ואפילו לגבי גוי: "לומר שאף על פי שמקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא: היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא 'האדם', הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול"

וכן נפסק בהלכה שאסורות עליו כל המצוות שאינן מצוות בני נח - 

יא  [ט] גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד.  וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.

יב  כללו של דבר:  אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.  ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.

(מלכים ומלחמות י)

ותראה למטה שמדובר על מצוות בני נוח. שהקב"ה קנס את הגויים שאע"פ שיקיימו אותם לא יקבלו שכר עליהם.

וגם האמירה של ר' מאיר על גוי שעוסק בתורה יש לי שני הערות על דבריך -

"עוסק בתורה" - יותר נשמע לי שהכוונה היא לומד תורה ולא מקיים מצווה.

ושני התוספתים על האמירה הזאת מסבירים אותה (הראשון מסביר לא מדובר בלימוד תורה שלנו) -

"שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה. פי' בשבע מצות שלהם דאילו בשאר מצות אמרינן בסנהדרין פרק ד' מיתות (דף נט.) עובד אלילים העוסק בתורה חייב מיתה:

הרי הוא ככהן גדול. להכי נקט כהן גדול משום דכתיב יקרה היא מפנינים ודרשינן (הוריות דף יג.) מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים גבי ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ אבל עובד כוכבים העוסק בתורה הוא ככהן גדול:"

וחזרה קושיה למקומה.

אף פעם לא ראיתי אמירה חינוכית כיום או בעבר שמעודדת או נותנת משמעות לקיום מצוות של גויים. ולכן הסקתי זאת בתור הנחת יסוד.

ואפילו אם גויים היו מקבלים שכר, אז הייתי שואל אותך מה המשמעות בכך שאדם שהוא לא מצווה עושה, מה העניין?

מדובר על לימוד תורה בהקשר של 7 מצוות בני נוח (שאר התורה אסור להם ללמוד) - עליה הם לא מצווים ובכל זאת מקבלים שכר כמי שאינו מצווה ועושה.

כנ"ל לגבי שאר המצוות (חוץ ממצוות שבת ולימוד תורה שלא לגבי 7 מצוות בני נוח שאסורות עליהם) - "גוי שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה"

גם אם אתה צודק לטענתך ויש ערך לקיום מצוות של גויים - אשאל אותך שאלה אחרת.

מה זה מצווה? מצווה זאת לא המלצה. אם המלך ציווה אותך תקיים אם לא - אז לא. מה שהוא לא בתחום האחריות שלך הוא לא שייך אליך ולכן לא שייך לקיים משהו שלא שייך אליך. כך באופן פשוט נראה להסביר את דברי הראשונים שסוברים שאין עניין לגויים לקיים מצוות. ככה אני מבין את הגדר של 'מצווה'. ולפי הגדר הזה אין מקום לאינו מצווה ועושה ולכן או שהגדר שנתתי הוא לא נכון, השאלה אם הוא גדר אחר שונה או גדר אחר שיותר רחב שכולל את מה שהבאתי. כיצד אתה מבין את הגדר של המושג 'מצווה'?

בעקבות דבריך מצאת בגוגל:

"בדברי חז"ל בבבלי ובירושלמי מצאנו מקורות רבים לכאן ולכאן בשאלה האם יש ערך לקיום המצוות ע"י בגויים או דלמא להיפך. הראשונים נחלקו, לשיטת הרמב"ם והמאירי הגויים מקבלים שכר על קיום המצוות, ולשיטת היד רמ"ה אסור לגויים לקיים מצוות כישראל. בדעת ר"י החסיד בספר חסידים מצאנו לכאורה גישה אמצעית שמתירה לגויים לקיים מצוות. רבינו ירוחם אסר למול גויים וכך נפסק בשו"ע, אך אפשר שזה איסור מיוחד במצוות מילה."

מקור: גויים בקיום מצוות – ויקיסוגיה  

ומה הגדר של מצוות התנדבותיות? מה 'מצווה' בזה?

אמנם כן יכולים להגיד שבנאדם יכול להכניס את עצמו למציאות שמחייבת את החוק, וזה כן נתון בידו, וזה משאיר את החוק כפי שהוא - חוק.

ככה גם נראה לי קרבן נדבה נכנס לדבר הזה. - אתה לא חייב להקדיש קרבן נדבה, אבל אם בחרת להתנדב ולהקדיש קרבן אתה צריך לעשות את זה ע"פ חוק. זה לא אומר שהחוק מותנה ברצונו הטוב של האדם. המציאות שהאדם מכניס את עצמו שיחול עליו החוק, היא מותנת ברצונו לפעמים.

לכן לא נראת לי החלוקה שעשית שיש מצוות התנדבותיות. הייתי משווה את אותם מצוות שהתכוונת עליהם למצות ציצית לדוגמא.

ברור ש'אינו מצווה ועושה' הוא מדבר שאע"פ שלא צוותה זה רצון ה'. אז אולי בעצם להגיד שמי שעשה דבר שהוא לא צווה הוא אכן לא קיים מצווה אלא הדבר כשעצמו הוא חשוב גם אם הוא לא מצווה. מעשה טוב לא חייב להיות מצווה. ולכן המעמד שלו נמוך ממצווה ועושה. כי מלבד עשיית הטוב יש את קיום המצווה.

ככה אני נאלץ להסביר לאור דבריך.

מצווה = ציווי = חוק.

לפני שמצמידים את זה לחלוקה קטגורית של אנושי או א-להי, עצם המילה הבסיסית מורה על דבר שהוא הכרח, שהוא מחוייב ולא ניתן לבחירה. לכן אני לא מבין את דבריך.

וגם אם זה ממקור א-להי ועניין הדבר הוא לכוון אל רצון ה' זה לא סותר בכלום את זה שהמונח מצווה הוא לשון של חיוב.

נראה לי לענ"ד, שהכיוון שה' גילה שהוא חפץ במצוה זו (וצוה עליה את ישראל) - אז מי שעושה אותה - עושה משהו שה' רוצה. כמבון, שי מצוות שאסור לגכוי לקים, אבל אלו יואצי מן הכלל, בגלל ששי לימוד מיוחד שאסור להם קליים אותן. אב לחוץ מזה, מי שעושנ מצות אחרות (אל מאלה שאסור לגוי לקים) - עושה  את שה' רצה, גם אם הוא אל צוה את זה על אותו אחד.

גוי, באמת, לא מחויב כלל ואף אסור לו.

יהודיה, מחוייבת, אבל, היא פטורה, זאת אומרת כל הציוויים הקיימים הם על כולם, אבל בגלל סיבות שנחלקו עליהן הפוסקים (דוגמא, כדי שתוכל לעסוק בגידול הבית והדור הבא, דבר חשוב יותר),
ולכן כשהיא מקיימת משהו, בעצם גם לה יש שייכות במצווה, (כמו ש נגיד אבא ביקש שכל פעם שמישהו מוצא כסף בבית, שיביא לו, לא כולל הבנות כי x, ואז בא הילדה ומחליטה שהיא בכל אופן רוצה להביא ומביאה, ודאי שהאבא ישמח, שהרי עשתה משהו טוב, והוא גם ישמח בדרכ אם זה לא בא על חשבון ה x שהרי החליט שזה חשוב יותר)
ואז הנמשל, הקבה רוצה שכולם יעשו מעשים טובים, כשנשים עושות הן בעצם עושות רצונו ואז אולי יכולות לברך,

דרך אגב נדמה לי שיש מחלוקת בדבר ויש דעה שאכן סוברת כפי שכתבת.

ומביא לאבא? גם הוא עשה מעשה טוב.

שהקבה "אשר בחר בנו מכל העמים",
הוא רוצה שאנחנו נעשה מצוות, ויחד עם זאת הוא רוצה שהגויים לא יעשו מצוות, (למה? שאלה, אולי מצד זה שרוצה שאנחנו נהיה מיוחדים, {למה? גם דיון, אפשר לפתוח שרשור חדש אם תרצה}, ועצם זה שגוי עושה משהו בעצם מראה כאילו אנחנו לא מיוחדים)

וזה קשה מאוד לומר.

או, אולי יותר מדויק לומר ש זה שלגויים אסור לעשות מצוות זה כדי להבדיל אותם מאיתנו, ולייחד אותנו,
למה אנחנו עושים מצוות? כל מצווה לגופה במגמה כללית לתקן את העולם ולגלות מלכותו יתברך עלינו.

בעצם חל עליהם החיוב ואז הותר מהן החיוב? איך אפשר להגיד דבר כזה?

על למה נשים חייבות למול בניהם שהרי אי אפשר למול בלילה ואז זו מצוו"ע שהזמן גרמא,
נדמה לי שתוס' עונה שברית מילה היא מצווה מתמשכת ובעצם אם לא מלים החיוב עדיין ממשיך והולך, ואז בעצם, גם בלילה חייבים למול, אה אי אפשר כי אסור? טוב, אז לא מלים, אבל באמת, זו לא מצ"ע שהזמן גרמא.

למה זה אומר שהם היו פעם מחוייבים? זה הו"א בדרך הלימוד.

אה אה, יש סיבות?
אבל ודאי שהן עדיין מחויבות.
(והאמת שקצת תמהתי על למה נשים פטורות כל החיים ולא רק מהחתונה למשל, ואפשר אולי לומר שגם הבנות עד החתונה היו עוזרות בבית, {מה עוד יש להן לעשות}, ושמרו על האחים הקטנים יותר (כפי שמצינו ב), 
ואולי ניתן לומר משהו אחר, שהיו מתחתנות (בזמן) מוקדם)

(חבר שלי העלה סברא שאז בנות ישראל היו נמנעות מלהתחתן, אבל זה רק מעלה שאלה נוספת)

באופן כללי, ברוב הזמן שעמ"י קיים, נשים היו מתחייבות במצוות כנשואות.

