אני ממש מזדהה איתך, צריך המון התגייסות כדי להעסיק בגיל הזה,

ברגע שאת רק הולכת לשרותים ישר בכיות, מריבות, צבעים על הרצפה ולורדים על הקירות

ככה זה גם אצלי וזה נורא מתסכל

(היום נתתי להם יצירה עם צבעים. כולה רציתי לשבת על הספה לתקן כמה מכנסיים דחופים, הגדול ,6, עצבן את הקטן, 4, שבכה שהוא לא מצליח שהפיצית ,1.5, שפכה את כל הצבעים על הרצפה ובזאת הכל נגמר....)

אני לפעמים מוציאה כמה משחקים מראש- נגיד קופסת של מכוניות, מפתח להתפתחות, פאזל , כלי בובה. שמה על השולחן במקום נגיש לא מדי. אני יכולה לשכב על הספה ולהגיד להם כלו עם להוציא משחק אחר מהשולחן. בונוס- אם יש כוח לארגן אותם לאסוף לפני שפותחים חדש. אם אין כוח- נותנים להם לשפוך הכל ובערב גורפים הכל עם מגב וממינים. מעצבן קצת אבל שווה את זה....

לגדולים אני מביאה קליקס פלימוביל לגו חלקים קטנים, קשקשים, מה במשבצת...

ב״ה יש לי הרבה משחקים בבית אז אין לי בעיה עם זה

אבל לילד בן 1.4 אני לא מציעה מה במשבצת

עכשיו כולם עוסקים יפה-

בן 6 עם דף צביעה לפי מספרים

בן 4 עם ספר על הספה

בת 1.5 גם מדפדפת בספר ועושה קולות האו ומיאו

ממש פסטורלי!!

איזה כיף שיש ימים כאלו זה נותן הרבה כוחות להמשך...

לגבי סדר- אני הכנסתי בסדר יום 3 פעמים איסוף צעצועים . נגיד שהילדים משתפים פעולה.... לפעמים כן הולך. אבל לי בזמן הזה יש תפקיד לטאטא את הבית! לפחות פעמיים ביום אני מטאטאה וזה נותן לי שפיות, כי אצלם הכל נופל, נשפך לא שמתי לב.... ועכשיו הבנים בקטע של גזירות אז כל הגזרי נייר בכל הבית עלולים להוציא אותי מדעתי

ב״ה.... שאלו ימשיכו להיות צרותינו!

גם אני עפ 2 ילדים פחות או יותר בגילאים שלך.

וזה קשה כל כך להעסיק אותם כל היום...

גם  לי כבר נגמרה המוטיבציה, כ"כ רוצה לחזור לשיגרה הרגילה, למרות כל היתרונות והדברים הטובים של עכשיו...

והם גם לא תמיד משתפים פעולה עם השגרה שאני מנסה לבנות להם..

נגיד בימים האחרונים הם לא בקטע של תפילה בכלל (תפילה כמו במעון, כן?) ואני תוהה לעצמי כמה להתעקש על זה...

קיצור, מבינה אותך ממש.

ואת לא אמא מזניחה בכלל!!

בהצלחה בהמשך

ונשמע שיש לכם התמודדות ממש לא קלה❤️

אני חושבת שכדאי למצוא פסיכולוג טוב להתייעץ איתו, לבדכם ואולי גם להביא אליו את הילד. ובמקביל להתחיל תהליך של אבחון בהתפתחות הילד (מתחילים מרופא הילדים).

אם תרצי עוד הרחבה מניסוננו האישי - אז בשמחה בפרטי❤️

הגננת שלו המליצה לי טיפול רגשי

האם אבחון בהתפתחות הילד שייך לטיפול רגשי או שזה תחום אחר?

לא מבינה בזה בכלל.

בודקים מה המקור להתנהגויות של הילד, וכך יודעים טוב יותר איך לטפל בו ולעזור לו.

