לגבי מה שכתבת, אני מזדהה מאוד.
בעומק העניינים כדאי לדעת שכשקורה לנו משהו שהוא נראה לנו רע אז בביפנוכו בעצם זה טוב, רק שהטוב הזה מגיע מעולם נעלה יותר - עלמא דאתכסיא שהוא הרבה יותר קרוב לה' יתברך והוא בבחינת י-ה שבשם הויה ולכן נאמר ''אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה'' כי אדם שמקבל ייסורים הוא בעצם קרוב יותר לה' כי הוא מקבל השפעה מעולם יותר רוחני.

בפשטות, אני לא נותנת לעצבות להיכנס. נקודה.
שמים שירים, משתוללים, משתגעים. אני לא מתייחסת לעצב, כי הוא אורח רע שרוצה להפיל אותי וכשהוא משתלט עלי אין לי מקום לחשוב ולהסיק מסקנות כמו שרבינו אומר שעיקר יישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי רק על ידה אפשר להנהיג את הדעת ולחשוב.
כשאנחנו בעצבות אנחנו כמו תחת סם שמטשטש לנו את יכולת ההבחנה וההבנה

וברור שעצבות זה רע, אבל יש מצבים שלא עלינו הצער הופך אצל אדם להרגל בגלל כל מיני קשיים ולצערי זה מצב דיי שכיח, ובמצב כזה בנאדם יכול להראות רגיל ביום יום ואפילו לחייך ולצחוק הרבה, אבל בפנים הוא פשוט עצוב ומה שהעיקר זה הפנימיות, אז בעצם מה שאני שואל זה איך במצב כזה בנאדם מאתגר את עצמו בשמחה בצורה כזאת שזה יהפוך אצלו להרגל ויחליף את ההרגל הישן

מדבר עם חבר
רואה סרט טוב
שותה אלכוהול
הולך לישון
אוכל משהו מתוק
קונה לעצמי משהו שאני אוהב

זה בגדול...

אבל זה פתרונות זמניים לכאורה, מה השיטה שלך להחזיק את השמחה לטווח הארוך?🤔
וכשיבוא לך איזה פעם לשמוח מוזמן בכיף לכמה כוסיות ארק ואיזה דיבור😜

אומר לך מנסיוני הדל. כל אתגר וכל קושי שיש לאדם נועד לרומם לו את ההסתכלות על החיים, נועד לדייק אותו ולתת לו פרופורציות נכונות על החיים.
אתה לומד להעריך נכון יותר את החיים.

אמנם בתכל'ס, אדם שיש לו צער ממשהו- ינסה קודם כל להדחיק אותו. הוא לא ישאל את עצמו- 'אז למה בעצם זה קרה לי? ואיך אני יכול לקחת את זה למקום כזה שזה יקדם אותי?'. לא. אנחנו מנסים להתעלם מזה. אנחנו לא בוחרים לסבול, אנחנו בוחרים בחיים. ואנחנו גם לא בוחרים להתמודד עם הסבל. כי זה לא מצב טבעי..
אבל מה קורה כשהסבל הוא באופן כזה שזה כבר באמת מפריע לחיים? ומה קורה כשאי אפשר לבטל את זה באופן של התעלמות?

למשל, בהתחלה כשאדם מתמודד עם מוות- יש מנגנון טבעי שנקרא הדחקה. האדם לא מבין מה קרה. זה דפוס פעולה של המוח שפשוט מגונן על האדם. עוזר לו לעכל לאט. אורך התהליך הזה משתנה מאדם אחד לשני. אצל חולים סופניים ל''ע יש משהו אחר שנקרא 'התמקחות'- האדם לא משלים עם מה שקרה לו, הוא אומר- 'תנו לי עוד שנתיים ואני אעשה הכל', כלומר הוא לא מקבל את המציאות שלו ר''ל.
אבל התהליך הזה לא מחזיק הרבה זמן.

