בסופו של דבר,למשהו שממש חשוב לנו,אנחנו מוצאים זמן

חחח

כנראה שבדקת את הנתונים לעומקם ולרוחבם לפני שיצאת כנגד ציבור כל כך גדול.

אשמח שתעלה לפורום את המחקר שערכת שעל בסיסו הנחת את הקביעה הכל כך נחרצת שלך

תודה

משעשע

אתה קבעת קביעה שיש בעיה אצל הדתיים. "דבר שאצל החילונים לא קורה" (ציטוט שלך)

לדעתי אתה מפספס את הנקודה וכך אמרו לך לפני אחרים שהנקודה היא לא דתיים חילונים אלא סגנונות משפחה שונים אולם אתה מתעקש על עמדתך.

לכן ביקשתי לדעת איך קבעת זאת,

בדקת לפי מגזרים? קבוצת ביקורת?

כמה משפחות כבר בדקת לעומק וגם את המניעים שלהם?

לומר קביעה על ציבור שלם בלי שיש לך את הנתונים הנ"ל מבחינתי נחשב כהכללה.

אם לא כדי לעשות השוואה בין שני המגזרים?

אם היית אומר שאתה מזהה בסביבתך תופעה מדאיגה ואתה רוצה להעלות אותה ולדון בה ולנסות למצוא פתרון, אף אחד לא היה אומר לך כלום.

אבל אתה התחלת לחלק שהבעיה קיימת אצל דתיים יותר מחילונים ופה אנשים שאלו אותך בהוגנות, מניין לך?

אז במקום לתקוף, תענה. אתה יודע או לא?

על זה נאמר, "נכון? לא נכון? חרטט בביטחון"

אתה לא רציני..

מספרים בבקשה

כמה כבר יצא לך להכיר?

עשר? עשרים?

שני המגזרים שאתה מדבר עליהם מסתכמים במליוני אנשים!

ועם מי שאתה מכיר בדקת מה הגורמים לכך? בעיות אישיות? מריבה עם אחד הצדדים? הוראה מבעל מקצוע?

[לנו אישית היתה תקופה שקיבלנו הדרכה מאיש מקצוע לעשות הפסקה בנסיעות להורים עד שנבנה ונסדר משהו בזוגיות שלנו, שאם היינו נוסעים זה היה הורס את מה שרצינו לבנות. אז גם לי חסר בכיבוד הורים? נו באמת!]

אני לא בקטע של לתקוף, מנסה פשוט להבין את הגישה

אם זה דברים רעים אז זה באמת בעיה

או שזה אמת ואז זה לשון הרע

או שזה טעות ואז זה הוצאת שם רע

וכיון שזה על קבוצה רצינית מעמ"י אז זה על ציבור

מה לא מדויק במה שכתבו כאן לגבי לשון הרע?

מענין לשאול מורה הוראה רציני האם המטרה של "להעלות תופעה" מתירה את העניין

לא שאני לא נכשלת בזה פשוט חורה לי שאנשים מגיבים לא לגופו של עניין כשאומרים להם על משהו שזה לשון הרע - מבינים?

או שתביא טיעון הלכתי שמראה שזה מותר או שתגיד "צודק" ותחזור בתשובה על הטעות

מה הקשר להגיד "העלתי תופעה" או "סתיפת פיות"?

אשמח לתשובה אמיתית ולא מתלהמת, אני באמת מנסה להבין

ממש לא נראה לי קשור לדתיים חילונים. סתם הכללה גסה ומוטעית

לדוגמא, אנחנו שנינו דתיים אבל רוב החיכוכים שלנו היו על הנסיעות להורים..

אצלם הנוהג להיות כל שבוע אצלם ואצלנו הפוך..

וכן, שנינו דוסים..

דבר נוסף, אצלנו החינוך בבית היה לגדול, להיות עצמאי ולא להישאר מתחת לסינר,

אתה גדלת בצורה שונה ולכן אתה לא מבין את זה.

