מכירים את זה שמרגישים בעסה תקופה ארוכה, ואז משום מקום מגיע כל השמחה הבלתי מנוצלת כמו פרץ של קפאין? אז הייתי בבעסה, וחשבתי לכתוב משו מבאס, אבל אז נכנס לחדר אח יקר עם רגליים יחפות וחולצה קצרה, וקר ממש בחוץ, והתוצאה לפניכם:
(פעם ראשונה, אז תהיו עדינים... אני יודע שיש בעיקרון חוקים לחרוזים וכאלה, אבל אין לי כוח, בנוסף ראיתי קצת ממה שאתם כותבים פה, אתם מדהימים\ות! אבל ראיתי שהרבה מהדברים כאן הם עמוקים וכואבים, אז כמעט התחרטתי ובסוף כן החלטתי לפרסם כאן, סורי אם זה עליז מידי ולא במקום...)
אחי, אם בן קיבוץ אתה, או מושב, עם נער גבעות אתה, או סתם תושב,
את הרגליים אל תעטוף במיני מחצלות ומחיצות ענוגות,
יחפות הן, יחפות! יחפות יצעדו, יחפות ירוצו ויישרטו, באבק הערבה, בין קוצי הגולן ואבני הבקעה,
חופשיות הן, חופשיות נולדו, מגע הארץ טוב הוא להן, כי לכך נועדו
ואם מהקור אתה חושש, או שמא מלהט האדמה,
תאמין לי אחי, כי זה ידקור אך לשנייה,
ואולם תענוג גדול יותר, מאשר מגע הארץ האהובה, כה דוקרת, וכה חשופה,
שתפגוש בכף רגלך היפה, היחפה, גם אם תחפש יובל שנים, תאמין לי אחי, לא תמצא
ומסכנים הם, העירוניים, את רוב כספם לריק מכלים,
משתדלים ורוכשים ממיטב המנעלים והמותגים,
ואינם מבינים, המסכנים, כי החופש האמתי, אינו מצוי הוא בארנקים,
אלא כשיישירו מעליהם את המניעים, ובשדות אז ירוצו כעוללים,
יחפים אחי! יחפים
וגם כאשר, בוא יבוא הגואל,
תאמין לי אחי, אז בלי להתבלבל,
יתקבצו סביבו כל בית ישראל,
וכולם, ללא יוצא מן הכלל,
ישילו מעליהם את המנעל, שעל הרגליים מכביד במשקל מיותר,
כל מן דהו, כל עורך דין וכל גברת, כל ספסר, כל חייל וגם פנחס מהמכולת
יחלצו המנעלים, ויפצחו בריקוד ושיר, ככה, בלי בושה, יחפים!
ובירושלים האהובה,
הו כמה יפה היא, כמה קדושה,
יבוא ראש העיר, בגיל וברעדה,
ובריקוד אדמורים אז יפצח ברננה, ויצרף למעגל עוד גברת זקנה,
כמובן, אחי! עם רגל יחפה!
ושלל נשיאים יגיעו מהגולה, ואת נעליהם ישאירו, אלא מה, בשדה התעופה,
ובענייהם יחזו בפלא הנורא,
איך ראש הממשלה מכרכר בחדווה, ורוקד לו בעוז עם ניסים, הילד הבעייתי מהכיתה המקבילה,
ורגלי שניהם חשופות, מלטפות בקצב ובאהבה את המרצפות העתיקות
זה עוד יקרה אחי! זה עוד יקרה! ועד אז אחי, ברגבי ארצך, תשאיר את רגלך היפה יחפה, כי יודע אתה, מיום עומדך, כי לכך היא נועדה
