שמונים פעמים אלחש לתוך אוזניים חרשות של בובת חרסינה, העולם הולך לעזאזל. העולם הולך לעזאזל. והיא לא תגיב לי.
העולם הוא מדהים, ומדהים עד כמה בקלות אפשר להתבלבל בו. למה אנחנו נמשכים כל כך לרע? למה
כולן יפות עם פילטר, אפילו בובת חרסינה, כזאת שכשנשברת היא שורטת ויורד דם. ודם בכלל עושה לי להקיא למרות שאני רואה אותו כל כך הרבה. דם.
אני מציירת לי בכיף ואני כמעט משתכנעת שהכל טוב איתי. אני שומעת את אביתר מדבר על הפחדים שלו ופתאום נפלטת ממני כזאת אנחה, שאני עוצרת ואומרת לעצמי, אחותי, מה קורה. ואני יוצאת לרחוב לחפש לי אהבה. מין בחור בלי פילטר. כזה שלא מפחד להיות.
ובשבת שואלים אותי שוב ושוב, מה את מחפשת. ואני עונה רק 2 דברים
אחד.
שיהיה לו לב בוער
והם מרימים גבה
בוער באהבה
והם מרימים את שניהם
לה יתברך, אני מוסיפה בייאוש
והם לא מבינים
ואני לא אומרת להם את שתיים.
רק לי אני לוחשת את זה, בוקר וערב
שתיים
לב ענק
שיוכל להכיל אותי
כי אני ענקית ואין לי מקום בעצמי
והעולם הוא משתגע הוא הולך לעזאזל ומחר בבוקר השמש תפציע על הפצעים פצעים של האנשים השבורים שבעולם ויהיה עולם חדש, עולם של גאולה
עולם שהאנשים יהיו אנשים
עולם של אור חדש
אור חדש על ציון תאיר
אמן.

