@ארצ'יבלד

@ארץ השוקולד

@ארצ'יבלד

@חן,

@ארצ'יבלד

@סלט

@ארצ'יבלד

@מזרוחניקית

@ארצ'יבלד

ה'ננה' חל על כולם, כולל הראשון.

סמיכת גאולה לתפילה

"אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן: "איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית". רבי יהושע בן לוי אומר: " תפילות באמצע תיקנום". במאי קמפילגי? איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא. 
איבעית אימא סברא, דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא. ורבי יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא. 
ואיבעית אימא קרא ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב "בשכבך ובקומך". ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפילה, אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה. ריב"ל סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש סמוך למטתו, אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו.
מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ואי אמרת בעי לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפילה דהא בעי למימר השכיבנו!. 
אמרי, כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא". עכ"ל הגמרא.

אקדים מספר שאלות.

1. התוספות בברכות ד: הכריע להלכה כר' יוחנן -"והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה. וכן פסק ה"ג. ואם כן יש להזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמונה עשרה".
וכן פסק הרמב"ם הלכות תפילה פ"ז הי"ח- "והמתחנן אחר תפילת ערבית הרי זה משובח, ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסק בין גאולה לתפילה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה". ובפרק ט הלכה ט כתב "בערב וכו' ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש, ואח"כ עומדין ומתפללין בלחש".

וצ"ע, מדוע השתנה סמיכת גאולה לתפילה בערבית משחרית, דבבוקר אין מפסיקין בקדיש בין גאולה לתפילה ובערב מפסיקים. (וקדיש הוי מפסיק, וכדברי רב עמרם שהובא בתוספות, "מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילה, לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה לתפילה", וכדברי רב שר שלום גאון ובתשובת רב נטורנאי גאון, שאביא בהמשך.)

2. הגמרא כותבת ש"השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא" והלא השכיבנו לא עוסקת בגאולה, כי אם בבקשה פרטית- צרכי יחידים. ומה פשר ביטוי זה?

3. רמב"ם הלכות ברכות פ"א הלכה טז- "והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח. כגון: אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו". הרמב"ם דייק בדבריו, שאחר ברכה אחרונה של ברכות ק"ש יש לו לענות אמן אחר ברכת עצמו. ואמאי לא יענה אמן אחר ברכת עצמו בתפילת השחר?

אפשר לפרש בשתי אופנים:
1) בתפילת הערב יש שתי ברכות לאחריה, ועל כן מתחייב הוא אחר ברכת עצמו. ברם בתפילת השחר, אין אלא ברכה אחת, ולכן אינו עונה אמן אחר ברכת עצמו (וכן פירש הכסף משנה). 
(וצ"ע בדבריו, דהא הרמב"ם תלה סיבת עניית אמן אחר עצמו, בכדי שהמברך יודיע "שכבר השלים כל ברכותיו", והרי יש לו להודיע אף אם קריאת שמע מפסיקו. וכן אמאי אינו מברך אחר שתי הברכות שלפניה, בשחר ובערב? דהא אין זה "סוף ברכות ראשונות", וכתב הרמב"ם בהלכות תפילה פ"א ה"יז, דאין עונים אמן אחר 'אהבת עולם' כיוון דהוא סוף ברכות ראשונות. וצריך עיון קצת, אמאי הוי ברכה הסמוכה לחברתה ולכן אינו פותח ברכת 'ויציב' בברוך, אך אינו נחשב רצף ברכות לעניין לענות אחר ברכת עצמו.)
2) ברכת גאל ישראל (של שחרית) מצטרפת לברכות שלפניה, כמו ברכת 'ישתבח' המצטרפת לברוך שאמר- על אף פסוקי דזמרה המפסיקים ביניהם. אלא שאין לענות אמן אחר ברכת עצמו, כיון דהווי הפסק בין גאולה לתפילה. ולפי זה צ"ע מאי שנא ערבית דלא הוי הפסק?
1.3. על האופן השני (לעיל שאלה 3) יוקשה
רמב"ם הלכות תפילה פרק ט הלכה א- "סדר תפילות עם הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא, עד שמברך גאל ישראל"
ומעיקרא דדינא לעניין יציאת הקהל ידי חובה, אין צורך בעניית אמן כמבואר בהלכות ברכות פ"א ה"יא- "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו בברכת ק"ש יצא, ואע"פ שלא ענה אמן וכו' ".
ומה שהקהל עונה אמן, לכאורה יסודו בהלכה יג- "כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן, אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אמן".

וצ"ע, אמאי עניית אמן לאחר ברכת הש"צ בברכת גאל ישראל אינה מהווה הפסק, לעומת העונה אחר עצמו דהוי הפסק? 

5. תוספות בברכות ד: "ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה לתפילה וכו' ואי תימא קשיא אהלכתא דקיימא לן תפילת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן? צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות הוא מ"מ מחייב לסמוך, אם כן גם לנו יש לסמוך".

וצ"ע, אם רב עמרם אכן אינו פוסק כר' יוחנן, הלא היה צריך להנהיג את סדר התפילות כשיטת ריב"ל, דתפילות באמצע תיקנום. אך מעולם לא שמענו כדבר הזה, אלא ודאי שפסק אף כר' יוחנן. א"כ מדוע הכריז כל כך שאין מצריכים סמיכת גאולה לתפילה עקב היות תפילת הערב תפילת רשות. וכן לשאר הראשונים כגון תוספות ורמב"ם, שאכן פסקו להלכה שצריך לסמוך, ואף על פי כן אומרים קדיש, ולכאורה אמאי אומרים? 
כמו כן, "לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה לתפילה", מה צורך יש בהשמעה זו? ממתי מפרסמים שאין אנו נוהגים הלכה כפלוני?
וכן מצינו באוצר הגאונים סימן י- תשובת רב נטרונאי גאון: "לשמואל דאמר הלכה כדברי האומר חובה, בתר שומר עמו ישראל לאלתר סמכינן תפלה. ולרב דאמר רשות, פסקינן בקדיש- למימרא דמסיימינן!".

פסוקי ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תוספות בברכות ד: כותב "ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא, דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפילתו. וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמונה עשרה, ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימתה של יראו עינינו". היינו, שפסוקים אלו, אף הן הוי כגאולה אריכתא.
לעומת זאת במגילה כג. כתבו בעלי התוספות "כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו, שלא היו אומרים בימי התנאים, והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות"
וכן כתב ב"ספר הפרדס": "ולפי ששנינו תפלת ערבית רשות וכו' לכן הוסיפו ראשי ישיבות שבבבל ברכה אחת, יראו עינינו וישמח לבנו וחותם בא"י מלך משובח ומפואר חי וקיים תמיד הוא ימלוך עלינו לעולם ועד אחרי הפסוקין, להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה" 