האדם חוזר למציאות, והוא צריך לספק לעצמו תשובות- וקודם כל התשובה לשאלה הכי חשובה-
'אז איזה טעם יש לחיים שלי כעת'? 'בשביל מה אני חי?'

והאדם חייב להתמודד. לא תמיד הוא יתמודד מיד, לפעמים זה ייקח תהליך ארוך שנקרא 'אבל פתולוגי'- האדם מעכל את האבל רק אחרי מספר שנים. אבל זה מגיע..

אני חושב שברגע שהאדם יתן הגדרה יותר נכונה ויותר מדוייקת (/מאוזנת) לחיים- יהיה לו יותר קל להתמודד עם ייסורים. אם כל החיים הם הגשמיות- המצב הגשמי שלו כעת הרבה יותר גרוע. אבל אם הוא שם לב אל הנשמה שלו- ומבין יותר במדוייק את המקום של הגוף שלו בחיים, את התפקידים שלו ואת חשיבותו ביחס לשאר חלקי האדם למשל- יקל לו יותר. והחיים שלו יהיו יותר משמעותיים ויותר מלאים, דווקא בזכות הסבל. כי הוא לא ברח ממנו. כי הוא התמודד וצמח מזה

וכמובן- הרבה אמונה. בלי אמונה, שנותנת לכל דבר את המשמעות הנכונה לו, ומגלה לנו שהעולם הזה זה לא העיקר אלא האמצעי, הרבה יותר קל.

ועוד דבר אולי- עצם ההתמודדות עם הסבל מחזקת אותך. זה בטוח.
יעיד על זה השירות הקרבי. אתה עושה מסע אחרי שבוע מאז שהתגייסת. מסע ממש קטן- 3 ק''מ. אבל זה נראה לך כל כך נצחי... אחרי עוד שבוע בערך אתה עושה מסע 4 ק''מ והפעם עם פק''ל מים. אתה סובל, באמת סובל.
אחרי שבועיים- עוד מסע. ואחרי שבועיים- עוד אחד, וחוזר חלילה.. וכל פעם רק יותר ארוך ועם יותר משקל.
בסוף אתה עושה מסע כומתה באורך עשרות ק''מ. ופק''ל מים זה הדבר הכי קל שיש.
אז זה גם מתקשר למה שחז''ל אומרים (בראשית רבה ל''ב, ג'):
"אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר: "ה' צדיק יבחן" "

כשמסתכלים על זה ככה- אפשר לעבוד על השמחה, ולרומם אותה שתהיה פחות תלויה בדברים גשמיים. ואז השמחה היא דוקא יותר קבועה ויותר ממלאת את הנפש. 'ולישרי לב שמחה'.
וגם- הרגשות של האדם מתחדדים וזה נכון אמנם גם בצד של הכאב אבל זה נכון גם לגבי השמחה- כשהיא באה השמחה יותר גדולה

זה שבנאדם שעצוב זה נובע בעצם מאי השלמה עם המצב שגרם לו לעצבות?
אם כן אז לכאורה אני נוטה להסכים איתך,
אבל זה בדיוק העניין,
שאני אומר שעצם ההבנה של הדברים כדברים רעים זה מה שגורם לבנאדם לחשוב שרע לו ואז להכנס לעצבות ואז לא משנה עם כמה דברים הוא ישלים זה יהיה תהליך שלא נגמר, כי התווספו כל הזמן עוד ועוד דברים שיצטרך "להשלים איתם" כי הוא מתרגל לזה שקוראים לו דברים רעים ושיש דבר כזה בכלל.

אני לכאורה מדבר על מצב סופר אידיאלי,
כמו שהמגיד פעם שלח אדם לר' זושא לשאול אותו איך מברכים על הרעה ור' זושא למרות שהיה דלפון ובלי כלום ענה פשוט בחיוך שמקרין אושר אמיתי לאותו יהודי שהוא לא יודע מה המגיד רוצה ממנו, ושהוא פשוט מלא בכל טוב ואין לו שום רעה ולכן לא יודע לענות לו איך מברכים על הרעה...
כאילו האתגר זה לראות מלכתחילה את הרעה כטובה ולברך עליה כעל טובה וממילא לא תצטרך לעסוק עם "הרעה" וככה ממילא לא תיהיה לך מציאות של עצבות..
עכשיו מה שנשאר זה להבין איך בעצם עושים את זה, וזה לא אמור להיות קל בכלל, זה למה קראתי לזה אתגר...

תראה, המדרגה של רבי זושא היא מדרגה גבוהה. יש לנו קצת מושג, בכל זאת, מי היה ר' זושא.. לא אדם רגיל. וגם נקודה שחשוב לשים לב אליה שר' זושא לא הקטין את עצמו. מי שקורא את הספרים שמלקטים את התורות שלו 'מנורת זהב' ו'זהב המנורה' שם לב לזה. הוא, כדרכם של כל גדולי החסידות כמעט מדבר הרבה על ענוה פסולה. כמובן זה לא סותר את הסיפור הנ''ל, אבל רק ראיתי לנכון לחדד על הדרך את הנושא הזה.

ובכל אופן, לענייננו- יש שתי אפשרויות.

האפשרות האחת היא שהאדם יגיד לעצמו- וואי, המצב שלי כ''כ נפלא אין לי שום רע בחיים וה' נותן לי ומרעיף עלי כל כך הרבה טוב. ופה זה יכול לבוא משני מקומות שונים ואפילו מנוגדים-
מקום אחד זה המקום של ר' זושא. מקום של אמונה תמימה ובטחון גמור בה'. תמונת המציאות של ר' זושא היא נפלאה. הוא באמת לא רואה שום רע בחיים שלו, כי מבחינתו הרע הזה לא קיים.

אני חושב שזה מתחבר מאוד גם ל'תם' במשל של ר' נחמן. התם בסיפור מקבל מאשתו מים, ואומר 'הו איזה מרק נפלא', או שהוא מקבל את המעיל ואומר 'הו איזה פעלץ' נפלא', ו'איזה תבשיל מדהים'. אומר לך את האמת, בהתחלה לא התחברתי לתם. הזדהיתי מאוד עם מה שר' נחמן כותב לגבי החכם, אבל לגבי התם חשבתי לעצמי- 'על מי אתה עובד? אתה עובד על עצמך!' במקום להתמודד עם המציאות, ולהודות לה' שלפחות את זה יש לו- הוא בוחר להתעלם ממנה ולברוח למחוזות רחוקים של דמיונות.. הרי יש לך מים! תשמח במים, אל תודה לה' על זה שיש לך מרק נפלא.. כי אין לך באמת, אז גם ההודאה לה' היא לא שלימה. והמפליא שר' נחמן קובע אותו כמודל האידיאלי!!

אבל אני חושב שאפשר להסתכל על זה אחרת. באמת ר' נחמן רוצה ללמד אותנו שאפשר לרומם את ההסתכלות שתגיע למקום כזה שלא חסר לך דבר! אין לך כל הבדל בין מים לבין מרק, כי העיקר אצלך הוא לתת לגוף כח כדי לעבוד את ה'. אתה שמח בחלקך שנראה לך באמת חסד חינם מה'. אתה כולך מתפעל ממה שה' נותן לך ולא עושה השוואות עם אחרים (זה מוזכר הרבה בסיפור שם- איך שאשתו מסתכלת החוצה ואומרת לו תראה באיזה מצב אנחנו ובאיזה מצב הם- והוא אומר לה שמה שיש לנו זה בדיוק מה ששייך לנו).
זו דרגה מאוד גבוהה. לא כל אחד בר הכי.
ופה אני מגיע למקום השני שממנו זה יכול להגיע- התעלמות מהמציאות. כל עוד אנחנו לא בדרגה לא של ר' זושא ולא של התם במשל המופלא של ר' נחמן- אנחנו מתעלמים מהמציאות. למה? כי בפה אנחנו אומרים שהכל טוב אבל בשכל- אנחנו יודעים (בתודעה שלנו) שהמציאות הזאת רעה. פינו ולבנו אינו שווה. וכאן זה מסוכן, זה יכול לקחת אותנו למקום של דמיונות,
ודמיון זו לא תשובה לשאלות. זו בריחה. ומתישהו זה גם לא יחזיק והקשיים יעלו פתאום ולא נעמוד בזה. זה עלול לשבור אותנו.

