הסטטיסטיקות האלה אומרות ש80% נחשפו לפחות פעם אחת לסרטים האלה, לא שצופים בזה בתמידות.

מסקרים פנימיים שלי במגזר החרדי האחוזים נמוכים משמעותית מן המגזר הכללי. אולי יותר קרוב ל50%.

במגזר הדת"ל איני יודע.

שהפער באורח החיים מייצר גם פער ב'דוסיות'.

תשמע, אני חיה בחברה מאוד מאוד דוסית, באחד היישובים היותר דוסיים ביו"ש. למדתי באולפנה סופר תורנית וכו'..

אבל בסוף, כל החברות שלי שעדיין רווקות, פחות דוסיות ממה שהן היו בימי האולפנה העליזים.

כולן מתרופפות ברמה כזו או אחרת, (וכשאני אומרת מתרופפות אז זה רק מתרופפות, כולן קשורות ליהדות ומקפידות כל כמה שאפשר), אבל בסוף נורא נורא קשה לשמור על מתח רוחני גבוה כשאין לך איפה להטעין את הבטריה..

כך שבעיני הרמה הדתית לגמרי קשורה גם באורח החיים.

ובאמת אחת הדרכים לעקוף את הפער הזה זה שבחורות מתחתנות עם בחורים שיותר גדולים מהן..

ועדיין.

בעיני זה הדבר הנכון. אם השאיפות הן מתאימות ומשותפות אז הכל בסדר.

הבעיה שלא כולם יודעים לדלג על הפער ולהעלות את המבט אל השאיפות..

לגבי 2, זה נכון שיש המון שלומדים ויודעים ומרחיבים אופקים בכל מיני תחומים. אבל בסוף, בתכל'ס, הם חיים בישיבה.. אני לא יודעת ממש להסביר את זה, אבל אתה מרגיש כשבן אדם חי בחממה נעימה, גם אם יש לו המון ידע תיאורטי על החיים.

ושלא תבינו לא נכון, אני נורא רוצה בחור ישיבה ומקנאה בהם על החממה הזו! פשוט אני, לצערי, לא שם.. (ושוב, גם זה הכללה גסה. יש באמת הרבה בחורים רחבי אופקים אפילו בישיבה).

בצבא נחשפים בד"כ ליותר מאשר בשירות לאומי..

ובנים לא.

ב"ה

כתבת ממש יפה..הסברת את הנק' טוב

אני גם מרגישה את זה 

אבל עם זאת מבינה שזו עבודה..

אז גם אם יוצא לי לפגוש בחור שבחיים לא ראה סדרות ובקושי ראה סרטים מעבר לאושפיזין וכד'

ושומע רק שירים של ביני,סיני,אברהם פריד ,ישי ריבו ,וכן הלאה על הסקאלה..צריך לגשת מידיעה כזאת

שזה פערים מזעריים שמתגברים עליהם די מהר כי בסוף אם בחור נשאר דוס ועם שאיפות רוחניות גבוהות

ובחורה נשארת דוסית ועם שאיפות רוחניות גבוהות אז הדרך נסללת ביחד בצורה מאוזנת..

חושבת שסרטים, סדרות וספרים משפיעים הרבה על העולם שלנו ועל דרך החיים שלנו, וחושפים אותנו לתרבות שלא היינו מכירים בלעדיהם.

מסכים, הפערים מצויים בנקודות אחרות 

היא מדברת על ה'ראש' הכללי של הבנאדם איפה הוא נמצא.

מה הסולם הערכים וסדרי עדיפויות, השפקה על החיים.

אם אדם מתייסר על משהו תמידי שהוא עושה הוא בבפלונטר עצמו.

גם אם הפלונטר הזה יותר נמצא בעבודת ה' של בנים, זה דבר אחר נראה לי.

ואפילו פעם או פעמים רצו להוריד אותי על זה שאני יודע שירים שאיננם בלשון הקודש ל"ע (כמובן שמדובר בשירים נפלאים ועמוקים), במנותק מן השאלה המרכזית כמה אני מדקדק במצוות, מאמין, מתפלל, לומד תורה, יודע תורה, ישר וטוב וכו' וכו'.

ובכלל נראה שהפנאטיות הדתית אצל הבנות היא ללא גבולות נורמליים, ואין שום איזון בריא, ויש שימת דגש על הטפל מול העיקר, במיוחד במגזר החרדי והחרדלי.

בקיצור, אני טוען שזה לאו דווקא קשור לבנים\בנות, אלא לכלל וליוצאים מן הכלל.

הדבר הזה מגשר הרבה פעמים על הפער.

ברור לי שבדור הזה הרבה יותר קשה לבנות לא להילכד ברשתות עולם הזוהר החיצוני ואפילו בחטאים חמורים, אבל יש עדיין בנות צדיקות ששומרות על קדושתן וטהרתן מתוך דבקות טבעית בבורא, והם ראויות לאברכים ותלמידי חכמים.

[הלוואי שהייתי ראוי לבנות כאלו, אבל אני שקוע ראשי ורגלי בעולם החומר והחטא.]

אני אגיד לך מה עלה לי שקראתי את מה שכתבת

בחור סגור תרבותית וסגור מבחינת מודעות עצמית: כאלה שגדלו בחממה, באמת לא נחשפו או לא צורכים תרבות ובידור של העולם שאינו תורני. הפער לדעתי קורה שיש משהו בתרבות החיצונית שפותחת אותנו לעולם מהמקום שאנחנו נחשפים יותר לעצמינו, גם אם למקומות הפחות טובים שלנו, לתאוות, ליצרים, לתשוקות, נהיים מודעים לרצונות שאולי לא ידענו שבכלל קיימים בנו. וזה יכול להוביל ללימוד יותר מעמיק על האישיות, לחשיבה מעבר לקופסה של מה שאמרו לנו שהוא נכון... וזה מה שעלול ליצור את הפער. בסופו של דבר הפער הוא לא תרבותי כי לא באמת יעניין אותי אם הוא שמע שיר כזה או אחר, מעניין אותי האישיות שלו, ושמה נוצרים הפערים.