מצאנו מחלוקת ראשונים, התוספות בברכות סובר דפסוקים אלו הוי כגאולה אריכתא, ואין לתקנה זו קשר למהותה של תפילת ערבית אי הווי רשות או חובה. (אפילו לשמואל הפוסק שתפילת ערבית חובה או לר"י המצריך סמיכת גאולה לתפילה, יכולים אנו לקרוא פסוקים אלו דהווי כגאולה אריכתא). ברם התוספות במגילה סובר שהכניסוה כהפסק, להודיע שאין צורך בסמיכת גאולה לתפילה, ואין ברכה זו לכאורה המשך לברכת השכיבנו כלל.
וכן באוצר הגאונים סימן יא. כתב מר רב שר שלום גאון: "וכיוון דהלכה כרב דאמר תפילת ערבית רשות, תקון אחרונים לומר שומר עמו ישראל, פסוקים שיש בהם שמירה ושבח, ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדישא, כלומר אסתיים תפילה, הרוצה לצאת יצא."
שיטת תוספות מצריכה הסבר, מהו פירוש המושג 'גאולה אריכתא' שבעלי התוספות בברכות משתמשים בה? ומאידך שיטת בעלי התוספות במגילה, ומר רב שר שלום תמוהים, הלא הגאונים הכריעו שתפילת ערבית על אף היותה תפילת רשות קיבלוה כל ישראל כחובה, וכמו שכתוב באוצר הגאונים סימן קעו. רב שרירא גאון: "ומאי דמצווה ניהי כתפילת ערבית... חזוק, כיוון דכל ישראל נהיגי בה, ורוביהון לא ידעין דרשות ניהי. ומאן דלא מצלי לה, כפרוץ גדר דמי". אם כן למה לנו להכריז ברבים כי מי שלא רוצה להתפלל שמונה עשרה הרשות בידו?

ביאור הדברים

יסוד ראשון- תפילה הוי חפצא של מעשה מצווה ואינו תלוי בחובת הגברא.

בגמרא ברכות כא. כותב "ור' אלעזר אמר: ספק קרא ק"ש חוזר וקורא, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אמר ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו"
ובתוס' שם- "אומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל, אבל ודאי התפלל לא. תדע, דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפילתו" (כוונתם ב-וכו', בדברי הגמרא בהמשך העמוד "אמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לביהכנ"ס ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר, יחזור ויתפלל. ואם לאו, אל יחזור ויתפלל")
הראש על אתר מצטט את רב האי גאון והריף, ועל פיהם הסיק, שבספק התפלל- יכול להתפלל תפילת נדבה על אף שלא חידש בה דבר.
א"כ, יוצא 3 יסודות מהגמרא כפי שלמד תוספות, ומדברי הרא"ש-
1) יש בעולם תפילת נדבה. 
2) בתפלת נדבה חובה לחדש דבר. 
3) בספק התפלל, אין חובה לחדש. 

ראיות מהגמרא לכך שתפילה הווי חפצא של מעשה מצווה
1) ברכות לא. כתוב "יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל, וזימנין תלתא" אמאי בעינן גזיה"כ מיוחד שאין מתפללין אלא שלש תפילות? הלא אינו חייב להתפלל ונמצאו ברכותיו לבטלה. וכי בעינן הלכה שאין אדם מברך על מזונו פעמיים? שאינו מקדש על היום פעמיים? כיוון דפקע חובת הגברא פקע שם מעשה מצווה, ואם יברך שוב, יעבור על "לא תשא שם ה' לשווא".
מוכח מדברי הגמרא, שיש בעולם חפצא של תפילה, וממילא צריך לימוד שלא יתפלל יותר משלוש תפילות, מכיוון שחפצא של תפילה הווי על אף שפקע חובת הגברא. וחיוב הגברא נובעת עקב היות חפצא של תפילה.
2) ברכות כו. "או דילמא כיון דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי- מצלי ואזיל." אם חלות שם תפילה מעורה בחובת הגברא, בוודאי שאינו יכול להשלים תפילת שחרית בין הערבים ותפלת המנחה בערב, שהרי זוהי ההלכה של עבר יומו בטל קורבנו.
מוכח, שיש בעולם חפצא של תפילה, וממילא, שייך להשלים תפילה, שהרי לא פקע שם חלות תפילה.
3) ברכות כח: במשנה כתוב "ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה" ומבואר בגמרא בל. "מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה? הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וג' בתרייתא, וכי מטא לביתיה לא בעי למהדר. בתפילה קצרה לא בעי לצלויי לא ג' קמייתא ולא ג' בתרייתא, וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי"  וכן פסק הרמב"ם תפילה פ"ד ה"יט. 
ולכאורה, אם חייב לחזור ולהתפלל כשמגיע לביתו, הרי אין יוצא ידי חובתו זו, אם כן מדוע יתפלל תפילה קצרה? 
ולפי דברינו, אכן, ידי חובת תפילה בי"ח ברכותיה הוא לא יצא, אך חפצא של תפילה, ובדידן- תפילה קצרה, הווי. וממילא חייב האדם להתפלל, חייב הוא לשפוך שיחו.
והיינו דאמר ר' יוחנן ולוואי יתפלל האדם כל היום כולו, כיוון שיציאה ידי חובת התפילה לא מפקיע את חלות התפילה, וחפצא של תפילה בהכשר י"ח ברכותיה קיים גם כשהגברא כבר מילא חובתו. 

ונראה דיסוד זה, שיש חפצא של תפילה, תלוי ביסוד- שאין התפילה נעשת בקבע.
יסוד זה מבוסס על המשנה בברכות כח: " ר"א אומר העושה תפילתו קבע, אין תפילתו". והגמרא בכט: מבארת "מאי קבע? א"ר יעקב בר אידי א"ר אושעיא, כל שתפלתו דומה עליו כמשוי"
ופירש רש"י: "והיינו לשון קבע, חוק קבוע עלי להתפלל, וצריך אני לצאת ידי חובתי". ולכאורה צריך להבין מדוע לא יכוון לצאת ידי חובתו כמו שמכוונים בשאר המצוות? הרי המניע של קיום שאר המצוות נעוץ בכך שההלכה לימדה אותנו את חובתינו. ויסוד זה מתבטא בנוסח הברכה "אשר קידשנו במצוותיו, וצוונו", אני עושה דבר זה, משום תודעת החובה המוטלת עלי.
ונטעים זאת בדברי רש"י בר"ה כח. "מצוות לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צווריהם ניתנו".
ולמה לא יתפלל כנענה לתביעת בוראו?
וכן יש לדייק מהמשנה באבות פ"ב מי"ג "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" מדוייק מדברי המשנה, שתפילה אין לעשות כקבע, אך מצוות קריאת שמע? יעשה אותה כקבע.
הביאור ביסוד זה מובא מיד בהמשך המשנה, מנין ש"אל תעש תפילתך קבע?", "שנאמר: כי א-ל רחום וחנון הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". היינו, שהקב"ה כא-ל רחום וחנון מזדקק רק לתפילת רחמים ותחנונים, ולא לקבע. 

וממילא, אין חובת הגברא קובעת את חלות התפילה, אלא היא קובעת את עצמה בהיותה חפצא של רחמים ותחנונים. כלפי לייא, ישנו חפצא של תפילה כיוון דתפילה רחמי. וזהו כוונת לשון הגמרא בדבר מהות התפילה, "דרחמי נינהו"- הוזכר בחיוב נשים להתפלל (ברכות כ. ובעניין תשלומין "או דילמא כיון דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי, מצלי ואזיל" (ברכות כו.), היינו תפילה הווי חפצא של מעשה מצווה כיוון דהוי רחמי.