גם לאישתי לקח זמן להבין שזה לא שאני אוהב פחות או אכפת לי פחות אלא שככה אני..

איזונים

עם ההורים ומאמץ לכבד אותם.

[אני לא מתכוון "צודק" שזה דווקא אצל דתיים וכד'. אינני יודע. אבל בדברים ה"חיוביים" שכתבת, על איך שאמור להיות. נכון מאד. לגמרי]

והם לא ירצו לבוא והם ימצאו תרוצים ואתם תהיו לבד שבתות וחגים ולא יהי לכם כח ללכת לשכנים ותאמרו לעצמכם איך זה קרה לי? דעו שאיגויסים זאת מחלה של כול האנושות והיא עוברת בסיבוב. כמה זה יכאב לכם ששום נכד לא מתקשר ולא נכנס. אז תבינו שאתם הייתם אגויסטים ומלאים תרוצים כרימון והנה עכשו אתם תאנים יבשות, שיש שמחכים לקחת ממכם את כול השדה..... תהיו טובים ונחמדים זה יחזור אליכם בחזרה...

מוסר בסיסי. הכרת הטוב בסיסית.

מה שהיא כתב, זה סוג של "המחשה". מעין "ואהבת לרעך כמוך"..

הסבא והסבתא מגדלים להם את הילדים

כל עוד זה לא בא על חשבון הזמן של ההורים,אלא לרוב כתוספת.

אבל לצערי,זה כן מה שקורה בד"כ

כ"כ קשה לנכדים להגיע?  הסבא/סבתא צריכים להיות אלו שבאים?

כמובן, יפה מאד שגם הם מגיעים מפעם לפעם - אם מקבלים אותם בסבר פנים יפות.

ובוודאי שזה כיבוד הורים - הלכה מפורשת - לא צריך ללמוד בשביל זה במרכז הרב. זה בכל מקום שלומדים קצת שולן ערוך..

אבל בכללי, אם זה השיח, שבמרחק כ"כ קטן, דנים מי "צריך", במקום לרצות להגיע הדדית בעיתים סבירות - זה כבר לא כ"כ טוב...

ניסית לומר לה, שמאד תשמחי אם היא תגיע - וכך תוכלי תוך כדי שיחה לכבס ולנקות, ושתיכן תשמחו..

לפעמים זה יכול לשכנע.

ומידי פעם להיפך.

לפי מה שעיניי רואות. בציבור החילוני זה מאוד מקובל

אבל,ברור שלא אצל כולם בכלל

מדרשה/מכינה/הסדר/צבא וכו' - זה לפני שמתחתנים. 

סבים וסבתות שיש להם נכדים בגיל זה, גם יודעים שרוב הזמן אינם בבית באותה תקופה (אגב, אני ראיתי שלפעמים דווקא אז, נכדים מוצאים זמן להגיע אל סביהם, לתועלת עצמם. פינה טובה, חמה ועצמאית..)

ובהמשך, כשמגדלים ילדים וכו' - אפשר יפה מאד למצוא זמנים הגונים להגיע אל ההורים. זו שאלה של מושגים וערכים.

ואדרבה, לדברייך (שעובדתית קצת מכלילים), ה"דתי" בגיל זה נמצא יותר בארץ.

ולגבי אח"כ, כשכבר מקימים משפחה, אפשר להגיע אל ההורים. יש שבתות, לא חייבים בתדירות עצומה. יש טלפון ואפשר ליזום שיחות. על זה דיבר פותח השרשור, והוא ממש צודק. ואכן, מסתבר שעדיף לראות את זה לפני השלב שמרגישים כבר בעצמם את החסר אם ילדים לא מבקרים מספיק..

[וחלק חשוב מ"עול לימוד תורה" - זה לקיים אותה.. כולל כיבוד הורים. "הלומד על מנת לעשות"]

אתה הורה? אח לנשואים?

סתם מעניין אותי

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת