מאוד, ומצד שני חוסר יכולת לתקשר עם המידע? ומהי בכלל המחלה העומדת מאחורי השם הבומבסטי "הפרעה דו-קוטבית"? כיצד היא מתפתחת, מהם הגורמים, כמה אנשים בעולם יכולים להיכנס תחת כיפת התיאור הזה (לדעתי כולנו, אנחנו יצורים דו-קוטביים במהותנו...)?! אז אם יש אדם שנמצא בקצה יותר נמוך של הסקאלה, ומתקשה לתפקד כשהוא מצוי ב"קוטב הדרומי", מה זה אומר? האם הוא שונה במהותו ממני או ממך? או שנסיבות החיים שלו הם-הם שגורמות לו להגיב אחרת ממני וממך. או שמשהו מן העבר שלו שב בכדי לצוד אותו, ואין לו ולסובבים אותו את היכולת או את הרצון ללכוד את אותו הדבר.
האבחונים "סכיזופרניה"; "מאניה דיפרסיה"; "חרדות" נוצקו על מנת לעזור לפסכיאטיריה לעשות איזשהו סדר בעולם שהוא להם חידה וכאוס, וכמו כן בכדי לדעת איזה קוקטיל של כימיקלים להצמיד למטופל, שבאיזושהי שרשרת מפותלת של השפעה ונטרול גורמים למטופל להיות במצב מוחי מסומם מסויים, וגם זה בקושי.
מן הנסיון המועט שלי, בעיקר נסיבות ילדות מסויימות, בנוסף לתכונות אופי מסויימות, בהתחבר עם נסיבות חיים וצורת חיים, הם הם הכר הפורה להתפתחותן של בעיות נפשיות. בעיקר הסיבה שלישית, שהיא יכולה בפני עצמה לפתח בעיות נפשיות (הרי הרי אף אחד לא חושב שטראומה וחרדות פוסט טראומתיות הינן מחלות גנטיות, למרות שה"תסמינים" שלהן דיי דומים ל"חרדות" ול"הפרעה טורדנית-כפייתית" הגנטיות כביכול).
עכשיו אני אקצין. ילד שגדל בבית הרוס, ורצה להתאבד שוב ושוב, אבל ממשיך להיאחז בחיים, ולא מפתח שום בעיות שיש להן שם בומבסטי ומשמעותי. הוא חצי מתפקד חצי לא מתפקד, מרוסס מבפנים, מלא כעס וטינה על העולם. אף אחד לא קורא לו "חולה נפש", אבל הוא "חולה נפש" בכל מהותו. וכשהוא יפגוש שמחה וטוּב, הכלה והבנה, שוב ושוב ושוב, משהו בתוכו יתרפא לאט לאט, אור חדש יפציע אל שחר ימיו, הוא יוכל להקים משפחה לתפארת. אם לאו, הוא עלול להעביר אל ילדיו ב"תורשה" את כל אותה עיסת החיים המעוותת אותה חווה הוא, הם לא יוגדרו באף שם, אבל יהיו "חולי נפש" בכל מהותם. עד שיבוא חבר, קרוב ידיד או בן זוג, שירפא את ליבם ההרוס.
למה שלא נתייחס ל"מאניה דיפרסיה"; "סכיזופרניה" ועוד כל השמות האלה באופן דומה או קרוב לדומה. (אני לא שולל כמובן נטילת כדורים כל זמן שהם עוזרים לאדם לתפקד ולא מנוונים אותו, כי זו הצלה זמנית חיונית).
אתה מבין מה אני בא לומר כאן? שאלת בעיות הנפש היא לא שאלה של גנטיקה, היא שאלה של חיים. אם אנו מוצאים משפחה עם הרבה מן החלות הללו, אולי אנחנו שם בשביל לרפא אותם. בלי כדורים ואבחונים, רק עם הלב והשמחה.
ואת התורשה? נשאיר לחברות הכימיקלים, שימשיכו לחלום להם על עוד ועוד משפחות שלמות של חולים שיצרכו את מוצריהם הגבוליים.