לפי דברים אלו, מבואר חובת הנשים להתפלל.
שואלים רבים, הרי תפילה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, ואמאי חייבות? ולדידן פשוט. כל פטור במצוות עשה שהזמן גרמא נאמר כשהחפצא של המצווה נובעת עקב חיוב הגברא. כאשר חיוב הגברא מחדש חפצא שלמצווה. אך חפצא של תפילה, לעומת שאר המצוות, אינה נולדת מחיוב הגברא, אלא היא חפצא של מצווה באשר היותה חפצא של רחמים ותחנונים. ממילא הוא אינו תלוי כלל וכלל בזמן. דברים אלו כתב הרב יוסף דב סוולויציק זצ"ל, (אך איני מבין שיחתו. מדבריו נשמע שאכן זה תלוי בזמן, אך עקב היותה חפצא של רחמים שאינה נולדת מחיוב הגברא, לא נאמר שנשים פטורות. לפני השאלה העמוקה ב'הלכות' חפצא של תפילה לעומת חפצא של שאר מצוות, אמאי אכפת לן מהיכן נגזר ומתוודע לנו שיש כזה חפצא של מעשה מצווה, ביחס לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, נשאל מדוע זה תלוי בזמן? הרי חפצא של של תפילה אינה תלויה בזמן, שהרי כלפיי לייא, חובת הגברא נובעת עקב היותה חפצא של רחמים, וחפצא של רחמים יתכן בכל שעה ושעה, וחובת הגברא התלויה בזמן הינו שעת התפילה שקבעו חז"ל, והיא היא התלויה בזמן.)

-יסוד שיטת ר' אלעזר דספק התפלל, אינו רשאי לחזור ולהתפלל. 

בעבודה זרה ז: "דתניא: נחום המדי אומר: שואל אדם צרכיו בשומע תפילה. אמר מר מינה דההיא דתליא באשלי רברבי דתניא רבי אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנאמר: "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" אין שיחה אלא תפילה וכו' ורבי יהושע אומר: יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו שנאמר "אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" וכו'"

הגמרא דוחה את ראיית התנאים מהפסוקים, כיוון שהפסוקים לא מדוייקים כשיטתם, וממילא, התנאים חלוקים ביסוד אחר.
במאי קמפלגי? בדדריש ר' שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן? ממשה רבינו דכתיב "ה' א-לוהים אתה החלות להראות את עבדך וגו' וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. רבי יהושע סבר ילפינן ממשה. ור"א סבר לא ילפינן. וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אבל אם בא לומר אחר תפילתו, אפילו כסדר יוה"כ."

היינו, שחלוקים הם בשתי יסודות.

א) סידור השבח קודם תביעת הצרכים- כתפילתו של משה רבינו. ב) בקשת צרכים פרטיים, נאמרים לפני התפילה (ר' אליעזר) או לאחר התפילה (ר' יהושע). ועל יסוד זה, ואך על יסוד זה חלוקים חכמים ואומרים שאף בתוך התפילה, מותר.
חכמים מסכימים עם ר' יהושע שקודם צריך לסדר את השבח, ורק אח"כ לבקש צרכיו, אך חלוקים עליו בכך שאף בתוך התפילה רשאי לבקש צרכיו (בסוף כל ברכה, או בשומע תפילה).
מעין זה בגמרא בברכות לא.- "יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל? כבר מפורש על ידי שלמה "לשמוע אל הרנה ואל התפילה" רנה זו תפילה, תפילה זו בקשה. אין אומר דבר, אחר אמת ויציב. אבל אחר התפילה, אפילו כסדר וידוי של יוה"כ- אומר."
וכותב שם רש"י: "כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפילה ואח"כ יתפלל ג' ברכות ראשונות" וצ"ע בדבריו, הלא תפילת שמונה עשרה נתקנה כסדרה, ואם שינה אפילו רק את סדר הברכות האמצעיות (כגון, ברכת 'סלח לנו' קודם ברכת 'אתה חונן') לא יצא, לשיטת תוס בברכות לד. ד"ה אמצעיות וכן שיטת רוב הראשונים. על אחת כמה וכמה כשהקדים את כל המערכת האמצעיות לראשונות. ולמה זקוקים אנו ללימוד מיוחד?
אך נראה פשוט, דהגמרא חילקה בדבר שאלת בקשה (המערכת האמצעית של ברכות התפילה) הקודמת לשבח, ובין שאלה פרטית בתוך התפילה. 
נראה, דבמצוות תפילה נאמרו 2 יסודות- 
1) סדר חובת התפילה- האדם חייב לרצות את בוראו בדברי שבח, ורק אחר כך לשפוך שיחו (בקשתו) לפניו. שיטת ר' יהושע וחכמים, וכך נפסק להלכה.
2) אדם אינו שואל צרכיו מחוץ למסגרת התפילה. שאלה כזו אסורה, דאיך יעיז העבד לגשת אל המלך שלא בשפה נכונה? ברם ההלכה קבעה, כי בקשת צורכי היחיד תלוי בשימוש מטבע של תפילה לאחריה או לפניה, ברם אסור לזעוק אל ה' מבלי להשתמש במסגרת התפילה.
ר' אליעזר סובר- שכל הוספה בתוך התפילה- במטבע הלשון שטבעו חז"ל, או לאחריה, מחסירה מאיכותה. אך לפניה, כשתפילה 'עוברת' לבקשה, רשאי להוסיף. ר' יהושע סבר- שאין סיבה לסיים את דבריו דווקא בנוסח התפילה., ומכיוון שחייב לשבח קודם תביעת צרכיו, לא הותרה לו בקשת  צרכיו הפרטיים, אלא לאחר נוסח התפילה שתיקנו חז"ל. ואף הוא מסכים דבקשה בתוך התפילה, הווי גריעה מלשון שטבעו חז"ל.
חכמים סברו לא כשתיהם, היינו שאף בתוך התפילה רשאי לבקש צרכיו ואין זה חסרון. (חכמים שללו בדבריהם רק את הסברא של ר' אליעזר ור' יהושע בדבר בקשת צרכיו של היחיד הפוגמת באיכותה של התפילה, אך מודים שחייב לשבח ורק אח"כ לתבוע את הצרכיים)
הפגם בבקשת צרכיו קודם התפילה, אינה רק בכך שהיא לא נאמרת כסדר שתיקנו חז"ל, אלא בגלל שחסר למתפלל את ה'מתיר' עמידה לבא לפני המלך. ולזה התייחס רש"י ולימדנו שהבעיה בהקדמת ברכות הבקשה, הינו בדין עמידה וקבלת היתר לפני ה', ולא בסדר נוסח התפילה. ופירוש הגמרא ש "יכול ישאל אדם צרכיו"- הינו  צרכיו הפרטיים "ואח"כ יתפלל". וזהו שאסרה הגמרא ואמרה, שרק אחר שהתפלל, הותרה לו בקשתו האישית. ז.א. הגמרא לא הביאה מקור שלא יוצאים ידי חובה, אלא הסבר לצורת סדר התפילה. (דבר זה אמרו (עד כמה שהבנתי את דבריו) הרב יוסף דב סולוויצק זצ"ל בהבנת הגמרא ובדברי רש"י, אבל מנין לו שיחיד מבקש צרכיו שלא בתוך התפילה, בברכה בשם הוויה?)
לאור הנחה מספר שתים, נוכל להבין שתי סוגיות.
1) במשנה בברכות כח: כתוב " ר' יהושע אומר, ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה ואומר "הושע את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך" 
ובסוגיה בכט: מביאה הגמרא ברייתא, ובה מחלוקת תנאים בנוסח התפילה. "ר' אליעזר אומר עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפילה.  ר' יהושע אומר שמע שוועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם. ר' אליעזר ברבי צדוק אומר שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם. אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' א-לקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה מחסורה (והטוב בעינך עשה) בא"י שומע תפילה."
ולכאורה, מה ההבדל אם משתמשים בנוסחה זו או אחרת? (ומה ההבדל בין הנוסחאות?)
ולאור דברינו, כיוון שאין המתפלל משתמש במטבע של תפילה, של חז"ל- אנשי כנסת הגדולה, ממילא הוא אסור בריצוי ותחינה. אך, כיוון ששעת סכנה היא, התירו לו להתפלל, אך בקושי.