ולכן, כאן אני מגיע לאפשרות השניה. לאנשים פשוטים כמונו (חוץ ממי שלא..), נראה לי שהפתרון הוא ע''י הכרה ברע שהוא רע. אמונה לא סותרת את זה שיש רע בעולם הזה, שהוא רע- הוא לא טוב. כי העוה''ז הוא צמצום, הוא השתלשלות של השתלשלות מהמקור האלוקי. הוא גשמי ולכן כ''כ מורכב ומסובך. ''אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים''..
והדגש צריך להיות על אמונה. אמונה- מלשון אמון, אנחנו יודעים ובטוחים, בלי צל של ספק, שה' מנהיג את המציאות. שיש השגחה כללית, וגם השגחה פרטית. העולם אינו הפקר.
יש רע בעולם, נכון, לא בטוח שהרע הזה יוביל למקום יותר טוב עוד בעוה''ז- גם נכון, אבל זה בודאי טוב. זה הדבר הכי טוב עבורנו, ועדיף לסבול בעוה''ז שהוא מוגבל ושיהיה לנו שכר בעוה''ב בלי גבול- ה' מפעיל כאן עבורנו את מידת הרחמים..
ואנחנו לא יודעים חשבונות שמים. אנחנו רק יודעים שה' הוא טוב, ומה הכוונה טוב- בלי גבול ומידה. אין יותר טוב מה'..
ה' שם בנו שכל אנושי, ואנחנו צריכים לזכור שיש לשכל הזה גבול. לפעמים יש אשליה כזאת שאנחנו יכולים להשיג הכל כי אנחנו כל הזמן יכולים להוציא את השכל שלנו מהכח אל הפועל, ללמוד עוד ולקנות ידיעות. אז צריך לדעת שמי שברא לנו את השכל והגביל אותנו- רצה שנתהלך גם בתמימות, 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'.
וכפי שכתבתי, זה לא סותר, ולדעתי זה חייב- לבוא ביחד עם הכרה במציאות כפי שהיא. כי ההכרה במציאות כפי שהיא- כוללת כמובן את ההכרה בטובו האינסופי של הקב''ה


סליחה על האריכות...
מקווה שהיה לך מעניין לקרוא

ודווקא היה מעניין מאוד (:
מסכים מאוד עם רוב מוחלט של הדברים
אני אשתדל להגיב מחודד יותר בהמשך.

אגב, עכשיו שאני חושב על זה,
זה מאוד מתחבר עם ההתנהלות של איוב. איוב כל הזמן טוען שהרע לא מגיע לו- הוא צדיק, נקודה. לעומתו הריעים טוענים כל הזמן שאם יש לו רע סימן שהוא לא באמת צדיק. לתפיסתם הפשטנית צדיק= טוב, לא צדיק= רע.
אבל איוב, למרות שלא מבין עדיין בדיוק למה מגיע לו כל הרעה הזאת- ממשיך לטעון, ובצדק- שאין לו שום חטא.

