(אזהרה: חיים)
אח של אריאל נקבר בבגדים.
לפעמים אריאל שוקל לפתוח את הדייטים שלו ככה. שלום, מוריה? נעים להכיר, אריאל, אח שלי נקבר בבגדים. אולי זה יעבוד לו טוב יותר. הוא לא יודע.
אריאל מסובב את כוס הקפה שלו בעגמומיות ומרים את ראשו כשהדלת נפתחת. יאיר. אברך משיעור ג'. הוא מוריד חזרה. יאיר ניגש אל עמדת הקפה, מכין לעצמו בכוס נייר מרוטה ומנגן חרישית, אריאל לא מרים את הראש עד שהוא יוצא ושוב משתורר שקט במטבחון הקטן.
די, נמאס לאריאל. בזמנים כאלה הוא חושב על כך שמתישהו זה יעבור, הוא ימצא אבדתו, יחבק אותה ויגיד, בך התעודדתי, אבל כרגע אפור לו וענני סערה חגים מעל ראשו במסוכנות יתרה. הוא הופך את הפלאפון שלו בתנועה סיבובית, ושוב, יודע שהוא לא יקבל הודעה ממנה. לא עוד.
הכל נראה מבטיח, היתה בינהם משיכה, היא העריכה אותו על שקידתו והוא העריך אותה על הנכונות והמסירות, כשהם דברו השיחה קלחה וכשהם שתקו... אז הם דברו באמת, והניצוץ שהיה להודיה בעיניים הלך והתחזק. אריאל היה חוזר באורות מהמחשבה על כך שאולי זאת מי שעתידה להיות אשתו.
ואז היא שאלה. תגיד, אריאל, מזמן רציתי לשאול אותך, אתה דביר, נכון? אריאל הנהן, תוהה לאן זה מתקדם. היא לא הולכת לבקש ממנו לשנות שם משפח-
דביר דביר? אממ, זאת אומרת, אתה קשור ליצחק דביר?
בום. הלב של אריאל דופק כל כך חזק שהוא מתפלא שהודיה לא שומעת. כן, הוא עונה חלושות. אח שלי. אח שלי, קולו מתחזק. אח שלי, הכי אח שלי שבעולם.
הודיה שותקת, והשתיקה הזאת כבדה עליו. היא מביטה בו והוא מוריד את הראש, קצת נבוך, קצת פגוע. היא לא מבינה? דווקא אמרו שבנות מבינות ברגשות. הודיה מדברת, סליחה אם הצפתי נושא כאוב. ואריאל רוצה לומר, מה זה הצפתי, זה תמיד איתי, מה זה כאוב, זה אח שלי, זה מי שהלכתי אחריו בהערצה ולמדתי איתו וצחקתי איתו ושמחתי איתו והייתי, הייתי איתו. ומאז שהוא לא כאן אני מתגעגע ונבלע בגעגוע ובכאב ובלילה אני חושב שמה אם הוא היה כאן ואיך אני אתחתן בלעדיו ולמה החיוך שלו נשאר רק בתמונות, ולבד לי, ויש לי בלב ליד החור של הצלע עוד חור, שלא יוכל להתמלא, ו חיים אבל לא למדתי בבא קמא מאז כי איך אפשר. אבל אריאל שותק ואז אומר, זה בסדר, והודיה אומרת, טוב, אז, איפה היינו, ואריאל רוצה להזדעק.
כשהדלת נפתחת שוב ונתנאל נכנס, אריאל כבר מזמן סיים את כוס הקפה שלו ומעך אותה, כאילו היה בזה כדי לכסות על חלק מהכאב. נתנאל מעיר לו בחיוך, שרקיסט, הא? ואריאל מחייך קצת ושוב משפיל מבט. הוא חש שנתנאל התיישב לידו רק כאשר הוא התחיל לדבר, ושעה וחצי אחר כך כשהוא יצא לשיעור כללי היה קצת יותר רגוע.
רק קצת.
