היי כולם,
אני מתחבטת נואשות כבר המון זמן.
אני בזוגיות עם מישהו כבר מעל שנה.
מההתחלה וגם מידי פעם, מתעוררת לי תחושה של חוסר בלב. מרגישה שמשהו חסר בזוגיות ביננו.
כשאני בתחושה הזו, לא פעם מתעוררות לי תחושות של חוסר הערכה כלפיו, לגבי דברים קטנים ואולי חסרי חשיבות- כמו תנועות גוף, משהו לא מצחיק שנאמר.
אחרי חשיבה מרובה עם עצמי הגעתי למסקנה שמה שחסר לי זה שהוא לא מספיק מצחיק אותי, לא יודע לעודד אותי כשאני מבואסת. כשאנחנו צוחקים זה בעיקר בגללי וכשאני במצב רוח טוב (כלומר, אם אני לא במצב רוח טוב, הוא לא מצליח לגרום לי לחייך ואפילו יגרום למצב רוח שלי לרדת יותר). חסר לי שהוא לא מצליח להקליל אותי כשאני כבדה. הנקודה היר שהוא לא מצליח לשמח אותי כשאני למטה, וזה משהו שמאוד חסר לי.
יש לי יחסי חברות קרובים עם אנשים שלרוב מצליחים לשמח ולעודד אותי כשאני מבואסת, אבל כשאני מבואסת הוא משום מה לא הבנאדם שהכי בא לי לדבר איתו כי אני סוברת שממילא הוא לא יצליח .
חסרה לי שמחת חיים ואופטימיות וחוסן נפשי.
עקב התחושת חוסר המבאסת הזו, ככל הנראה שלא מתעורר לי הרצון להנשא לו.
כעת לאחר שאמרתי את הדברים שחסרים, אומר את הדברים הטובים: הוא בחור עם מידות טובות. אוהב אותי אהבת נפש. עברנו הרבה ביחד, הוא מכיל וסבלני, רגיש, חכם, וג'נטלמן אמיתי. בנוסף אני נמשכת אליו מאוד.
בהתחלה החלומות על עתיד איתו היו נראים לי טוב אבל עכשיו עם החוסר הערכה שמתעורר לי לעיתים כלפיו (שלא בצדק, אבל ייתכן שיש לי צרכים רגשיים שלא מסופקים) אני קצת חוששת. פתאום כל הרצונות שלי לטייל איתו פחות נראים לי אטרקטיביים ואני אחת שאוהבת לטייל. אבל התחושה של החוסר דווקא מתחזקת כשאנחנו נוסעים לבד למקום רחוק.
הייתי רוצה לחוש יציבות לאחר קשר של שנה, אכן היתה תקופה טובה אבל החששות חזרו. וגם החשש שאין בחורים טובים באמת בחוץ, הוא קצת מציב לי רף גבוה.כי הוא באמת בחור טוב.
ההחלטה מאוד קשה לי. אני חושבת שהרצון להנשא כן קיים בי, אבל משום מה איתו החששות חזקים מזה.
למה רק אחרי שנה אני מתעוררת?
נלחמתי בתחושות האלו הרבה זמן במחשבה שאני לא בסדר ואני זקוקה לעבודת המידות (מה שנכון כנראה בכל מקרה).
מעבר לזה- בכללי הזוגיות לא באה לנו מלכתחילה בקלות כי היו המון פערים ביננו והיינו עושים המון אבל המון שיחות "מה לא בסדר" כדי לגשר עליהם ולהבין איך כל אחד צריך לנהוג אחד כלפי השני. הכימיה לא היתה 100% עקב השוני ביננו.
יש בי גם פחד שלא אמצא אף אחד, אבל מעבר לזה רצון להתחתן בשמחה ואהבה גדולה והערכה.
מה אתם חושבים? מישהו נתקל בסיפור דומה ויוכל לייעץ לי על הבחירה?
אני מתחבטת נואשות כבר המון זמן.
אני בזוגיות עם מישהו כבר מעל שנה.
מההתחלה וגם מידי פעם, מתעוררת לי תחושה של חוסר בלב. מרגישה שמשהו חסר בזוגיות ביננו.
כשאני בתחושה הזו, לא פעם מתעוררות לי תחושות של חוסר הערכה כלפיו, לגבי דברים קטנים ואולי חסרי חשיבות- כמו תנועות גוף, משהו לא מצחיק שנאמר.
אחרי חשיבה מרובה עם עצמי הגעתי למסקנה שמה שחסר לי זה שהוא לא מספיק מצחיק אותי, לא יודע לעודד אותי כשאני מבואסת. כשאנחנו צוחקים זה בעיקר בגללי וכשאני במצב רוח טוב (כלומר, אם אני לא במצב רוח טוב, הוא לא מצליח לגרום לי לחייך ואפילו יגרום למצב רוח שלי לרדת יותר). חסר לי שהוא לא מצליח להקליל אותי כשאני כבדה. הנקודה היר שהוא לא מצליח לשמח אותי כשאני למטה, וזה משהו שמאוד חסר לי.
יש לי יחסי חברות קרובים עם אנשים שלרוב מצליחים לשמח ולעודד אותי כשאני מבואסת, אבל כשאני מבואסת הוא משום מה לא הבנאדם שהכי בא לי לדבר איתו כי אני סוברת שממילא הוא לא יצליח .
חסרה לי שמחת חיים ואופטימיות וחוסן נפשי.
עקב התחושת חוסר המבאסת הזו, ככל הנראה שלא מתעורר לי הרצון להנשא לו.
כעת לאחר שאמרתי את הדברים שחסרים, אומר את הדברים הטובים: הוא בחור עם מידות טובות. אוהב אותי אהבת נפש. עברנו הרבה ביחד, הוא מכיל וסבלני, רגיש, חכם, וג'נטלמן אמיתי. בנוסף אני נמשכת אליו מאוד.
בהתחלה החלומות על עתיד איתו היו נראים לי טוב אבל עכשיו עם החוסר הערכה שמתעורר לי לעיתים כלפיו (שלא בצדק, אבל ייתכן שיש לי צרכים רגשיים שלא מסופקים) אני קצת חוששת. פתאום כל הרצונות שלי לטייל איתו פחות נראים לי אטרקטיביים ואני אחת שאוהבת לטייל. אבל התחושה של החוסר דווקא מתחזקת כשאנחנו נוסעים לבד למקום רחוק.
הייתי רוצה לחוש יציבות לאחר קשר של שנה, אכן היתה תקופה טובה אבל החששות חזרו. וגם החשש שאין בחורים טובים באמת בחוץ, הוא קצת מציב לי רף גבוה.כי הוא באמת בחור טוב.
ההחלטה מאוד קשה לי. אני חושבת שהרצון להנשא כן קיים בי, אבל משום מה איתו החששות חזקים מזה.
למה רק אחרי שנה אני מתעוררת?
נלחמתי בתחושות האלו הרבה זמן במחשבה שאני לא בסדר ואני זקוקה לעבודת המידות (מה שנכון כנראה בכל מקרה).
מעבר לזה- בכללי הזוגיות לא באה לנו מלכתחילה בקלות כי היו המון פערים ביננו והיינו עושים המון אבל המון שיחות "מה לא בסדר" כדי לגשר עליהם ולהבין איך כל אחד צריך לנהוג אחד כלפי השני. הכימיה לא היתה 100% עקב השוני ביננו.
יש בי גם פחד שלא אמצא אף אחד, אבל מעבר לזה רצון להתחתן בשמחה ואהבה גדולה והערכה.
מה אתם חושבים? מישהו נתקל בסיפור דומה ויוכל לייעץ לי על הבחירה?
