שיתוף קצר.. או ארוך, אם יש לכם תובנות מחשבות עצות כלשהן אשמח לשמוע..
אנחנו מאותה הקהילה. הוא מכיר אותי באופן כללי, יודע מי המשפחה שלי, מי ההורים האחים שאותם הוא מכיר דיי טוב אגב, מי אני מבחוץ, ומאיפה אני באה. הוא יודע. הרקע שלנו דיי זהה וששאלו אותי האם אני ארצה לצאת איתו היה מקום ובסיס דיי טוב להאמין שיש למה לנסות.
שיש הרבה מן המשותף. והתברר לי ששאלו אותי לפניו, אז חיכיתי, וכבר דמיינתי, ורציתי, ואז הוא אמר לא.
ונכון, שמותר להגיד לא. וזה בסדר לא לרצות. ואני ממש לא מושלמת מכל בחינה שהיא.
אבל כשזה מגיע ממקום שאני יודעת שהוא יודע מי אני, זה לא על עיוור ומשהו לא היה נשמע טוב, או בטלפון שבור, הוא אמר לא למי שאני. וכשאני מנסה לחשוב למה זה ככ מציק לי כי הרי אפילו לא יצאנו, זה לא שבאמת התפתח משהו. זה יותר בסגנון חלום ושיברו, בלי אחיזה ממשית במציאות. אז עולה לי המחשבה שזה דווקא בגלל זה.
על מה כבר הוא יכל לפסול מראש? מה ככ לא טוב בי שלא הגיעה לי לפחות הזדמנות? ורצות מחשבות.
הרי על פניו יש בסיס לנסות. בסיס טוב מאוד אפילו. אבל הוא לא נתן לזה אפילו לא צ'אנס אחד. להכיר את מי שאני מבפנים, לא בתור אחות של , או ההיא שגרה שם.. אלא לי. לי הוא לא נתן צ'אנס. ולא מצליחה לשחרר, לא מצליחה להרפות.
כי כשהלא מגיע ממישהו שמכירים זה מציק וכואב הרבה יותר. ומאמינה בכל ליבי שגם זו לטובה. אבל יש בו ככ הרבה דברים שרציתי, ועכשיו שכביכול נפתחה לי האופציה ונסגרה בטריקת דלת זה לא משתחרר.
אז מה עושים? איך משחררים?
תודה שקראתם עד פה