נשמע יומרני מדי? דוקא אם איוב היה אומר שהוא רשע- זה לא היה נכון, זה היה שקר. הוא היה מנמיך את עצמו, זה נקרא 'ענוה פסולה'.
הריעים אכן טוענים שאיוב הוא חנפן, הוא חושב שאם הוא יאמר לה' שהוא צדיק אז ה' כביכול ישתכנע.. אומר לו אחד הריעים "תקות חנף תאבד", לא כדאי..
אבל איוב לא מוכן לעשות שקר בנפשו. הוא אומר:
"גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (איוב ג', ט''ז)

אני לא חנפן, אומר איוב. בניגוד אליכם- אתם מנסים להתייפייף בעיני ה' על חשבוני ואומרים לי שאני חוטא. תדעו לכם שה' לא אוהב שאתם מחניפים לו! אבל אני- באמת צדיק. אז אני מכיר בזה שאני צדיק, אחרת זה יהיה חנופה. ה' אוהב אמת.

ואיוב לא מוכן גם לקבל את זה שאומרים לו שהמציאות שלו תוביל אותו לטוב יותר גדול, הוא לא רואה איך במציאות זה אפשרי. הוא אוהב תשובות אמיתיות, לא דברי הוואי, כמו שהוא אכן אומר לריעים שלו על התירוצים שלהם.
ואכן ה' כועס על הריעים בסוף הספר, ואומר שהצדק עם איוב.

אגב מצאתי עכשיו מאמר בול בענין הזה-

ביאור:חנופה בספר איוב – ויקיטקסט

אלא, שההתמודדות היא ע''י הכרה במציאות ואמונה, המון אמונה.
איוב הוא איש אמת, זה דבר שמאוד ניכר בספר.

ובאמת, בספר איוב אחרי דברי אליהוא- איוב משתכנע. וע''פ הרמב''ן יש בזה סוד גדול, ומסבירים שהכוונה לגלגול נשמות. בכל אופן הענין הוא שצריך לרומם את האמונה.

יש פעמים שב"ה יש לי שמחה טיבעית

אבל אני יודעת שיש סיטואציות בחיים שפתאום קורים דברים

וקשה להיות בשמחה

אז מה עשיתי השבוע, 

פשוט הקשבתי למחרוזת שירים של ר' שמעון וזה החזיר לי את השמחה... 

(זה באמת סגולה מיוחדת לשמוע את זה, מאוד עוזר לקושיות באמונה....)

 

אכן מיוחדים משהו, וגם בכללי כל דיבור של צדיקים
(במיוחד שמגיעים בשירה איכותית) זה סגולה, כי דברים שיוצאים מהלב נכנסים ללב ומחזקים את האמונה מהשורש והאמונה מחזקת את השמחה הטבעית (:
הלוואי על כולנו שמחה טבעית וניצחית.

פרופורציות בחיים
וחיבור לנשמה.. לשחרר את הכאב לא להתעלם ממנו . לתת לעצמך לישון לילה על הכאב ולהרפות ממנו בבוקר..

בכללי אני רואה את השמחה כמצב הטבעי שלי בתור בן אדם.. מבחינתי האתגר הוא להתמודד עם כאב ועצב ולא "איך להיות בשמחה" דומה אך שונה בהסתכלות.

@והוא ישמענו אומר...
תכלס זה באמת שאלה כזאת, אם "לסור מרע ולעשות טוב"
או "להסיר את הרע בעזרת הטוב"
זאתמרת להתמודד עם העצב ואז תבוא השמחה
או להתמודד עם העצב בעזרת שמחה...

בפרטי

דיברתי עם מישהי איזה שבוע ופתאום פשוט נעלמה מעל פני האדמה. לא הגיבה להודעות. כלום.

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

ההתנהגות הזו של היבוש לפני חודש לא היתה לעניין

רק חתכתי וזהו. 

שנתפסים על מילים מוצאים אותם מההקשר? 

בנות תבעו בעלות מלאה על הקושי שבדייטים. רק הן מסכנות ורק הגברים מזעזעים ולא רגישים

מבטאת את ההרגשה

מאחל רק טוב