יש הרבה בחורים שמצטטים לי מה הרב אמר להם, ואין להם שמץ של מושג מי הם, מה הם, יש להם מודעות מסוימת עצמית, אבל בהשוואה למה שבנות נחשפות ולעולם העשיר שבנות יוצרות לעצמם, זה פער מטורף. 

בנות- ואני רואה את זה הרבה, יכולות להיחשף לדברים לא תורניים, אבל עדיין להישאר במין תמימות, במין טוהר כזה, קשה להסביר. ולעומת זאת, שמתי לב שכשבנים נחשפים לתוכן לא תורני זה יכול להגיע לרמה של שריטות (זה במקרים הקיצוניים) ובמקרים הרגילים, יוצר אצל הבחור מעין מחוספסות כזאת... 

מה הנכון לעשות? צריך לדעת איך לפתוח את העולם הפנימי של הגבר ולא מתוך מקום שלילי. כלומר לא מתוך הנפילות והחשיפה למקומות פחות תורניים אלא מתוך מקום בריא וטהור. שלדעתי זה גם מה שתורת החסידות באה להביא לעולם, את המקום של הנפש והפנימיות לתכנים של התורה.  (וזה התפקיד לדעתי של המחנכים בישיבות ושל ההורים). 

דווקא בפורום יצא לי לראות הרבה בחורים, לפחות מתוך הכתיבה שלהם, שכן מאוד מודעים לעצמם, וברמת אנטלגנציה רגשית גבוהה, אבל לא יודעת כמה זה נפוץ בציבור הכללי הרחב... 

הוא פותח במובן מסויים אבל הוא לא 'החיים' על כל מורכבותם.

חייל הוא לא אדון לעצמו, הוא נפתח תרבותית אבל לא כמו ש'יוצא אל החיים'. שלא נתון במסגרת כזאת או אחרת.

כמו כן, כל הקטע של מחלקת בייניש זה מצמצם את ההכירות יחסית. לטוב ולמוטב.

אבל מעולם לא הפלתי עליו קשר.

אבל אולי זה מתוך הפתיחות שבי.

כמובן, ניתן לכפור בהצגה של פתיחות כמנוגדת לדוסיות,

או כמו שאמרתי פעם למישהו,

ר' אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה יותר פתוח מכל הר-המורניק,

ועם זאת היה גם יותר דוס מכל הר-המורניק.

מצטרף לקריאה לפתוח את עיני הביינישים,

וקורא גם לבנות לעזור להם בכך.

הצגת יפה את הפער, אבל מצד אחד. כנראה שזו לא הפתעה אבל הוא קיים בהחלט גם מהצד השני. לא קשה לבנות לחיות בחממה לפחות עד לסוף התואר, חממה שפעמים סגורה הרבה יותר מהבנים המקבילים. אולפנה תורנית, שירות (אם בכלל) בגרעין תורני או כקומונרית ביישוב (וכו') ותואר באחת המכללות התורניות, ב"ה לא חסר. מול אותם בנים שהאווירה בישיבה אינה מה שאת מתארת כלל, והם בקיאים לא פחות אם לא יותר מכן בכל הדוגמאות שהבאת וגם באלו שחשבת. לא להזכיר שירות מלא (קרבי או שלא), וכנראה שבחור המדובר יכיר די והותר תרבות מיותרת.

אבל החשוב יותר לטעמי; חילוק בלגיטימציה.

אני משתדל לחיות כך ומאמין שעוד רבים - להבדיל בין חולשות או מעשי עבר לבין שאיפות ותכנונים. אם הרצון שלה לצריכת התרבות היהודית דומה לשלי, לא חשוב לי כמה היא מכירה וראתה. וכנ"ל להפך, גם אם היא לא מכירה דבר ואני מרגיש בודד בתרבות שצרכתי, כל היא איתי ברעיון זה כל מה שצריך.

אולי אני טועה, אבל נשמע לי שאת לא מתייחסת למשהו שאינו רצוי מבחינתך. אחרת זו היתה מעלה בעינייך שהבנים לא מכירים אותו. את מתייחסת לתרבות שאת רוצה שתמשיך איתך בחיים הזוגיים, רק שבמקום לחפש את הבחורים שחווים אותה בדיוק כמוך את מחפשת את התורניים יותר - אלו שלא רוצים אותה בחייהם - לא משנה כמה הם בקיאים בה. הצגת אלו שלא צורכים תרבות חילונית כילדותיים וחד מימדיים (=כחיסרון) מלמדת אולי בין השאר למה אותן הצעות נופלות.

אחרי הכל אני באמת חושב שהצגת הבדל ברצון התורני. כי פחות חשוב לנו שליטה בידע דומה אלא שאיפות דומות. ולא משנה עד כמה האולפנה תורנית או לא, אם זו לא שאיפתך הגיוני שזה יפול.

ודבר אחרון; אין ספק שלא קל להמשיך לחיות תרבות יהודית ולא מערבית בעולם הפתוח יותר, אבל זה אפשרי. בעצם הרבה יותר מכך. ההבדל המרכזי לדעתי הוא האם אנחנו חיים עם הקב"ה או שהוא תוספת. כשחיים משהו בחוזקה רבה הוא אינו מתמוסס בקלות.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת