עד היום.
כי היום הילד שלי לא מרגיש טוב וכשהוא לא מרגיש טוב גם אני לא מרגישה טוב,
ואתמול זה היה הזמן שהגרוש צריך לתת לי מזונות מסכנים, אבל הוא ניצל את זה ש"נעלמתי" ( למרות שזה מה שהוא ביקש ממני ) ופשוט לא העביר.
וזה כל כך הכעיס אותי.
אז כתבתי לו הודעה קטנטנה, מה עם המזונות? והוא לא ענה.
עברושעתיים,אז החלטתי להתקשר.
הוא ניתק.
ואז נידנדתי ונידנדתי ונידנדתי, כי המקרר ריק ואפילו התה נגמר.
כי היצר הישרדות שלי גבר על הגאווה, כמו שתמיד קורה לבני אדם בכל מקום, גם למלכים, ולגיבורי העל.
אבל במקום לסתום את הפה, שיחררתי את כל מה שאצרתי בתוכי 10ימים: כאב ההשפלה, שבלבקש, את מה שהוא יכל להעביר בשקט וברוגע, ובכבוד.
כאב ההשפלה שאיתו גם מגיע הכאב של לשאת את עבד כי ימלוך, הרי מי הוא בכלל, אדם שפל וייצרי שניצל את הגוף שלי ,את התמימות שלי, את כל האהבה שרציתי לתת כל חיי לבעלי- הוא לקח הכל, והשאיר אותי לבד עם ילד קטן, בלי בית.
ועכשיו הוא המלך שלי.
כי הוא יודע שקשה לי .
והוא יודע שלו היה נותן לי את הכתובה , לא הייתי מדברת איתו.
אבלהוא בחר
את הבחירה
שארדוף אחריו
ונכון שהוא אומר לי תפסיקי להתקשר
תפסיקי לסמס
יש לי חיים
ותעשי לעצמך חיים
אבל אני לא מתוכנתת להיות פסיכופטית
ואף אחד בבית ספר לא סיפר לי
שאצטרך להתמודד
להיותכמו המסכנות שתמיד פחדתי מהן
חסרות הניצוץ
העייפות
הכבויות
העצובות
"שחורה אני ונאווה" היא אומרת, השכינה
מה היא יודעת
וכשהלכתי לי ברחוב היום וירדו עליי טיפות גשם הצלחתי סוףסוף לבכות לעצמי כי כולם הספינו אתעצמם מתחת לקורות גג
אבל הגג שלי זה השמים והטיפות שלהם הם הדמעות שמישהו שאוהב אותי בוכה איתי ביחד, ואולי למישהו אחר יום גשום זה מעצבן,
אותי זה מרגיע , אולי אני יצור מעולם אחר;