כדאי במקביל ללכת לטיפול רגשי, אבל לדעתי כדאי דווקא אצל פסיכולוג, כי פסיכולוגים יותר עם הכשרה לטיפול במקרים מורכבים.

קודם אבחון שם

הם יגידו גם איך מומלץ לטפל

כשיש כמה אנשי מקצוע במקביל, דווקא עדיף לפעמים התפתחות הילד כי שם הם בתקשורת ביניהם

וכמובן זה בסבסוד…

וכן, יש שם גם *פסיכולוגים* לילדים.

אבל תלוי מה זמן ההמתנה. אם רחוק, כדאי להתחיל טיפול רגשי עוד קודם

בכל מקום אפשרי אמרו לי עליו שהוא מחונן.

גם בעיינינו המשפחה הוא מחונן.

אבל איך באמת מקבלים את האבחנה הזו רשמית?

אני מחוננת בעצמי ויש לי הכשרה בתחום. יצא לי לעסוק הרבה בתחום של מחוננות והפרעות רגשיות ונפשיות, לכן העליתי את השאלה, אין לי כמובן שום הכשרה לאבחן או משהו דומה.

הסיבה שהעליתי את ההשערה שהוא מחונן ,זה כי היום יש הרבה מחקרים שמראים שמחוננות זה לא תמיד רק יכולת קוגניטיבית גבוהה מהממוצע אלא

באופן כללי חווית חיים הרבה יותר אינטנסיבית שיכולה להוביל להתנהגויות קצה כמו שתארת

את יכולה לחפש באינטרנט מידע על תאוריית ה- Overexcitabilities

חשוב לי שתדעי שעם הדרכה נכונה לגמרי אפשרי לעזור לילד ולכם, אבל חשוב שתיהיה אבחנה רשמית קודם כי ככה הדברים עובדים במערכת לצערי...

כדיי לקבל ייעוץ פסיכולוגי עבורו אני חייבת לפתוח תיק במכון להתפתחות הילד או שלא חייב?

באיך הדברים עובדים בגיל הזה ולא רוצה להגיד לך מידע שגוי. הוא בכיתה א' או בגן?

שווה להתייעץ אתמול עם מומחה.אני מורה במקצועי, מלמדת כיתות יסוד, על אמירות מסוג זה שולחים למיון פסיכיאטרי לבדוק רמת מסוכנות אישית.

ה' ירחם... הכל לפי פרוטוקלים. שום הבנה אמיתית בנפש האדם. רק סימפטומים וכדורים...

הוא ילד. ויש פתרונות...

@חדשה ישנה4 יש לי המלצה רק בבקשה אל תשלחי לשום מיון פסיכאטרי... 

ואפילו מסוכנת

ואין לי שום כלי לאבחן מעבר למקלדת.

ואני חושבת שלקחת אחריות על אמירה שיש בה גוון אובדני ולהציע להורה להתנגד להערכה פסיכיאטרית במידת הצורך (שאני לא יודעת מה היא כרגע) היא אמירה ממש חסרת אחריות ומסוכנת.

אני בטוחה שהיא מגיעה מרצון טוב אמיתי, זה לא עושה אותה פחות חסרת אחריות 

העולם הפסיכאטרי הוא עולם מנותק מהרגש ומהנפש הוא כולו שכלי בנוי על אבחנות סימפטומטיות ופרוטוקלים...

הכדורים שהם עלולים לתת לילד יכולים להזיק לו ולמח שלו בכל מיני טענות שזה מה שיאזן ויציל...

הילד צריך עזרה ופסיכאטרים הם לא האלוקים של הנפש היחידים שמבינים מה הילד עובר.. למעשה כנראה שאין להם שמץ של מושג מה הוא באמת עובר ואין להם שום פיתרון פרקטי חוץ מלהביא לו כדורים...מיותר לחלוטין...

במיון עושים הערכה בלבד של המסוכנות.ילד כל כך צעיר שמדבר וחוזר על דיבורים כאלה- זה חריג מאוד.בהערכה בודקים אם זה סתם דיבורים כדי להשיג תשומת לב או משו כזה או שיש לילד באמת כוונות אובדניות.זה רק הערכה.

