דקה ל3 בצהריים, ואני נזכרת בשידוך שאחי הציע לי בשבת.
נכה על כיסא גלגלים, עם טיטול, אבל הוא עילוי אמיתי ומי שתתחתן איתו תזכה לשבת בצילו של עץ התפוחים ולהינות מזיו שכינה.
אני לא מזלזלת בנכים, אבל בשבילם יש נכות, הרי הרבה יותר קל להסתדר נכה עם נכה, יש להם אלף נושאים משותפים רק באיך עושים קנייה בסופר.
נכה מלידה חי ככה תמיד, והוא לעולם לא יבין אותי אם יהיה לי קשיים כמו עייפות שלא יהיה לי כוח ללכת בשבילו לקופת חולים, כי אני עייפה, הרי הוא פי מאתיים עייף ממני.
ואני כל כך מבינה אותם. הכי מרחמת שיש. אתן להם את כל מה שאני יכולה במידה ואראה מישהו בבעיה, נכים זה דבר הכי כואב בלב שאני מרגישה כשאני רואה אותם.
בכל מקרה, אמרתי לאחי את כל מה שכתבתי כאן, אז הוא אומר לי , את לא תופסת את המציאות, את גרושה עם ילד הלו! תתאפסי , את צריכה להתחיל לחפש גם מקהילת בעלי המומין.
אמרתי לו,אם אני ארצה אתחתן גם עם רווק צעיר ונחשק. העילוי של הישיבה. אני פשוט לא רוצה, מעדיפה מישהו שיבין אותי ושיהיה במצב שלי.
נכה לא יסתדר איתי. וחוץ מזה, אני לא הולכת להתחתן מתוך רחמים.
בכל מקרה, הבנאדם התחיל להרצות לי כל הסעודה כמה שאני טיפשה שאני רואה רק שטחיות ולא חושבת על פתרונות אחרים.
אני כל כך שמחה שאני בלי פלאפון
זהו, רציתי לשתף לפרוק וליילל.
