החלטתי לכתוב כאן, כי יש נקודה בסוף שאני רוצה להעביר לכם...
אז אח שלי התחתן לא מזמן, כשכל הגזירות רק התחילו.
לאחד החברים גילו קורונה כמה ימים אחרי החתונה. כל המשפחה נהיתה חולה, ואחר כך גילו גם לאחים שלי, לאבא שלי, לדודה שלי.
ב"ה בקטע הפיזי עוברים את זה די רגיל וטוב...
הבעיה הגדולה (שאני רואה לפחות) היא היחס של הסביבה.
כמה אנשים יכולים להיות רעים, אני לא האמנתי... המבטים, האגואיזם.
מישהו כתב בקבוצה של היישוב שהוא נדפק שבוע בבידוד כי הוא נחשף לחולה מאומת (להלן אבא שלי). ואיזה מזל שזה רק שבוע. נדפק. ואיזה חוסר אחריות.
ואמא שלי, במקום לצאת עליו מול כל הקבוצה (כמו שאני בטח הייתי עושה..) יושבת וחושבת ומנסחת הודעה ארוכה, לכל היישוב, שאין כאן אף אחד אשם. התנהלנו בדיוק לפי הכללים, ואז ההנחיות היו כאלה.
ואני קוראת את ההודעה שהיא כתבה לפני שאני לוחצת על החץ הזה שישלח אותה, ואין בה שום כעס. שום שום כעס. למרות כל הצער שאני יודעת שיש לה בפנים על כל הזלזול הזה, ואלפי טלפונים של אנשים ששואלים אם הם צריכים בידוד, ואיך לא צפינו את זה, ולמה עשינו את זה, וזה כל כך לא בסדר מצידנו.
הלוואי ואזכה לחכמה הזאת שיש לה. לספור עד שבעת אלפים כדי לכתוב באופן צלול, כדי לתת לרגש שמציף לעבור, ולפעול כמו שבנאדם מוסרי צריך לפעול.
כי הייתם צריכים לשמוע, כשהגיע הבודק בניידת של מדא ולבש חליפה רצינית כזו, כולם עצרו ושאלו "יש כאן חולה??!", הייתם צריכים לשמוע את הטון... וכשיצאתי עם אחותי ברכב לכמה דקות (לפני שהתוצאות של הבדיקות הגיעו) שמעתי את השכנה הקטנה אומרת לאבא שלה "אבל אסור להם לצאת, לא?". זה די משפיל, אתם יודעים?
כי כשאנשים נכנסים לבידוד הם עושים את זה כדי להגן עליכם. ואנחנו לא אשמים בכלום.
וסתם בשביל כולנו. לפני שיוצאים על איזה מישהו שחולה או בבידוד- הוא לא בחר בזה. הוא לא רוצה את זה בדיוק כמוכם. אז אולי אתם 'נדפקתם' שבועיים בבית, אבל הוא גם שבועיים בבית וגם חולה. אז במקום לשאול אותו מה אתם אמורים לעשות עם המידע הזה, תשאלו אותו איך הוא מרגיש, מה חסר לו בבית, ופשוט במקום לגרום לו להרגיש כאילו הוא גרם לרעידת אדמה עולמית, תגרמו לו להרגיש טוב.
אז אח שלי התחתן לא מזמן, כשכל הגזירות רק התחילו.
לאחד החברים גילו קורונה כמה ימים אחרי החתונה. כל המשפחה נהיתה חולה, ואחר כך גילו גם לאחים שלי, לאבא שלי, לדודה שלי.
ב"ה בקטע הפיזי עוברים את זה די רגיל וטוב...
הבעיה הגדולה (שאני רואה לפחות) היא היחס של הסביבה.
כמה אנשים יכולים להיות רעים, אני לא האמנתי... המבטים, האגואיזם.
מישהו כתב בקבוצה של היישוב שהוא נדפק שבוע בבידוד כי הוא נחשף לחולה מאומת (להלן אבא שלי). ואיזה מזל שזה רק שבוע. נדפק. ואיזה חוסר אחריות.
ואמא שלי, במקום לצאת עליו מול כל הקבוצה (כמו שאני בטח הייתי עושה..) יושבת וחושבת ומנסחת הודעה ארוכה, לכל היישוב, שאין כאן אף אחד אשם. התנהלנו בדיוק לפי הכללים, ואז ההנחיות היו כאלה.
ואני קוראת את ההודעה שהיא כתבה לפני שאני לוחצת על החץ הזה שישלח אותה, ואין בה שום כעס. שום שום כעס. למרות כל הצער שאני יודעת שיש לה בפנים על כל הזלזול הזה, ואלפי טלפונים של אנשים ששואלים אם הם צריכים בידוד, ואיך לא צפינו את זה, ולמה עשינו את זה, וזה כל כך לא בסדר מצידנו.
הלוואי ואזכה לחכמה הזאת שיש לה. לספור עד שבעת אלפים כדי לכתוב באופן צלול, כדי לתת לרגש שמציף לעבור, ולפעול כמו שבנאדם מוסרי צריך לפעול.
כי הייתם צריכים לשמוע, כשהגיע הבודק בניידת של מדא ולבש חליפה רצינית כזו, כולם עצרו ושאלו "יש כאן חולה??!", הייתם צריכים לשמוע את הטון... וכשיצאתי עם אחותי ברכב לכמה דקות (לפני שהתוצאות של הבדיקות הגיעו) שמעתי את השכנה הקטנה אומרת לאבא שלה "אבל אסור להם לצאת, לא?". זה די משפיל, אתם יודעים?
כי כשאנשים נכנסים לבידוד הם עושים את זה כדי להגן עליכם. ואנחנו לא אשמים בכלום.
וסתם בשביל כולנו. לפני שיוצאים על איזה מישהו שחולה או בבידוד- הוא לא בחר בזה. הוא לא רוצה את זה בדיוק כמוכם. אז אולי אתם 'נדפקתם' שבועיים בבית, אבל הוא גם שבועיים בבית וגם חולה. אז במקום לשאול אותו מה אתם אמורים לעשות עם המידע הזה, תשאלו אותו איך הוא מרגיש, מה חסר לו בבית, ופשוט במקום לגרום לו להרגיש כאילו הוא גרם לרעידת אדמה עולמית, תגרמו לו להרגיש טוב.
ברור שבכך יש איסור חמור
)