"עלינו לשבח" עוסק בצורך של האדם, ישראל, להודות לקב"ה על עצם זה שהוא זוכה לעבוד אותו ואת ההשלכות של עובדה זאת.
בגלל זה זה גם מופיע בסוף התפילה. אחרי שעבדנו את ה' בכל לבבנו אנחנו מודים לו על הדבר הזה הנפלא כשלעצמו. בלי קשר לכל הצרכים/הטובות שאנחנו פונים כלפיו.
החלק הראשון עוסק בהשוואה בינינו שזכינו לעבודת הקב"ה, לבין מי שלא זכה. מי שלא זכה להשתחוות ולהתבטל בפני מי שמשמיים אלא הוא מתבטל כלפי מי שבארץ. מי שלא זכה לשרת משהו נצחי-משמעותי ולכן הוא רודף אחרי דברים חולפים שאינם משמעותיים כלל באמת (כך מתוארת העבודה זרה למיניה). ההשוואה הזאת היא לא כדי 'לרדת' חלילה על מי שלא זכה לדברים הללו, אלא לגרום לנו להעריך למה שאנחנו זכינו. אשרינו! איך לא נשבח את הקב"ה בכך שהוא הביא אותנו לעבודתו?!
החלק השני עוסק בהשלכות של הדבר הראשון, אחרי שהתלמאנו בהבנה והפנמה של הזכות שלנו בעצם עבודת ה', אנחנו לא נותנים לזה להשאר רק במקום הפרטי והמצומצם שלנו. ישנו מוטיב חוזר ברור בחלק השני של עלינו לשבח שמדגיש את הכלל - "יכירו יודעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל לשון...". אנחנו שואפים לקחת את האוצר שגילינו ולגלות אותו בכל מקום שרק אפשר (הגאולה השלימה המתוארת בקטע הזה). מתוך כך ראוי לסיים את התפילה. התפילה מעורר להמשיך בעמידה בפני ה' גם במשך שאר היום שאנחנו לא פונים אליו באופן ישיר. להמשיך את הבשורה. המצבר התמלא, מסתערים!
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
