מתי שהשתחררתי מהבי"ח התחילו כל ההגבלות של הקורונה.
מאז אנחנו אצל ההורים שלי, והם ממש מקפידים פה על הכללים של ההסגר, אשכרה כמעט ולא יצאתי מהבית כל החודש הזה.
זה לידה שנייה יש לי ילדה מהממת בת כמעט שנתיים..והיא באמת מסכנה וקשה לה עם היחס שירד ממנה..
יש לציין שאני הבכורה אז ההורים שלי צעירים יחסית, כלומר יותר מעניין שיש לי אחים ממש קטנים שגם איתך אנחנו תקועים פה.
זה טוב כי לבת שלי יש עם מי לשחק והם מעסיקים אותה כל היום
אבל אני מתחרפנת כבר...מהבלאגן, מהרעש, מהחוסר סדר וניקיון, כואב לי הראש, אני כל עם מתחילה לבכות מדברים מפגרים..
ואני מרגישה שאף אחד לא עוזר לי! בעלי מנסה..אבל זה מלא פעמים מעצבן אותי. לאמא שלי אין כמעט זמן כי היא צריכה לטפל בילדים הקטנים, ולאחים היחסית גדולים שנמצאים בבית אין כח, או שהם גם לא מבינים את הצורך שלי.
לא ישנתי כבר חודש וחצי (לא שציפיתי לישון...אבל בכל"ז), לא אוכלת נורמלי.. ועכשיו אני גם לא מרגישה טוב.
וכל הסגר הזה והקורונה והמחשבות שאסור לי לטייל יוצאת (לא שאם היה מותר הייתי יוצאת יותר מידי..) אבל עצם המחשבה הזאת! שאתה סגור משגע אותי!
אני לא יכולה שמגבילים אותי!
משתגעת!
די. נמאס!
הייתי יוצאת אבל אני לא רוצה לסכן את הילדים שלי והמשפחה..
בנתיים משתגעת.
ופעם ביומיים נשברת בוכה
ואף אחד לא מבין אותי, ומה כזה קשה לי.
וגם אני לא מרבה לפרט לאף אחד.
סליחה על הפריקה ותודה שיש איפה לפרוק..
אין לי כח אפילו לקרוא מה שכתבתי.

בשורות טובות ומתוקות יקרה!! נשמח שתחזרי