אם זה ברמת מסוכנות או פחות

נו באמת.. אינטואציה בסיסית

וגם אז.. אין להם שום מענה אמיתי...

אבל עזבי אני לא אכנס איתך מעבר לזה.

מי שתמיד האמין למערכת הזאת ימשיך להאמין...

קודם כל כתבתי לך בתגובה אחרת שיש לי המלצה למישהו שבע"ה יכול יעזור...

וגם יש לי שיטה שלי לדעת מה קורה בנפש (אני מטפלת ...) לפי שם... אני יכולה לנסות לעזור להבין ממה זה יושב ואיך תוכלו לדייק את המענה שלכם אליו...

למרות שגם האיש טיפול שאני מכירה יוכל לעזור...

ילד בגיל צעיר כ"כ זה די נדיר שאומר אמירות כאלה על מוות.

ממליצה ממש בחום לבקש מהגננת ליצור קשר בהקדם האפשרי עם הפסיכולוגית שמלווה את הגן להתייעצות ראשונית ולחשיבה מה רמת הסיכון באמירות שלו וכיצד כדאי לפעול.

לא הייתי מחכה שיחלוף.

יכול להיות שזו "מניפולציה" אבל בכל מקרה יש פה זעקה עצומה שהוא זקוק לכם ולתשומת לב שלכם ולסיוע

הרבה משפטים כאלה

אני רוצה למות

למה אני חי

אני אשים שקית על הראש

וכזה

הוא גם מחונן ומזכיר בהרבה דברים את מה שכתבת..

האמת עבר לגמרי ולא מזכיר את זה יותר...

הבן שלך כן נשמע במצב יותר קיצוני

לא הרגשתי שהוא מעייף אותי יותר מאחרים..

פשוט רק היה לו את הקטע הזה של המשפטים האלה

אגב אני זוכרת את עצמי כילדה בוכה לאבא שלי שאני רוצה למות

ואת הרצון שלי למות..

הרגשתי שזה עולם מבאס,  לא זוכרת בדיוק מה...

נראלי זה היה יותר מציף אותי כשהיו כועסים עלי או שולחים אותי למיטה... והרגשתי שזה לא פייר...

אבל רציתי למות...

חברות שלי היו מדברות על זה שהן רוצות לחיות כמו נח עד גיל 600 ואני זוכרת שהייתי בשוק... מה??

אני מרגישה שה100 שנים שלנו זה יותר מדי אז אתם רוצות להאריך את הסבל???? חחחחח

לא זוכרת מה גרם לזה לעבור... פשוט עבר..

עוד משהו

לגבי השכבות

גם הבן שלי שונא את זה

זה גם קושי במעברים..

אבל הוא תמיד משתפך

אוף למה יש דבר כזה לילה?

שונא את הלילה

וכו וכו

אצלנו עזור שהוא למעלה בקומותיים אז לא יכול לצאת בקלות...

וגם

לפעמים הוא ככ מלא מרץ שהוא פושט הולך לסלון כשכולן מנסות להירדם וקופץ מקצה לקצה בלי סוף....

עושה פעילות עצימה ביותר מלא זמן...

לק"י

מצטרפת למייעצות לפנות לעזרה מקצועית.

קודם כל, שתדעו בכלל מאיפה נובעות האמירות. והאם יש פה סיכון.

משם, בעיני גם אם אלה אמירות סתמיות, כן כדאי להתייעץ איך אפשר למנוע אותן.

ואם זה אמירות "אמיתיות", אז למצוא טיפול מתאים. מניחה שידעו להפנות אתכם הלאה.

מאחלת לכם ולו הרבה הרבה טוב!

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין היא פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות

לעסות את הגושים תוך כדי הנקה, יתכן שזה סתימות , זה שהיא רוצה לינוק הרבה זה טוב לשחרר את הגושים.

להתייעץ

ושתראה איך את מניקה ואיך התינוק יונק