מבחינת הטכנולוגיה והאלקטורניקה, כך שצריך להכיר כל מקרה לגופו ולא לעשות העתק הדבק מפסקים שלפני שני דורות

בכל מקום היום יש לך מצלמות אבטחה. אפילו בבתי כנסת.

מהצד של המתקין, לא מהצד של המצלם

אין ממש הבדל.

הרבנים שחתמו על הפסק *לא* מתירים חשמל ביו"ט מעבר למה שהתירו כאן.

אחר המחילה מכבוד תורתו של הרב עמאר, נראה שעשה דבר פסול ביותר שמשתמש בכבוד תורתו כדי להשמיץ תורתם של רבים וכולי תקווה שיגיע למעלת יהודה ויאמר "צדקו ממני"

לכתוב על הרב עמאר שמכתבו "כולו הטעיה ורמיה", "דברי בלע" או "שהשמיץ את כל הרבנים יחד" -

זו הוכחה נוספת לטשטוש הקיים אצלם והשוואת קטן וגדול (הניכרת מן החותמים על הפסק) ולחוסר הבנתם שזרתו עבה ממותנם.

לא נתקררה דעתו עד שהטיף מוסר לרב עמאר לחזור בתשובה.

ועוד ביזוי ת"ח הזה מגיע בכסות של "עשה דכבוד תורה"...

זה המכתב המעודכן:

http://a7.org/im/y4G3Wt5d2fOd2q1q1pKNw==/174982/image.png

שאפשר להבין אותם, אבל העיקרון (למי שהולך לפי הצד הזה בהלכה) לא משתנה.

או לא חשבו שהכוונה להכריע למעשה וכהוראה לרבים וכיו"ב.

זה לא משנה את גופה של הלכה לפי הענף הזה. זה משנה רק את שיקולי הפרסום.

בוא נאמר שהעולם הרבני מפחד פחד מוות מכל נושא הסלולר שהאיסור ההלכתי עליו רופף עד לא קיים (אפילו לא סגירת מעגל). זה הטריגר העיקרי לכל הסיפור הזה והוא לא קשור לסיפור של יהודי מרוקו להקל בדבר הזה בעבר.

(אני לא טוען שזה לא לגיטימי, פסול, לא נכון או משהו כזה - רק משקף בצורה מדוייקת)

בשעת דחק אפשר להתיר המון ולסמוך על דעות יחידאיות.

אבל לא מוציאים דברים כאלה לציבור.

זה חלק בלתי נפרד מיסודות פסיקת ההלכה (זה בדיוק "גופה של הלכה", כלשונך).

לגבי הסלולר - זו טעות נפוצה שמתעלמת מעמדות הלכתיות משמעותיות.

אי אפשר לקחת עמדה הלכתית אחת נפוצה ולטעון על בסיסה שאיסור הופך להיתר,

אך אכמ"ל.

לגבי הסלולר - לא כתבתי שמותר או שנפסק משהו. רק כתבתי שמפחדים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה.

וזה אכן הרבה יותר מורכב מהצורה הפשטנית בה ניסית להציג את זה ("זה משנה רק את שיקולי הפרסום"...).

8 מתוך 15 ביקשו למשוך את ידם. אחד נוסף. מ.ש.ל.

ב. ראיתי ורציתי להעלות כאן. הקדמתני.

https://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/732525

אומר ברדיו "אם יפנו אלי בפרטי - אתיר"...

הנקודה היא שהוא אומר **ברדיו** שאם יפנו **בפרטי** - יתיר.

אחרי אמירה כזו פומבית, למה צריך לפנות בפרטי?!

כמו "לצורך מצווה" "לשעת חרום" "רק לצורך ליל הסדר תש"פ" וכו'.

שיאמר שלדעתו הכל מותר. גם להדליק מדיח כלים.

או שלפחות, אם הוא מסתיר את דעתו האמתית כי הוא מבין מצוין שאף אחד לא יתייחס אליה,

שיקשוט עצמו תחילה, לפני שהוא טוען שהמכתב של הרב עמאר "כולו הטעיה ורמיה".

הוא אמר זאת כי הצטרפו אליו רבנים אחרים שמתירים רק בגלל הצרכים הללו שמנית.

תלמידי חכמים רבים התירו ולכן ראוי להתייחס, ברגע שהרב עמאר טען שאין רבנים הסוברים כך זה הטעיה ורמייה. (הרי אפילו אני הקטן מצאתי ארבעה פוסקים מכובדים שלכאורה היו מתירים במקרה כזה והעליתי הפניות כאן לעיל:

ראוי לזכור שזה מסתמך על תפיסה של גדולי ארצות המערב - בית המדרש)

מה עוד שהדרך שהוא דיבר על אותם רבנים היא בעייתית

א. הצהרתם של חלק מהחותמים שלא התכוונו לחתום,

אלא דנו בדברים וכיו"ב - מוכיחה שחתימתם (לפחות של חלקם) נלקחה בהטעיה ורמיה.

ב. גם הטענה כאילו הוא מתיר "בתנאים" היא הטעיה ורמיה;

אחרי הראיון בו הצהיר שיתיר גם להדליק ביו"ט -

בו הוא לא התראיין בשם עצמו, אלא בשם החותמים (כן, גם אם אמר "בפרטי"...) -

זה הרושם שמתקבל כלפי החותמים כולם.

כמדומה שבדיעבד רובם הבינו זאת, ולכן משכו את ידיהם מהפסק.

מימי לא ראיתי מכתב רבנים שכ"כ הרבה רבנים (מספרית ויחסית),

משכו ידיהם ממנו לאחר שכביכול חתמו.

במחילה, למעשה, אין אפילו 10 שחתמו,

כך שהטענה כאילו "ת"ח רבים התירו" פשוט לא נכונה.

ג. תרצה או לא, מדובר בדעה שנדחתה מההלכה,

וברור שכוונתו היתה להחיות אותה מחדש.

הסיפור של הזום בליל הסדר הוא ניצול הזדמנות בהטעיה ורמיה,

כביכול רק בתנאים אלו מותר כשברור שהכוונה היתה לנסות ליצור "סיפוח זוחל" לעמדה הזו.

אני ספרתי כאן שלוש הטעיות ורמיות במכתב הזה.

למה ברור לך שכולם מאותה סיבה?

ב. הרב משאש לא חתם. גם אחרים שמנית לא חתמו.

מי אמר שצריך דווקא עשר?! כתבת "רבים התירו". 

אני מבין שאצלך רבים זה גם 2.

ג. זו בדיוק הטענה:

שיאמרו שזו עמדתם ולא יסתתרו וירמו.

ראיתי בעבר כרוזים שגרמו ללחץ על החותמים לחזור בהם.

מעולם לא קרה שהרוב הסירו חתימתם.

הגיוני מאוד שהוחתמו כאן רבנים שמלכתחילה לא הסכימו לחתום תוך הטעיה ורמיה. מ.ש.ל.

ב. הם לא הסתתרו מאחורי טענות של הטעיה ורמיה.

אמרו בדיוק את דעתם. זו בדיוק הטענה.

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה