טלפון מצלצל, שיחה נכנסת מרמי.
אני מהסס לשניה ואז עונה.
-רמי, מה קורה יאח?
-הלו? וובשת! מה הלך אח שלי, לא ראינו אותך ים זמן!
-וואלאק סבבה אחי, מה איתך? הייתי באיזה חווה לתקופה...
-חווה? וואלה. מה, שוב? איזה חווה?
-לא לא, סתם, אתה יודע.. לנקות את הראש.
- טוב.. מגניב.. בקיצור מה אומר על איזה ישיבה של החבר'ה הלילה, כולם יראו שחזרת נעשה שמח קצת..
- לא יודע אחי. תשמע, הרגע חזרתי, אין לי האמת כוח לזה..
- לעע, אין מצב אתה עושה את זה, אני מתכנן ישיבה של השמחות כפרה עליך! תבוא, נתחיל ברגוע מקסימום תחתוך...
- מה אני אגיד לך? סבבה אחי, שיהיה, אבל אני אהיה שפוך..
- תבוא, תבוא תראה שיהיה לך כוח יאח! יאאלה נדבר!
- ביי אחי, נדבר..
ניתוק.
הורדתי את הטלפון לשולחן והמשכתי לחתוך את הסלט שלי. יהיה מעניין הערב נראה לי, זה בכל מקרה...
רמי אפילו לא טרח להגיד לי לאיפה להגיע, אנחנו יושבים באופן קבוע אצלו בדירה. יש לו מרפסת מקורה עם ספות זולה ושולחן קטן,
והדירה תמיד מתמלאת באוכל, שתיה, אלכוהול נרגילות סיגריות ווויד.
הוא גר בערך רבע שעה הליכה מהבית שלי.
פעם הייתי עושה את זה עם הרכב, אבל עכשיו אני נהנה להרגיש קצת את הקור והאוויר.
כשהגעתי לדלת כבר שמעתי קולות צחוק מבפנים.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה ברגשות מעורבים. בפנים ישבו שלושת החברה הקבועים-
ציון רמי ושלום והם היו באמצע לעשן נרגילה ולגלגל איזה פייסל.
"וואי וואי! תראו מי זה!" קידמו אותי הקריאות.
ואחרי סבב כיפים וחיבוקים התיישבתי ליד שלום, שחזר אל צינור הנרגילה וקולות בעבוע ליוו את האוירה.
'בואנה מה קורה אחי? נעלמת לאיזה חודש!' שאל אותי שלום בחיוך מרוח כשסיים להוציא את העשן הסמיך.
'מה אתה מגזים..' השבתי בחיוך, 'כולא שבועיים לא הייתי פה, אני מקווה שהצלחתם לנקות את התחת לבד..'
שלום הטיל את ראשו לאחור וצחק, ואז הרצינו פניו מעט 'לא אחי, אבל סיננת לכולם את הצורה, שלחתי לך איזה תשע עשרה הודעות ולא ענית לי..'
'כן לא היה לי כל כך טלפון בחווה שם' עניתי בקול מתנצל.
'מה זה החווה הזאת אחי? מה, מה הקטע?' התערב לפתע ציון בשיחה.
'סתם חווה בשומרון, אצל גיס של ברוך..'
'וואלה, יש לגיס של ברוך חווה? מה כבשים והכל?'
'כן..' עניתי. 'משהו בקטנה כזה..
ציון הגיב בהנהון שקט, ולקח את הצינור משלום. בדרך כלל השיחות זורמות והצחוקים רצים אצלנו, אבל משהו באויר היה מתוח קצת והמילים די גוועו לכולם בלשון. הרגשתי את זה, והבנתי בדיוק למה-
החבר'ה גם כנראה הבינו.
אם כולם יודעים- אז למה לחכות? אמרתי לעצמי, אך הלב שלי דפק במהירות והפה נשאר פתוח בציפיה, ולא הצלחתי לגרום לעצמי להגיד את מה שרציתי לומר.
'אתה משחרר?' נזרקה לפתע השאלה. זה היה רמי, הוא ישב בפינה והיה שקט עד עכשיו.
'כן' עניתי בקול רועד אחרי שתיקה קצרה.
מזל שיש את רמי.
רמי הנהן.
'טוב, מה אני אגיד לך.. בהצלחה אח..' הוא אמר וקם, מסמן גם לציון ושלום לקום.
'ונתראה בפעם הבאה' הוא הוסיף בחצי חיוך ממזרי.
ניסיתי לחייך, אבל זה לא עבד.
'אני מקווה שלא' אמרתי לבסוף. גם בחצי חיוך, אך שלי היה עצוב..
'מה לא נחכה ככה לסוף הערב?' שאל שלום.
לא היה נעים לי להביט בפניו, אך רמי תקע בו מבט חד וחותך, ומנע ממני את הצורך להגיב.
השתוקקתי לדחות את הרגע כמה שיותר, אבל ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אני מכיר את עצמי.
היה מוזר לעשות את סבב הכיפים והחיבוקים שוב, אחרי שעשינו את זה בדיוק לפני חמש דקות.
אבל אני מקווה שלא לראות אותם יותר לעולם- מה שהרגיש פי אלף יותר מוזר, וגרם לי לחיבוק שלי להיות נוקשה וגמלוני.
הכל היה כל כך מהר, כלומר- זה אמור להיות ככה, אבל עדיין לא הצלחתי לעכל איך תוך שניה רמי קם בלי לשאול שאלות או לדבר קצת לפני זה.
אני מניח שהוא יותר טוב בזה ממני.
לבסוף הם נעמדו מולי, שלושתם.
'אתה זוכר את השורה הפעם, כן?' שאל אותי ציון וגיחך. 'כן כן, אל תדאג..' השבתי מסמיק מעט, ואז עצמתי את עיני. סחרור תקף אותי, הרגשתי באמצע מחטף, כאילו במילה אחת נשאבתי לשרשרת רגעים מהירים וחדים.
נשמתי עמוק ונתתי להם ולי חצי דקה להתכונן.
ואז- 'אני משחרר את השדים שלי, לעת עתה' אמרתי בעיניים הדוקות.
והם נעלמו.
יכולתי לחוש את זה עוד לפני שפתחתי את עיני, וחמיצות עמומה צבטה לי את הבטן, אבל חשתי גם השלמה ושלווה, זו באמת היתה תקופה ארוכה.
אחרי רגע ארוך פקחתי את עיני לדירה הריקה.
זה היה מראה מוזר, חָסֵּר- ומסנוור.
המרחב הפיזי והמנטלי היה שונה, קלטתי לפתע. זה לא שהם היו רק חברים שלי, הם היו חלק מהמרחב של חיי.
רציתי להסתלק משם מהר. אני אסדר פה מחר, אמרתי לעצמי, ובצעדים נמהרים ניגשתי אל הדלת.
רגל אחת כבר היתה בחוץ כשהעפתי מבט אחרון בדירה, והפייסל המגולגל תפס את עיני- מונח על השולחן הקטן.
פעמון קטן התחיל לנדנד לי במוח, והיסוס תפס את רגלי על המפתן. התפרקות אחרונה..?
נחמה קטנה לדכדוך אולי?- נדלק הניצוץ לרגע.
אך זה היה רגע קצר מאוד, ומיד סגרתי את הדלת בהחלטיות קצת-יותר-מדי רועשת, ונעלתי פעמיים. אולי כדי לוודא שלא אפרוץ לדירה בכוח..
(על אף שהמפתח היה מונח אצלי ביד, כמובן)
'יהיה פעם הבאה?..'
מלמלתי את השאלה לאויר הלילה הקר,
והתחלתי ללכת הביתה.
אני מהסס לשניה ואז עונה.
-רמי, מה קורה יאח?
-הלו? וובשת! מה הלך אח שלי, לא ראינו אותך ים זמן!
-וואלאק סבבה אחי, מה איתך? הייתי באיזה חווה לתקופה...
-חווה? וואלה. מה, שוב? איזה חווה?
-לא לא, סתם, אתה יודע.. לנקות את הראש.
- טוב.. מגניב.. בקיצור מה אומר על איזה ישיבה של החבר'ה הלילה, כולם יראו שחזרת נעשה שמח קצת..
- לא יודע אחי. תשמע, הרגע חזרתי, אין לי האמת כוח לזה..
- לעע, אין מצב אתה עושה את זה, אני מתכנן ישיבה של השמחות כפרה עליך! תבוא, נתחיל ברגוע מקסימום תחתוך...
- מה אני אגיד לך? סבבה אחי, שיהיה, אבל אני אהיה שפוך..
- תבוא, תבוא תראה שיהיה לך כוח יאח! יאאלה נדבר!
- ביי אחי, נדבר..
ניתוק.
הורדתי את הטלפון לשולחן והמשכתי לחתוך את הסלט שלי. יהיה מעניין הערב נראה לי, זה בכל מקרה...
רמי אפילו לא טרח להגיד לי לאיפה להגיע, אנחנו יושבים באופן קבוע אצלו בדירה. יש לו מרפסת מקורה עם ספות זולה ושולחן קטן,
והדירה תמיד מתמלאת באוכל, שתיה, אלכוהול נרגילות סיגריות ווויד.
הוא גר בערך רבע שעה הליכה מהבית שלי.
פעם הייתי עושה את זה עם הרכב, אבל עכשיו אני נהנה להרגיש קצת את הקור והאוויר.
כשהגעתי לדלת כבר שמעתי קולות צחוק מבפנים.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה ברגשות מעורבים. בפנים ישבו שלושת החברה הקבועים-
ציון רמי ושלום והם היו באמצע לעשן נרגילה ולגלגל איזה פייסל.
"וואי וואי! תראו מי זה!" קידמו אותי הקריאות.
ואחרי סבב כיפים וחיבוקים התיישבתי ליד שלום, שחזר אל צינור הנרגילה וקולות בעבוע ליוו את האוירה.
'בואנה מה קורה אחי? נעלמת לאיזה חודש!' שאל אותי שלום בחיוך מרוח כשסיים להוציא את העשן הסמיך.
'מה אתה מגזים..' השבתי בחיוך, 'כולא שבועיים לא הייתי פה, אני מקווה שהצלחתם לנקות את התחת לבד..'
שלום הטיל את ראשו לאחור וצחק, ואז הרצינו פניו מעט 'לא אחי, אבל סיננת לכולם את הצורה, שלחתי לך איזה תשע עשרה הודעות ולא ענית לי..'
'כן לא היה לי כל כך טלפון בחווה שם' עניתי בקול מתנצל.
'מה זה החווה הזאת אחי? מה, מה הקטע?' התערב לפתע ציון בשיחה.
'סתם חווה בשומרון, אצל גיס של ברוך..'
'וואלה, יש לגיס של ברוך חווה? מה כבשים והכל?'
'כן..' עניתי. 'משהו בקטנה כזה..
ציון הגיב בהנהון שקט, ולקח את הצינור משלום. בדרך כלל השיחות זורמות והצחוקים רצים אצלנו, אבל משהו באויר היה מתוח קצת והמילים די גוועו לכולם בלשון. הרגשתי את זה, והבנתי בדיוק למה-
החבר'ה גם כנראה הבינו.
אם כולם יודעים- אז למה לחכות? אמרתי לעצמי, אך הלב שלי דפק במהירות והפה נשאר פתוח בציפיה, ולא הצלחתי לגרום לעצמי להגיד את מה שרציתי לומר.
'אתה משחרר?' נזרקה לפתע השאלה. זה היה רמי, הוא ישב בפינה והיה שקט עד עכשיו.
'כן' עניתי בקול רועד אחרי שתיקה קצרה.
מזל שיש את רמי.
רמי הנהן.
'טוב, מה אני אגיד לך.. בהצלחה אח..' הוא אמר וקם, מסמן גם לציון ושלום לקום.
'ונתראה בפעם הבאה' הוא הוסיף בחצי חיוך ממזרי.
ניסיתי לחייך, אבל זה לא עבד.
'אני מקווה שלא' אמרתי לבסוף. גם בחצי חיוך, אך שלי היה עצוב..
'מה לא נחכה ככה לסוף הערב?' שאל שלום.
לא היה נעים לי להביט בפניו, אך רמי תקע בו מבט חד וחותך, ומנע ממני את הצורך להגיב.
השתוקקתי לדחות את הרגע כמה שיותר, אבל ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אני מכיר את עצמי.
היה מוזר לעשות את סבב הכיפים והחיבוקים שוב, אחרי שעשינו את זה בדיוק לפני חמש דקות.
אבל אני מקווה שלא לראות אותם יותר לעולם- מה שהרגיש פי אלף יותר מוזר, וגרם לי לחיבוק שלי להיות נוקשה וגמלוני.
הכל היה כל כך מהר, כלומר- זה אמור להיות ככה, אבל עדיין לא הצלחתי לעכל איך תוך שניה רמי קם בלי לשאול שאלות או לדבר קצת לפני זה.
אני מניח שהוא יותר טוב בזה ממני.
לבסוף הם נעמדו מולי, שלושתם.
'אתה זוכר את השורה הפעם, כן?' שאל אותי ציון וגיחך. 'כן כן, אל תדאג..' השבתי מסמיק מעט, ואז עצמתי את עיני. סחרור תקף אותי, הרגשתי באמצע מחטף, כאילו במילה אחת נשאבתי לשרשרת רגעים מהירים וחדים.
נשמתי עמוק ונתתי להם ולי חצי דקה להתכונן.
ואז- 'אני משחרר את השדים שלי, לעת עתה' אמרתי בעיניים הדוקות.
והם נעלמו.
יכולתי לחוש את זה עוד לפני שפתחתי את עיני, וחמיצות עמומה צבטה לי את הבטן, אבל חשתי גם השלמה ושלווה, זו באמת היתה תקופה ארוכה.
אחרי רגע ארוך פקחתי את עיני לדירה הריקה.
זה היה מראה מוזר, חָסֵּר- ומסנוור.
המרחב הפיזי והמנטלי היה שונה, קלטתי לפתע. זה לא שהם היו רק חברים שלי, הם היו חלק מהמרחב של חיי.
רציתי להסתלק משם מהר. אני אסדר פה מחר, אמרתי לעצמי, ובצעדים נמהרים ניגשתי אל הדלת.
רגל אחת כבר היתה בחוץ כשהעפתי מבט אחרון בדירה, והפייסל המגולגל תפס את עיני- מונח על השולחן הקטן.
פעמון קטן התחיל לנדנד לי במוח, והיסוס תפס את רגלי על המפתן. התפרקות אחרונה..?
נחמה קטנה לדכדוך אולי?- נדלק הניצוץ לרגע.
אך זה היה רגע קצר מאוד, ומיד סגרתי את הדלת בהחלטיות קצת-יותר-מדי רועשת, ונעלתי פעמיים. אולי כדי לוודא שלא אפרוץ לדירה בכוח..
(על אף שהמפתח היה מונח אצלי ביד, כמובן)
'יהיה פעם הבאה?..'
מלמלתי את השאלה לאויר הלילה הקר,
והתחלתי ללכת הביתה.
