היא יושבת עכשיו על הספסל בגינה, רק היא והשקט, והחתול שנח מתחת לספסל השני.
היא ממוללת עלה בידה, ובוהה בפירורים שנשארו ממנו. הראש שלה מפוצץ במחשבות, מה שלא נראה מבחוץ. היא מסתירה את הרגשות שלה בפנים טוב, טוב מדי.
לא ברור למה היא יושבת שם בלי לעשות כלום, בשעה הזאת, גם היא לא ממש יודעת. היא רק היתה צריכה את השקט והלבד, רחוק מכל מה שהיתה צריכה להתמודד איתו כל היום. אבל המחשבות רודפות אחריה גם כאן, מין פרפרים קטנים שמתעופפים בכל הגוף ומזמזמים בראש, ולא מרפים, המחשבות, לעומת הפרפרים לא כאלה יפות.
היא קמה מהספסל ומתחילה ללכת, פשוט ללכת. לשחרר הכול, לנער את המחשבות, אולי זאת דרך טובה יותר לשכוח, להכחיש לכמה זמן את כל מה שעובר עליה, מאשר לשבת ולבהות. אולי באמת.
אחרי כמה זמן ההליכה הופכת לריצה, היא רצה כאילו היא בורחת ממישהו שרודף אחריה. אולי בורחת מעצמה.
היא תמיד סוחבת את הכאב של כל העולם על הכתפיים שלה, היא תמיד מקשיבה למי שמספר לה כל מה שעובר עליו בחיים, בנוסף לכאב שלה עצמה שהיא סוחבת בלב, אבל אותו היא מכחישה. היא מחייכת וצוחקת כשבפנים היא רוצה רק לבכות, מרוב שהיא עושה את זה כל הזמן, זה בא לה באוטומט, וגם כשהיא לבד היא לא מוציאה אותו החוצה.
רק בתוך הראש המחשבות מאיימות לפוצץ אותו, בגלל שלא נתנה ללחץ להשתחרר בצורת דמעות שקופות. והלב מדמם כי הוא נסדק ונשבר וטיפות אדומות סובבות סביבו והולכות בשביל מאחוריו.
בדרך כלל היא טיפוס עליז ושמח, אף אחד לא חושב אפילו שכל זה הצגה, אף אחד לא מבין למה היא צריכה את הלבד הזה והעצב והכאב.
היא עדיין רצה ומחליטה להפסיק לדחוק את המחשבות, ופתאום הכול צף ועולה והיא חווה את מה שעבר עליה כל הזמן שוב. כל מה שהיא סילקה מהראש, כל מה שלא היה לה כח להתמודד איתו, כל מה שהכחישה והתעלמה ממנו. הכול חוזר אליה פתאום.
היא נעצרת, צריכה לעכל, היא עברה את הספסל מזמן, עברה כבר חצי שעה מאז שישבה שם. למרות שאין ספסל, היא מתיישבת על המדרכה עם הראש בין הברכיים ונושמת עמוקות. דמעות מתחילות לזלוג לה על הפנים והיא לא טורחת לנגב אותן. היא יושבת ככה קצת זמן, פתאום היא מרגישה יד נוגעת לה בכתף, היא מרימה את מבטה, ורואה אותו עומד מעליה, עם חיוך מהסס ששואל הכול בסדר? הוא עומד שם, הסיבה לכל הכאב והבעיות שלה. ועכשיו,היא תתעלם מכל זה? עד שהיא הבינה הכול.. אם הוא גרם לה לכל כך הרבה צער למה שתלך איתו? למה שלא תגיד לו ללכת, כי הכול בגללו? מצד שני זה קשה לה, להפסיק פתאום הכול. היא אוהבת אותו והיא חושבת שגם הוא אותה. היא מתלבטת, ובסוף אומרת לו, "איך אני אדע שלא תכאיב לי שוב?,איך אני אדע שמעכשיו יהיה בסדר?" והוא מסתכל עליה, חושב מה להגיד, והיא ממשיכה "אני לא אדע, ובגלל זה אני עכשיו אלך ואתה תלך,כל אחד לדרכו ואולי יום אחד כששנינו נהיה יותר מוכנים, נדבר שוב" והיא רק קמה, נתנה לו חיבוק אחרון והלכה. ואחרי הרבה זמן הראש שלה שקט ממחשבות, ואין לה סיבה יותר לבכות, למרות הפרידה שהתרחשה לפני רגע. היא מסובבת את הראש לרגע אחד ורואה אותו עדיין עומד, וממשיכה ללכת בלי להסתכל יותר אחורה.
