מבחינת הטכנולוגיה והאלקטורניקה, כך שצריך להכיר כל מקרה לגופו ולא לעשות העתק הדבק מפסקים שלפני שני דורות

בכל מקום היום יש לך מצלמות אבטחה. אפילו בבתי כנסת.

מהצד של המתקין, לא מהצד של המצלם

אין ממש הבדל.

הרבנים שחתמו על הפסק *לא* מתירים חשמל ביו"ט מעבר למה שהתירו כאן.

אחר המחילה מכבוד תורתו של הרב עמאר, נראה שעשה דבר פסול ביותר שמשתמש בכבוד תורתו כדי להשמיץ תורתם של רבים וכולי תקווה שיגיע למעלת יהודה ויאמר "צדקו ממני"

לכתוב על הרב עמאר שמכתבו "כולו הטעיה ורמיה", "דברי בלע" או "שהשמיץ את כל הרבנים יחד" -

זו הוכחה נוספת לטשטוש הקיים אצלם והשוואת קטן וגדול (הניכרת מן החותמים על הפסק) ולחוסר הבנתם שזרתו עבה ממותנם.

לא נתקררה דעתו עד שהטיף מוסר לרב עמאר לחזור בתשובה.

ועוד ביזוי ת"ח הזה מגיע בכסות של "עשה דכבוד תורה"...

זה המכתב המעודכן:

http://a7.org/im/y4G3Wt5d2fOd2q1q1pKNw==/174982/image.png

שאפשר להבין אותם, אבל העיקרון (למי שהולך לפי הצד הזה בהלכה) לא משתנה.

או לא חשבו שהכוונה להכריע למעשה וכהוראה לרבים וכיו"ב.

זה לא משנה את גופה של הלכה לפי הענף הזה. זה משנה רק את שיקולי הפרסום.

בוא נאמר שהעולם הרבני מפחד פחד מוות מכל נושא הסלולר שהאיסור ההלכתי עליו רופף עד לא קיים (אפילו לא סגירת מעגל). זה הטריגר העיקרי לכל הסיפור הזה והוא לא קשור לסיפור של יהודי מרוקו להקל בדבר הזה בעבר.

(אני לא טוען שזה לא לגיטימי, פסול, לא נכון או משהו כזה - רק משקף בצורה מדוייקת)

בשעת דחק אפשר להתיר המון ולסמוך על דעות יחידאיות.

אבל לא מוציאים דברים כאלה לציבור.

זה חלק בלתי נפרד מיסודות פסיקת ההלכה (זה בדיוק "גופה של הלכה", כלשונך).

לגבי הסלולר - זו טעות נפוצה שמתעלמת מעמדות הלכתיות משמעותיות.

אי אפשר לקחת עמדה הלכתית אחת נפוצה ולטעון על בסיסה שאיסור הופך להיתר,

אך אכמ"ל.

לגבי הסלולר - לא כתבתי שמותר או שנפסק משהו. רק כתבתי שמפחדים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה.

וזה אכן הרבה יותר מורכב מהצורה הפשטנית בה ניסית להציג את זה ("זה משנה רק את שיקולי הפרסום"...).

8 מתוך 15 ביקשו למשוך את ידם. אחד נוסף. מ.ש.ל.

ב. ראיתי ורציתי להעלות כאן. הקדמתני.

https://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/732525

אומר ברדיו "אם יפנו אלי בפרטי - אתיר"...

הנקודה היא שהוא אומר **ברדיו** שאם יפנו **בפרטי** - יתיר.

אחרי אמירה כזו פומבית, למה צריך לפנות בפרטי?!

כמו "לצורך מצווה" "לשעת חרום" "רק לצורך ליל הסדר תש"פ" וכו'.

שיאמר שלדעתו הכל מותר. גם להדליק מדיח כלים.

או שלפחות, אם הוא מסתיר את דעתו האמתית כי הוא מבין מצוין שאף אחד לא יתייחס אליה,

שיקשוט עצמו תחילה, לפני שהוא טוען שהמכתב של הרב עמאר "כולו הטעיה ורמיה".

הוא אמר זאת כי הצטרפו אליו רבנים אחרים שמתירים רק בגלל הצרכים הללו שמנית.

תלמידי חכמים רבים התירו ולכן ראוי להתייחס, ברגע שהרב עמאר טען שאין רבנים הסוברים כך זה הטעיה ורמייה. (הרי אפילו אני הקטן מצאתי ארבעה פוסקים מכובדים שלכאורה היו מתירים במקרה כזה והעליתי הפניות כאן לעיל:

ראוי לזכור שזה מסתמך על תפיסה של גדולי ארצות המערב - בית המדרש)

מה עוד שהדרך שהוא דיבר על אותם רבנים היא בעייתית

א. הצהרתם של חלק מהחותמים שלא התכוונו לחתום,

אלא דנו בדברים וכיו"ב - מוכיחה שחתימתם (לפחות של חלקם) נלקחה בהטעיה ורמיה.

ב. גם הטענה כאילו הוא מתיר "בתנאים" היא הטעיה ורמיה;

אחרי הראיון בו הצהיר שיתיר גם להדליק ביו"ט -

בו הוא לא התראיין בשם עצמו, אלא בשם החותמים (כן, גם אם אמר "בפרטי"...) -

זה הרושם שמתקבל כלפי החותמים כולם.

כמדומה שבדיעבד רובם הבינו זאת, ולכן משכו את ידיהם מהפסק.

מימי לא ראיתי מכתב רבנים שכ"כ הרבה רבנים (מספרית ויחסית),

משכו ידיהם ממנו לאחר שכביכול חתמו.

במחילה, למעשה, אין אפילו 10 שחתמו,

כך שהטענה כאילו "ת"ח רבים התירו" פשוט לא נכונה.

ג. תרצה או לא, מדובר בדעה שנדחתה מההלכה,

וברור שכוונתו היתה להחיות אותה מחדש.

הסיפור של הזום בליל הסדר הוא ניצול הזדמנות בהטעיה ורמיה,

כביכול רק בתנאים אלו מותר כשברור שהכוונה היתה לנסות ליצור "סיפוח זוחל" לעמדה הזו.

אני ספרתי כאן שלוש הטעיות ורמיות במכתב הזה.

למה ברור לך שכולם מאותה סיבה?

ב. הרב משאש לא חתם. גם אחרים שמנית לא חתמו.

מי אמר שצריך דווקא עשר?! כתבת "רבים התירו". 

אני מבין שאצלך רבים זה גם 2.

ג. זו בדיוק הטענה:

שיאמרו שזו עמדתם ולא יסתתרו וירמו.

ראיתי בעבר כרוזים שגרמו ללחץ על החותמים לחזור בהם.

מעולם לא קרה שהרוב הסירו חתימתם.

הגיוני מאוד שהוחתמו כאן רבנים שמלכתחילה לא הסכימו לחתום תוך הטעיה ורמיה. מ.ש.ל.

ב. הם לא הסתתרו מאחורי טענות של הטעיה ורמיה.

אמרו בדיוק את דעתם. זו בדיוק הטענה.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

בבין השמשות בין אהרון ליוסף

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

הורית לנו לומר 13, וזכור לנו היום ברית 13

ובמילים "כמי שהודעת לענו" יש גם הזכרת זכותו של משה רבינו

יכול להיות ש'אוצריא' תתאים

גמר חתימה טובה!

מחשב מלא לדעתי יהיה עדיף מבחינת תוכנות. הרבה מאוד כלים בטאבלטים בונים על זה שיש לך רשת נגישה. אלא אם כן יש לך כלי ספציפי שאתה מתכוון להשתמש בו.

אפשרות ביניים: טאבלט windows.

תצלם את הגמרא שלך או שתוריד מאתר כמו היברו בוקס וכדומה (יש הרבה).ותכתוב סקריפט שיתן לך למרקר או לכתוב וכו'.

תוריד בPDF ותסמן על זה

וש"ס גדול בלי התוספות בסוף

אני לא מכיר

אבל מה ההתנגדות לתוספות בסוף? זה בדרך כלל פחות משליש מהמסכת עצמה

מין הסתם זה לא בגלל משקל

כי לא הולכים ברחוב עם ש"ס גדול

אבל יש ש"ס בנוני בלי, יכול להיות שהוא מספיק גדול לך או אולי אפילו הכריכה רכה שהוא אפילו קטן יותר ופרקטי יותר לנשיאה בתיק