ושתי יסודות בוקעים מכאן- 1. שהתפילה תהיה קצרה, 2. שהתפילה תאמר בצורה כללית-  2.1) כללית ביחס למבקש, היינו לא יבקש על עצמו. 2.2) וכן, כללית ביחס לבקשה. 
ר' יהושע אומר "הושע את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך". א) על כלל הציבור- 'את עמך את שארית ישראל' 'צרכיהם' ב) צרכים בצורה כללית- 'הושע', 'צרכיהם' .
ר' אליעזר מחמיר אף יותר, ולא התיר אלא בקשת רצונו של מקום: "עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה" ('נחת רוח' פירש רש"י: שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות כגון על ידי חיות ולסטים". נאמר בקשה כללית ביחס לעם (א) ובקשת צרכיו בצורה עקיפה, ע"י כך שלא יתערבב רוחם עם חיות ולסטים...)
'אחרים', הכי מחמירים. הברכה פותחת בהצגת עובדה- " צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה" וומשיכה בקוויה, 'לו יהי', ו"יהי רצון מלפניך". אין בה אף בקשה.
2) הסוגיה בר"ה יז: כתוב" ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר בתפילה, אמר לו "כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" 
רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים עד שיאור היום"
ואמאי צריך הלכה שיכולין להתפלל בימי סליחה ותעניות כששבים מעוונתיהם? אין זאת אלא כיון שאין הסליחות בעשי"ת נאמרות במסגרת התפילה.
ראיה זו הביאה הרב יוסף דב סולוויציק, ואינה ברורה לי כלל.

ונפתח יסוד צדדי -שכל התפילה צריכה היתר עמידה לפני ה'- , ונבוא להגדיר את מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן.

יסוד- תפילת החובה צריכה מתיר
נראה פשוט, שלא רק שאלת צרכים פרטיים בלשון כל אדם זקוקה להיתר עמידה, והיינו, בקשת הצרכים במסגרת התפילה, אלא אף תביעת הצרכים הנאמרת בלשון רבותינו- כל המערכת של הברכות האמצעית מ'אתה חונן' ועד 'שמע קולנו'- צריכה היתר עמידה של העבד לפני אדונו.
וזהו שנאמר במסכת ע"ז ז: דיסדר שבחו ורק אח"כ יתפלל. כלומר ג' ראשונות מתירות את האמצעיות- שיש בהן תחינה ובקשה. רש"י: "שלש ברכות ראשונות אבות, גבורות וקדושת ה' שאין בהן תפילה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש בהן דברי תחינה ותפילה". והיינו, השבח מתיר את העמידה לפני הא-ל.
ברכות השבח עצמן זקוקות ל'מתיר'.
הגמרא במגילה יח. כותבת "וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזרו ויסדום,
מכאן ואילך אסור לספר בשבחו שלהקב"ה דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהילתו." 
מצינו יסוד בפסוק, שניתן להשמיע תהילה, אבל להשמיע כל תהילתו, לא יתכן. וכותב רש"י על אתר ד"ה 'למי שיכול'- ואין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא מה שתקנו חכמים".
2) "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמר היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע."- מצינו את אותו יסוד בפסוק, שניתן לשבח את ה'. (אך בפסוק זה חודש, שאם מספרים יותר מדי- נעקר האדם מן העולם.)
3) דרש רבי יהודה איש כפר גובריא ואמרי לה כפר איש גיבור חיל, מאי דכתיב לך דומיה תהלה? סמא דכולא משתוקא. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא מילה בסלע משתוקא בתרין". וכן מצינו שוב את היסוד שמותר לשבח, שהרי לך דומיה תהילה, היינו למעט בתהילה, משמע שיש תהילה. (וכן, בפסוק זה חודש, שדרך זו עדיפה- היינו, לא רק שהאדם נעקר מן העולם בספרו יותר מדי בשבח ה', אלא הוא אף גורע. כיוון שמיעוט בדברי שבח היא היא תהילה. והאימרה דמערבא מכילה בעומקה יסוד זה. 'מילה בסלע'- היינו (אחר) אמירת מילת שבח, שתיקא בתרי- השתיקא שווה יותר שבח מאמירתה. אין באמירתם של מערבא 2 מציאויות חלוקות. אלא אמירה בת מציאות אחת של 'מילה ולאחריו שתיקה', החלק השני עומד על החלק הראשון).
אם כן נמצא, שכל התפילה, אף ברכות השבח, צריכה מתיר.

ובגמרא בברכות לא. בפרק אין עומדין כתוב "יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש ע"י דניאל, וזימנין תלתא וכו' ".

היינו שאין להתפלל יותר משלוש תפילות. וברא"ש שם סיכם את דברי תלמידי רבינו יונה שהביאו ראיה מסוגיה זו לשיטת רב האי גאון שתפלת נדבה אסורה ללא חידוש דבר, ופירשו כך את הגמ'- "דודאי לא קמיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כולו, אלא בתפלת הרשות קמיבעיא ליה, והשיב לן דלא יתפלל אלא ג' פעמים, א"כ היכי קאמר רבי יוחנן שמותר להתפלל כל היום? אלא ודאי רבי יוחנן לא קאמר אלא היכא שמחדש  בה דבר, והא דפרק אין עומדין הכי קאמר, יכול יתפלל אדם כל היום כולו בלא חידוש? והשיב לו דאסור, כמי שמתפלל לחובה, הואיל ואין עושה תפילתו תפילת תחנונים לחדש בה דבר."

היינו, שפעולת התפילה תלויה לא רק בחפצא של תפילה בתבניתה המורכבת מי"ח ברכות, כי אם גם  בהיתר נטילת רשות לעמוד לפני המלך. תפילה, כפי שכתבנו לעיל, זקוקה למתיר המאפשרת לעבד לעמוד לפני אדונו ולתבוע צרכיו. בלי נטילת רשות, אין היתר לעבד להתפלל, ועל כן לא יצא.

