שלום לכולם
כידוע, הסדר מורכב מארבעה עשר סימנים שכולנו יודעים בע"פ. ננסה לעמוד על המבנה הכללי וההיגיון העומד מאחורי סדר הסימנים.
מן התורה ישנן שני נושאים מרכזיים בלילה זה: מצוות האכילה, ומצוות סיפור יציאת מצרים.
מדרבנן נוספה גם מצוות אמירת ההלל (והיא תקנה קדומה מאוד, ורמוזה בספר ישעיהו, שמנבא על מפלת צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג"), ומצוות שתיית ארבע כוסות.
מלבד מצוות אלו ישנן מצוות נוספות, חלקן מהתורה וחלקן מדברי חכמים, המשובצות אף הן בתוך הסדר: קידוש של יו"ט (מחלוקת אם מדאורייתא או מדרבנן), נטילת ידיים (מדרבנן), וברכת המזון (מן התורה).
נפסק להלכה ש"מצוות צריכות כוונה", דהיינו שכדי לקיים את המצווה צריך לכוון לקיים את המעשה לשם אותה מצווה; ועל כן חשוב להיות מודעים למשמעותם ההלכתית של מצוות הסדר.
מצוות האכילה מן התורה כוללת שלוש מצוות: אכילת הפסח, המצה, והמרור. בתלמוד נאמר שבשונה ממצוות המצה שקיימת תמיד, מצוות המרור תלויה באכילת הפסח, ולכן בזמן הזה שלצערנו איננו מקיימים את מצוות אכילת הפסח, גם מצוות המרור אינה נוהגת מן התורה כי אם מדברי חכמים, ואם כן מצוות האכילה היחידה מן התורה כיום בפסח היא מצוות אכילת המצה (שבה מקיימים גם מצוות סעודת יו"ט [ושבת]).
כדי לשמור למצוות הסיפור מקום בטוח ומרכזי כראוי לה, תיקנו חכמים שהיא תיעשה לפני סעודת החג ומצוות האכילה, אלא שכשלב ראשון בסדר קבעו את הקידוש כדי לקרב את קידוש היום לכניסתו, ומתוך ציון קדושת היום, לגשת למצוות הלילה. אלא שהקדימו ל'מגיד' גם את אכילת הכרפס, כדי שלא להיות רעבים יתר על המידה בזמן ה'מגיד' (ועכשיו תשאלו: הרי בכרפס אוכלים רק פחות מכזית, ואיך בדיוק זה עוזר לזה? תשובה כשנגיע לכרפס...)
לפני ה'מגיד' מתגנב לו ה'יחץ' (במלעיל!) - שמטרתו היא שההגדה תיאמר כשהמצה היא חצויה, ומה העניין בזה? כשנגיע..
אח"כ מגיע ה'מגיד', שבתוכו עצמו יש הרבה מה לנתח ולדקדק בסדר הדברים והמבנה של הסיפור, וגם על כך בפינות הבאות בע"ה.
לאחר המגיד עוברים לחלק השני של הסדר: מצוות האכילה והסעודה. מקדימים את המצה שהיא מצווה מן התורה, לאחר מכן את המרור שהוא מדרבנן, ואח"כ את הכורך שהוא 'זכר למקדש', ועל עניינו נעמוד כשנגיע לשם בע"ה.
לאחר קיום כל מצוות האכילה (חוץ מאחת), מקיימים את סעודת החג, ולאחריה מסיימים באכילת מצת האפיקומן, שהיא לרוב הדעות סעיף מדרבנן של מצוות מצה, [ובפירוט בע"ה בהמשך], ולאחריה ברכת המזון.
וכאן מגיע החלק השלישי של הסדר, שאפשר בהחלט לראות בו את השיא (ומוזר שיש כאלו שדווקא את השלב הזה עוברים בזריזות יתירה..) - ההלל והשיר. להלל של ליל הסדר יש מימד מיוחד מאוד, השונה במהותו מההלל של כל השנה. ועל כך, כשנגיע בע"ה.
לאחר כל סימני הסדר עד כה, שהיו חובה מהתורה או מדרבנן, הסימן האחרון 'נרצה'- בא מרצון עצמי של כלל ישראל, שאינם מסתפקים במה שתיקנו חז"ל ומוסיפים להלל ולשבח לקב"ה מעצמם, מתוך רוממות הנפש ושמחת הלב.
