סיפור ממש שונה אבל בכל זאת יש דימיון - בשנה שעברה בחנוכה הבן שלי היה בן חודש, בדיוק בערב חנוכה לפני הדלקת נרות לקחתי אותו לרופא כי היה מצונן והשתעל, והרופא שלח אותנו משם ישירות באמבולנס לבית החולים בגלל סטורציה נמוכה. הייתי שם כמה ימים, אמנם לא היה אז קורונה אבל בכל זאת בעלי לא יכל להיות איתי בכלל כי היה חנוכה והילדים היו בחופש (לא רשמנו אותם לקייטנות כי תכננתי להיות איתם) אז הוא היה איתם ואני בבית החולים... (המצב שלי היה יותר טוב משלך, פעם אחת הוא כן הצליח להגיע, וגם אמא שלי קפצה לביקור להביא לי דברים ואוכל, אבל בכל זאת רוב הזמן הייתי לבד, כולל בהדלקת נרות חנוכה, חודש אחרי לידה, וזה באמת היה מבאס...)
מה שעזר לי זה ממש לחשוב על כל הטוב שמצב הזה - כל הזמן חשבתי על זה שאם כבר אני בבית חולים, ב"ה שאני עם תינוק, שסה'כ בריא ואין שום סכנה ממשית כי הוא בטיפול, שבעז"ה כשנשתחרר אז נחזור לשגרה רגילה. יש כל כך הרבה מצבים מסובכים יותר שבגללם צריכים להיות בבית חולים שטוב שאצלנו זה על דברים כאלו. וטוב שיש אפשרות לתקשורת גם בלי ביקורים פיזיים, וכו'.
באופן טבעי ההרגשה היא שהרגש שלנו זה לא משהו שבוחרים בו, ואם המצב מבאס אז ברור שנרגיש מבואסים. אבל אם בוחרים במחשבות אחרות וחוזרים עליהן במקום על המחשבות של הבאסה, אז גם הרגש מושפע מזה ומרגישים באמת יותר טוב.
(כמובן שמותר גם והגיוני גם לתת לעצמך זמן להתבאס ולפרוק את הבאסה, זה באמת באמת מבאס, וליל הסדר זה פי כמה וכמה מהדלקת נרות חנוכה שאני התבאסתי שהפסדתי... ועדיין כדאי לזכור שאת יכולה לבחור לשנות את המחשבות שלך ואז להרגיש יותר טוב. אפשר גם לנצל את זה לתפילה - להודות לה' על כל מה שבכל זאת טוב במצב הזה ולהתפלל שיעזור לך)
בהצלחה, ושיהיה המשך קל ובלי סיבוכים...