והנה, בג' תפילות החובה, עיקר המתיר לגברא לעמוד בתפילה נובע מהחיוב המוטל עליו. החיוב מהווה מתיר עמידה לפני ה', שאחרת לא יוכל למלא את חיוב התפילה בזמנה. אם כן, כשפקעה חובת הגברא, על אף שחפצא של תפילה בתבניתה ישנו, אך ה'מתיר' לתפילה נעדר, ועל כן אסור בתפילה. וזה מה שאמר הרא"ש שרבי יוחנן מתכוון לתפילת נדבה- מכיוון שנעדר חיוב הגברא להתפלל, על אף שיש עדיין חפצא של תפילה, האדם אינו מותר בעמידה לפני הא-ל -ואם כן היאך אמר רבי יוחנן שמותר להתפלל כל היום כולו? אלא זהו דווקא במידה שיכול לחדש בה דבר, הצורך הוא הוא מהווה מתיר עמידה, שהרי המחייב לעמוד בתפילה בכלל היא צרה, צורך, כל דבר שמיצר לאדם ורוצה לבקש ולהתפלל, מותרת תפילתו בתור נדבה.

יוצא, שהיסוד שלמדנו לעיל שצריך לחדש דבר בתפילת נדבה, לא נאמר בצורת תפילת נדבה. דהיינו-שעקב היותה תפילת נדבה, נוסחתה שונה מתפילת חובה. ואם לא חידש בה דבר, לא התפלל תפילת נדבה במתכונתה ובתבניתה, ודינו כאילו חסר אחת הברכות- כי אם נאמר ב'מתיר' להתפלל. אם התפלל בלי לחדש בה דבר, אין התפילה פגומה, ולא הווי בכלל משנה ממטבע שטבעו חכמים. ברם, לא קיים דבר מצווה, כלל, כיוון שלא קיבל היתר להוציא תפילתו ובקשתו לפני האל. 

ועל כן מובן פסק התוספות והרא"ש- ע"פ דברי רב האי גאון שיש דבר כזה תפילת נדבה בעולם- שבספק התפלל אינו צריך לחדש בה דבר.  לו צורך חידוש דבר היה נאמר בנוסחת התפילה, לא היה מקום לחלק בין נסתפק להעדר ספק, אלא היה צריך לחדש בה דבר שמא הוא אינו חייב בתפילת החובה- אלא בתפילת הרשות. דשמא התפלל ותפילה זו נדבה ובעינן חידוש דבר בעצמותה- בחפצא של תפילת נדבה. אך אם חידוש דבר, הווי דין ה'מתיר' לעמוד בתפילה, אם כן, עצם הספק היא היא המתירה לו לעמוד לפני אדונו, שהרי מוטל עליו לקיים את המצווה. (ואין זה ספק ברכות להקל, מכיוון שיש חפצא של תפילה בעולם)

אך על יסוד זה חולק ר' אלעזר, ולשיטתו, תפילה לא הווי חפצא של מצווה ללא חידוש דבר.

מצינו, לכאורה, במשנה בברכות כח: " ר"א אומר העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". ובגמרא בברכות כט: מבואר "מאי קבע? וכו' רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו, כל שאינו יכול לחדש בה דבר". היינו, שלדעת רבה ורב יוסף (בשיטת ר' אליעזר), אין התפילה חלה- חפצא של תפילה- לולא שחידש בה דבר. לחדש דבר אינו דין של 'מתיר', אלא דין בחלות שמה של תפילה בברכותיה כתקנת רבותינו.
דהיינו שלשיטתם, יש כאן חפצא של תפילה חדשה. זאת אומרת, בנוסף על צורת התפילה שהוטבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה, נאמר כאן חובה לחדש בה דבר, ואם לא, אין התפילה חלה. 

אם כנים הדברים, ר' אלעזר סובר (כר' אליעזר, ר' יהושע וחכמים) שאין לבקש צרכים שלא במסגרת התפילה. וכן, בספק התפלל, אין לאדם היתר לעמוד לפני בוראו, שהרי גם לדעתו, בפשיטות צריך 'היתר' עמידה. אך יותר מזאת, בספק התפלל אינו יכול להתפלל לולא חידש בה דבר, שהרי אין חלות תפילה. אין חפצא של תפילה לולא חידש בה דבר, וממילא יעבור המתפלל על 'לא תישא שם השם לשווא' והווי ברכה לבטלה.

המתיר להתפלל תפילת חובה  (מלכתחילה)

במשנה בברכות ל: כתוב "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש " והגמרא מלמדת אותנו ש- " ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה. רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא."
ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה"

ומבאר תוספות ד"ה רבנן עבדי כמתניתין- "וכותייהו קי"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש (דין המשנה) ושמחה של מצוה (דין הברייתא השניה) כגון: שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה"
מדברי תוספות נראה כי תקנת פסוקי דזמרה, מהותה, בכדי להתפלל מתוך שמחה של מצווה. אך הלכה זו צריכה ביאור, שהרי פסוקי דזמרה באים בברכה לפניהם ולאחריהם, ואם כל אמירתם מיוסדת על דין ש"אין עומדין בתפילה מתוך שחוק אלא מתוך שמחה של מצווה", ברכה זו מה טיבה?

נראה לומר, כי ישנו מתיר מיוחד בתפלה המשתייך אף בתפילת חובה. ואמנם מתיר זה אינו מעכב, אך לכתחילה זקוקים אנו לאמירה המתירה את התפילה, והיא בשמחה של מצווה. ופירושה של 'שמחה של מצווה'- סידור תהילות ותשבחות שבכתבי הקודש.

רש"י ד"ה אלא מתוך שמחה  "- כגון דברי תנחומים של תורה. כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח. ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן"
אמירת שירות ותשבחות אינו רק גורם מצב רוח, בכדי להתפלל. אלא היא אף המתיר לאדם בכדי שיוכל לגשת אל ה' ולבקש צרכיו. ונראה, שיסוד דין זה בוקע מדברי ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל.

וכתב הרי"ף כג. שכתב "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר שבחו של מקום וכו' וגרסינן בפרק קמא אמר רבי אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא וגרסינן בפרק כל כתבי הקודש, אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרה אמרינן, מאי ניהו מתהילה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו, ברוך שאמר וישתבח. הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים ליה לשמונה עשרה" – הריף השתמש במאמרו של רבי שמלאי בכדי להסביר את דין פסוקי דזמרה. מבואר ברי"ף, כי פסוקי דזמרה, הוי מתיר התפילה.

יוצא ששתי הלכות נאמרו בדינו של רבי שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. 

1) מטבע של תפילה שנתקנה ע"י רבותינו המתירה תביעת צרכים, בתוך התפילה, ובקשה לאחריה. והיינו "יסדר שבחו של מקום" ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה.
2) האדם חייב (לכתחילה) לסדר שירות ותשבחות קודם התפילה. וסידור זה מתיר, ומכשיר, את התפילה והעמידה לפני השכינה. אם כן אנו מבינים מדוע נתקנה ברכה לפניה ולאחריה, מכיוון שאמירת תהילות ותשבחות מהוות חלות של מתיר ומכשיר.

ונראה כי ב'מתיר' זה נכללו אף יותר-
1) פסוקי דזמרה עם ברכות ברוך שאמר וישתבח (כפי שכתבנו לעיל).
2) אמירת ק"ש וברכותיה, אשר חרף היותה חטיבה בפני עצמו הקשורה בחובת קריאת שמע ונאמרת אף בלא שמונה עשרה, מהווה אף היא חפצא של מתיר, משום שגם בה אנו מסדרים שבחו של מקום. רצוי השבח מתקיים בשתי אופנים. א) על ידי קריאת פסוקי תהילים ודברי שירה מכתבי הקודש. ב) על ידי שבח במסגרת ברכה לפניה ולאחריה.

גם בהלכות שירה במקדש נקבעו שני סוגי שבח אלו. א) שירה ע"י קריאת מזמורי תהילים. וכן מפורש בעזרא ג, י-יא "ויסדו הבנים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל ויענו בהלל ובהודת לה' כי טוב לעולם חסדו". ב)שירה על ידי הרצאת ברכה, כמבואר בנחמיה ט, ד "ויקם על מעלה הלוים ישוע ובני קדמיאל שבניה וכו' ויאמרו הלווים ישוע וקדמיאל בני חשבניה שרביה הודיה שבניה פתחיה, קומו ברכו את ה' א-להיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל תהילה".

הגמרא בסוטה מ. כותבת "תנו רבנן, מנין שאין עונים אמן במקדש? שנאמר "קומו וברכו את ה'      א-להיכם מן העולם". ומנין שעל כל ברכה וברכה תהלה? שנאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה וברכה תן לו תהילה". מבואר, כי יסוד עניית אמן, ובמקדש ב'ברוך שם וכו' ' הוי תהילה. ברכה היא חפצא של שירה ומחייבת את השומעים בעניית אמן, או 'ברוך שם וכו'- בבית המקדש.

אם כן, לפני תפילה אנו אומרים שתי סוגי שירה. א) פסוקי דזמרה (תהילים). ב) ברכה על פי מטבע שקבעו חכמים, דהיינו ברכות קריאת שמע. אך מתמזגים המה ליחידה אחת של שיר ושבח לבורא עולם.

החלק הראשון של שבחו של מקום, נתקן בברכה לפניו ולאחריו בה אנו אומרים בפירוש "ובשירי דוד עבדך נהללך ה' א-להינו בשבחות ובזמרות" בברכת ברוך שאמר. החלק השני מתמצה בברכות קריאת שמע שתוכנן, שבח והודאה לבורא עולם.

 
שתי הנחות אלו, כי קריאת פסוקי דזמרה הוי מתיר של תפילה, וכי מצטרפת היא לחטיבה מיוחדת של תשבחות עם ברכות ק"ש מבוסס על 6 ראיות בהלכה.

1) "בהגהות מיימוניות" על הרמב"ם לגבי פסוקי דזמרה הלכות תפילה פ"ו סעיף נ, שציטט את דברי הערוך שהביא את דברי רב משה גאון שאמר על אלו חלקים בתפילה, צריך המאחר לדלג, והסיק, "אבל לומר פסוקי דזמרה אחר תפילה- לא דקודם נתקנו"
רוב הראשונים, וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן נ"ב) כי ניתן לומר פסוקי דזמרה אחר התפילה, אך דווקא שלא בברכותיה כי נתקנו רק קודם התפילה. וכן משמע ברמב"ם בהלכות תפילה פ"ז הי"ב שכתב: "ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהילים בכל יום ויום וכו' וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו ברכה לפני הזמירות והוא ברוך שאמר, וברכה לאחריהם והוא ישתבח ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע"

מוכח, כי קריאת פסוקי דזמרה אינה מתייצבת כקיום מצווה לבדה, אלא קשורה היא בתפילה. לו הרצאת פסוקי דזמרה היתה מהווה קיום הלל ושבח, כמו קריאת 'הלל המצרי', היא הייתה נוהגת כל היום ללא תלות בגורם אחר (כגון התפילה), כמבואר במשנה במגילה כ.

2)בשבת קיח: "א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרא" הגמרא קוראת לפסוקי דזמרה, הלל. 
ולכאורה קשה, מדוע לא תיקנו לברך על פסוקי דזמרה "אשר קידשנו במצוותיו", דאם תאמר, שלא נתקנו כתקנה גמורה כחומרת הלל המצרי, פוק חזי דנתקנה עם ברכה, לפניהם ולאחריהם. הרי שרז"ל החשיבום והעלום לדרגת ברכה. 
מוכח, שהיא אנה מתייצבת כקיום מצווה לבדה, אלא שורשה בתפילה, וממילא, ודאי שאין להכניס בברכה זו 'אשר קידשנו במצוותיו', שהרי אין בזה קיום בפני עצמו, אלא כל אמירתו הינו מתיר לתפילה. 

3) להלכה נפסק בסימן תק"ב, שאף אם עברה זמנה של ק"ש קוראים עדיין את ברכותיה ומתפללים, ולכאורה, אמאי? נראה מכאן שברכות ק"ש הווי מתיר לתפילה, ולא רק ברכותיה של ק"ש. 

4) הנה רשי במגילה כג: "אין פורסין את שמע וכו' פחות מעשרה" כתב: "מניין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע"
ובר"ן הביא בשמו "פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר אור וכו' " רואים, שעל אף שכולם קראו ק"ש עם ברכותיה, יכול אחד לרדת לומר קדיש ולברך ברכו וברכה ראשונה של קריאת שמע. רש"י כנראה סובר שאין ברכות ק"ש רק ברכותיה, אלא אף חלות שם מתיר לתפילה בכך שיש בהם שבח לבורא עולם.

5) בברכת יוצר אור אנו כוללים קדושה, ולכאורה, מה ענין קדושה לברכת המאורות? אמנם לדברינו הדבר מחוור, כי ברכה זו על אף שעיקר קיומה הוא בתורת ברכה ראשונה של ק"ש, משמשת היא אף כסידור שבחו של מקום בתבנית ברכה על פי גזירת הכתוב ד"ויברכו שם כבודך", וקיום שירה ושבח יש בה.

6) הובא בשם הירושלמי ב"הגהות מיימוניות" מהלכות תפילה פ"י סעיף ע, "המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה". לו הרצאת פסוקי דזמרה מהווים קיום אמרית תשבחות בלי הצטרפות לברכות ק"ש, איזה עבירה, איסור הפסק יש כאן? איסור זה מוכיח כי ישנו קיום מיוחד של חטיבה אחת, פסוקי דזמרה עם ברכות ק"ש.

יסוד- סמיכת גאולה לתפילה

-סידור תשבחות לפני ה' 

ונראה, כי ההלכה של סמיכת גאולה לתפילה, היינו חובת סידור תשבחות לפני הקב"ה קודם התפילה- והרצאה זו מתירה את העמידה לפני ה'. "גאולה" פירושה השבח הכלול בברכות ק"ש. וכותב רש"י בברכות ד. "וסמיכת גאולה לתפילה רמזה דוד בספר תהילים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמרינן בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג. אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב תובע צרכיו." מפורש ברש"י בשם הירושלמי כי סמיכת גאולה לתפילה, פירושה- ריצוי הקב"ה לפני תפילה בשירות ותשבחות. והיינו גם מה שאמר רשי בברכות לא. ד"ה שמחה "אלא מתוך שמחה וכו כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהילה לדוד שהוא של שבח וכו" מבואר, אישור נוסף להנחה זו שגאולה פירושה – שירה עובר לתפילה, היא המתירה עמידה לפני ה'.

אך יש יסוד נוסף בסמיכת גאולה לתפילה.

קבלת עול מלכות שמים

בברכות ט: כתוב "לק"ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה, תניא נמי הכי ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא מאי קראה? ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים העיד ר"י אליקים משום קהלא קדישא בירושלים כל הוסמך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום."

והקשו תוספות "וא"ת והלא העולם סומכין גאולה לתפילה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה? וי"ל דהכי קאמר, כל הסומך גאולה לתפילה כוותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ ותפילה אחר הנץ." דברי התוספות תמוהים, הרי הסוגיה עוסקת בסמיכת גאולה לתפילה, ולא בהידור ותיקין- היינו, לכאורה- החיוב של סמיכה נוגע לסדר התפילה, והידור ותיקין נוגע לזמן ק"ש.
מדברי תוספות מוכח כי יש קשר בין הדינים. בעלי התוספות מלמדים אותנו כי קיום ותיקין כרוך עם סמיכה.

בביאור הדבר נראה, פירוש הפסוק "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" פירש רש"י שם: "מתי מתיראין ממך? כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק"ש ". היינו, מנהג ותיקין קשורה בקיום ק"ש- לכתחילה צריך לקבל עול מלכות שמים עם זריחת השמש.
ברם, לקמן בברכות כט: כותב "מאי קבע? וכו אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוויהו כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן מצווה להתפלל עם דמדומי חמה וא"ר זירא מאי קרא "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" וכותב רש"י : "ייראוך עם שמש זו תפילת יוצר" מבואר, כי מנהג ותיקין עיקרו בתפילה. 
נראה שבוותיקין יש חיוב קיום בשתי הלכות 1) שיקרא ק"ש עם הנץ החמה. 2) שיתפלל בסמוך לנץ.
מהלכה זו יוצא יסוד, ישנו קיום מיוחד של תפילה עם קריאת שמע. ושתיהן מתקיימות עם הנץ החמה על פי גזירת הכתוב "ייראוך עם שמש". אשר פירושה קבלת עול מלכות שמים (כפי שפירש רש"י)  עם זריחת השמש. ובחלות קבלת מורא, שתיהן עולות בקנה אחד ומהוות פעולה אחת של "ייראוך עם שמש".

לאור דברינו, חלוקה מערכת פסוקי דזמרה מברכות קריאת שמע וברכותיה. בעוד פסוקי דזמרה מהווה רק מתיר לתפילה, ברכות קריאת שמע אינם משמשים רק כמתיר לתפילה, אלא כמחייב. בשעה שהוא גומר ברכות קריאת שמע הוא מחוייב להתפלל לא רק משום חובת התפילה, אלא אף בכדי לקיים "ייראוך עם שמש". חלות שם צירוף קבלת עול מלכות שמים יחד עם תפילה מוגבל לברכות קריאת שמע ואין לו שום שייכות לפסוקי דזמרה. 

אם כנים הדברים, נמצא תשובות לכל שאלותינו. 
יובן מדוע בשחרית אין מפסיקים בקדיש, אך בתפילת ערבית מפסיקים על אף שבעלי התוספות והרמב"ם פסקו כר' יוחנן שצריך לסמוך. 
ביחס לערבית, קיים רק היבט אחד של סמיכה- והוא המתיר. אבל החובה של קבלת עול מלכות שמים על ידי תפילה אינו קיים, מכיוון שתפילת ערבית רשות. ברכות ק"ש אינן מתמזגות לחטיבה אחת של מעשה מצווה עם התפילה. כלפי לייא, המתיר מסוייג מן הדבר שניתר על ידו, והוויתו נחשבת פעולה עצמאית שאינה משתלבת בפעולת התפילה. שירות ותשבחות קודמות לתפילה, אבל אין בהם קיום תפילה, וממילא ניתן, ואף רצוי להפסיק ביניהן ולהבליט את אופי הברכות כמערכת מיוחדת, ולהפרידה מהתפילה. (ולכן אף אחר פסוקי דזמרה אנו אומרים קדיש, כיוון דהווי מתיר לתפילה, ולא חפצא של "ייראוך עם שמש")
לעומת זאת בשחרית, נוסף לנו החיוב של "ייראוך עם שמש" שמלמדת אותנו ההלכה, ברכות ק"ש ותפילה הוי חפצא אחד של קבלת מלכות שמים, חטיבה אחת. אם כן קדיש מופקע כלל וכלל.

וכן, לא רק הקדיש הוכנס כמפריד בין ברכות שמע לתפילה, שהרי קדיש נאמר רק בציבור, תיקנו רבנן סבוראי את ברכת "ה' ברוך לעולם אמן ואמן" שניתן לאמרה אף ביחיד. פסוקים אלו מהווים את אותו רעיון של פסוקי דזמרה, אך בעוד פסוקי דזמרה צריכים לבוא קודם קריאת שמע, כיוון שברכות ק"ש ותפילה הוי חפצא של "ייראוך עם שמש", בערב אין זה כך, ואדרבה, הוא בא להפריד. בתפילת הערב, ברכות ק"ש הוי מתיר, ותפילה הוי ניתר.

כמו כן, ניחא שיטת הרמב"ם שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו, כמו שכתב הרמב"ם "להודיע שכבר השלים כל ברכותיו", שהרי אין לאמן כזה שום קשר, זיקה, לגאולה של שחרית. כיוון שברכות ק"ש ותפילה קשורות ואחוזות אהדדי. אבל בערבית, דברכות ק"ש באו להתיר את התפילה אבל נפרדות הנה ממנה, שפיר אומר אמן אחרי עצמו, להודיע שכבר השלים כל ברכותיו.
ולקושיתנו, למה סובר הרמב"ם שבציבור עונים אמן אחרי גאל ישראל אף בשחרית, נראה בדעת הרמב"ם עצמו שיש לחלק בין העניות. אמן בתר ברכת עצמו נאמר כהודעת סיום ("להודיע שכבר השלים כל ברכותיו") לעומת זאת, כשאנו יוצאים בברכות הש"צ, האמן בא בחלות שם קבלת דברים. וכמו שמבואר ברמב"ם בהלכות ברכות פ"א הי"א, שבעניית אמן אדם יוצא ידי חובתו אף אם לא נתכוון לצאת, וכנראה שזהו היסוד שנקבע בגמרא בשבועות לו. "אמן בו קבלת דברים", שכן הרמ"ם כתב "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אחר המברך הרי זה כמברך". (במאמר מוסגר, הרמב"ם מחלק בין כוונה לצאת, המבוססת על ההלכה 'שומע כעונה', ואין היא שייכת במיוחד לברכה. כגון השומע תקיעת שופר, קריאת מגילה והלל שאם כוון לצאת יוצא ידי חובת המצווה. לבין עניית אמן, שהלכה זו היא בהלכות ברכות. כל העונה אמן אחר ברכת עצמו, כמוציא הברכה בפיו.) אין עניית אמן מפסיקה בין גאל ישראל לתפילה, כיוון ששהאמן אינו סימן סיום וחתימה של הברכות עד עכשיו, אדרבה, על ידי עניית האמן הוא כמוציא הברכה מפיו. מכיוון שכך, עונים אמן אף אחר ברכת גאל ישראל בשחרית. אבל עניית אמן אחר ברכת עצמו הווי הפסק, והודעה שסיים כל ברכותיו, אומר רק בתפילת ערבית.

תפילת רשות ותפילת חובה מהווים שני חפצים של תפילה ושתי חלותי שמות. ופוק חזי, שהרי הרמב"ם בהלכות תפילה פ"י ה"ו פסק, שאדם שירד להתפלל ערבית ונזכר שכבר התפלל- אינו מפסיק, דחצי תפילה כנדבה וחציה כרשות מצטרפים. אך חצי תפילה חובה וחציה רשות אינם מצטרפים, מכיוון שאילו שתי חפצות בעלי חלות שונה.

גם בנוגע למתיר התפילה, הוי שני חפצות שונות. בנוגע לתפילת חובה, המתיר לתפילה מתבטא גם כמחייב, כלומר- לאחר ריצוי הקב"ה בתהלה וברכה, חובתו של האדם להמשיך בתפילה- וממילא לרצות בשבח, מכיוון שהוא חייב בגזירת הכתוב של "ייראוך עם שמש". אין הם רק סידור ברכה ותהילה ומיד לאחריו תפילה- שלא יהיה בבחינת דפיקה על פתחו של מלך מבלי להמתין שהמלך יצא, וכמו שדייק רש"י בברכות ד. (הבאנו לעיל) "למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך ומצאו שהפליג וכו' ", אלא מתיר שחובה עליו לאומרו. ההבדל בין תפילת הערב לתפילת השחר אינו רק בחיוב הגברא להתפלל, שבזה שונה תפילת ערבית שהיא רשות, יותר מזה, חפצא של מתיר הווי אך ורק כמתיר, ולא מתיר בעלת אופי של חובה לאומרה. ברכות קריאת שמע בשחרית, חובה על האדם להתפלל, ברם פסוקי דזמרה הן אכן מתיר, אך אינו מחייב ואינו מצטרף לתפילה כיחידה שלימה של "ייראוך עם שמש"- קבלת עול מלכות שמיים. לכן בערבית מהפכים את הסדר, אומרים ברכות קריאת שמע ואחר כך פסוקי דזמרה. המתיר, בתפילת הערב, מהווה גוף שונה מהתפילה. ערבית נטולה קיום איחוד ברכות ק"ש עם תפילה, ועל כן אומרים פסוקי "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" אחרי ברכות ק"ש כדי להפגין שאין צירוף כזה קיים כלל, והם מהווים רק חפצא של מתיר. 

אך בעלי התוספות בברכות חלוקים על זה, וסוברים שפסוקי "ברוך ה' לעולם וכו' " אינם בתורת מפסיק ובעלי אופי מתיר, אלא כגאולה אריכתא ואפילו לר' יוחנן אומרים פסוקים אלו. 

התוספות סוברים שברכת "ברוך ה' לעולם" לא סודר כמעין פסוקי דזמרה כפי שהבינו הגאונים והתוספות במגילה (כג.) כי אם בתורת ברכהכאחת מברכות ק"ש. אמנם, בברכת "ברוך ה' לעולם" אנו אומרים פסוקים מהתהילים, אבל אין אנו אומרים אותה כמובא מתהילים, אלא כמטבע של ברכה. על כן, אין ברכה זו באה כהפסק, אלא כהמשך ברכה בכל חלותה.
ובביאור הדבר נראה, כי התוספות בברכות סובר שאין אמירת דברי שירה ותהילה ותשבחות בלילה. אותה הלכה המפקיעה מצות הלל המצרי בלילה, כמובאר בגמרא במגילה כ: על פי הכתוב "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' ", או "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ממעטת גם את ההלל שבכל יום- אמירת פסוקי שבח. ראיה לדבר, העדר תפילת אשרי בתפילת הערב על אף שלדברי רש"י בברכות ד: שאמירת אשרי יושבי ג' פעמים ביום, נאמר "כנגד שלש תפילות". היינו, שמספר אמירות 'אשרי' מקביל, אך אינו נאמר במסגרת תפילת ערבית מפני שאין שירה בלילה. מאידך, קיום שירה על ידי ברכה לא הופקע בלילה, כיוון דבעצמותו הוא מהווה חלות השונה מהלל, לכן אי אפשר להנהיג את אמירת פסוקי "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" בתורת פסוקי דזמרה, והטביעו את אמירתה בצורת ברכה. המפסיק הינו הקדיש, ולא פסוקים אלו המהווים גאולה אריכתא.

ובביאור גאולה אריכתא נראה, כי ברכת גאולה כוללת בתוכה אמירת קבלת עול מלכות שמים, וכפי שאומרים "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם" "ה' ימלוך לעולם ועד", ומעין זה בשחרית "יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך". אך בערב, בנוסף לקבלת עול מלכות שמים בתוכנה, ישנו חיוב קבלת עול מלכות שמים המתבטאת במסירת עצמנו- הפקדת רוחנו להקב"ה ובתפילה שישמרנו. ראיה לדבר, חיוב ק"ש על המיטה, שיסודו קבלת מלכות שמים סמוך לשינה והפקדת חיי האדם ביד הבורא, שזה מבטא קבלת מלכות שמים. וחיוב זה נלמד מהפסוק "רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם,על משכבכם ודומו סלה"- כלומר, קבלו עליכם מלכות שמים קודם שתרדמו, ובכללה הפקדת הנפש. וכן בברכת המפיל החותמת בברכת "המאיר לעולם כולו בכבודו- שעניינה מלכות, מכיוון שתוכנה של התפילה אחוזה בהפקדת הרוח שמבטא מלכות.

לכן אמרה הגמרא שהשכיבנו כגאולה אריכתא, כלומר, בתפילה זו אנו מוסרים את עצמנו להקב"ה ומתפללים שישמור עלינו, ובכך מתבטא מלכותו של ה'. שתי נימות נאמרו כאן, מלכותו של ה' על העולם הפיזי, ומלכותו של ה' על האדם הפרטי- המבקש לשמור את נפשו אצל המלך לשמורו, המלך שלא ניתן לאנוס. מלכות ה' בוקעת ועולה משתי ברכות אלו.

אם נעיין בברכת ברוך ה' נראה, ששני הרעיונות, המלכת ה' והפקדת רוח האדם בידו, משמשים חוט הסיקרא של ברכה זו. וכך אנו אומרים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן וכו' וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא הא-לוהים ה' הוא הא-לוהים, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכו' כי בידך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' א-ל אמת וכו' " לכן אמרו התוספות כיי ברכה זו היא בכלל גאולה אריכתא.

וואו וואו איזה מאמר מטוררףף

הכותרת כזאת נכונה.

זה ממש אור שסמיכת גאולה לתפילה זה בעצם אומר שגאולה לפני תפילה- כאילו אשכרה הגאולה מגיעה לפני התפילה.

זה אומר שמחכה לנו כבר הישועה עוד לפני שאנחנו מתפללים וגם שלא נספיק להתפלל וכבר תגיעה גאולה.

(במלים אחרות אתה גאון והבנתי רק את הכותרת...חחח)

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)