האחים הקטנים לא נראה לי, כי הטעם הוא שעבוד לבעל, כך זכור לי, ולא לילדים.

ואפשר כמובן לתרץ בטעמים האחרים לפטור (שיותר מתיישבים על הלב, כי אין כל כך קשר בין רוב מצוות עשז"ג לטרדת עבודות הבית).

(מענין)
זה טעם אחד, אבל זכור לי גם מה שאמרתי,

הרב זצ"ל, והווווווו, עולת ראיה על שעשני כרצונו.

אפשר להסביר אותו גם ביותר פשט אבלאבל, הוא.

האמת שעל פי מה שעיינתי פה קצת באינטרנט בעת חופשי את הרא"ש (שנדמה לי שלא מדבר על זה וטעיתי)
נדמה לי שאמרתי שטויות גמורות ברוך ד'(:

אוי |משועשע|,

אבל יש נקודות רבות של אמת בזה אני חושב.

לא מדבר על מצוות, אלא על תכונות בנפש. ובטח שלא על טיפול בילדים.

לא דיברתי על טיפול בילדים, הרב הפשטיסת שלנו הביא לנו את העולת ראי"ה הזה על מצוות עשה שהזמן גרמן.

אפשר לשאול לשם הרב? אפשר בפרטי.

אממ, נדמה לי שלא, אאוטינג ברור.

בא"י, אמ"ה, שלא עשני אשה. הנשמות בגורל חייהן, מחולקות הן לפועלות ולנפעלות, לרושמות את החיים ואת הויתם בכל מכמניהם, ולנרשמות מהם. וזהו ההבדל העצמי, שיש בין נפש האיש, הפועל, החוקק, הכובש והמדביר, ובין נפש האשה, הנרשמת, הנפעלת, הנחקקת והנכבשת והמתדברת, בהנהגתו של האיש. וכמה מדות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה, של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומרחיב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, ע"פ עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו, הנעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה, מכל איש ואיש, שלא עשני אשה.

נשים אומרות: בא"י, אמ"ה, שעשני כרצונו. עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו.

זה מה שזכרתי, מדובר על תכונות בנפש, ויתרונותיהן לרוחניות.

שהאיש צריך חיזוקים מתמידים התלויים בזמן, והאישה פחות

למדתי אותו בעבר.

היא מצוות עשה שהזמן גרמא מאוד מיוחדת מסוגה שהיא לא כ"כ כזאת. הרי שהיא מתמשכת.. ואע"פ שהיא מתמשכת באופן מקוטע שרק בימים מלים ולא בלילות היא עדיין לא נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמא בכלל. כי היא מתמשכת מה שלא מצוי בכל מצוות עשה שהזמן גרמא

ז"א ודאי שאממ, מה שאני אומר לא לגמרי נכנס בתוס',
אולי אפשר לדייק ולמר שהן לא חייבות, אבל אם הן עושות הן מתקדמות ומתקדמות (מסל"ש), ואולי לכן הן יכולות לברך,

ז"א האקסיומה של אם פטורים אז עד הסוף, נדמה לי כי היא שגויה.

לי היא נראת מאוד הגיונית.

אתה מבין את המושג מצווה באופן אחר?

הדביקות שלנו בקדוש ברוך הוא, לנו האנשים זה חובה, בגלל ש כפי שכותב הרב זצ"ל בעולת ראי"ה על שלא עשני אשה.

ולנשים זה רשות כי עיין שם גם כן.

"כשהיא מחליטה לקיים, היא מחליטה להיות חלק מהציווי" זה נשמע לי כמו סתירה פנימית.

מצווה (לפי הבנתי) - זה לא משהו שאתה בוחר בו. זה משהו שמונחת עליך מלמעלה.

איפה אני טועה?

איך אתה מבין את המונח 'מצווה'? מה המצווה בזה אם היא לא חייבת לקיים?

"יש חיוב ויש מצווה" - מה שווה מצווה אם היא לא חיוב? איך ציווי יכול להיות רשות?

הציווי הוא על העם בתור עם, לפני שהפרטים מחוייבים.

ולכן נשים הוא מצוות בכך שהם חלק מהעם שמקיים את המצווה. ולכן הם שייך לכך

כי עיקר בצייוי הוא על העם ולא הפרטים. ולכן נוצר מצב שהן יכולות לקיים אע"פ שבאופן אישי לא צוו על כך.

וכל השאלה שלי היתה היא בדיוק מה הכוונה "איכא צד מצווה". זה מצווה או שלא? מה זה?

המובן הבסיסי של 'איכא צד מצווה' הוא שיש צד מצווה בזה.

מצווה זה ב'חפצא' ולא ב'גברא' בלבד לכן באופן פשוט זה מתייחס ל'חפצא'.

ז"א הכוונה יש לה שייכות למצווה בצד כלשהו. 

ז"א אע"פ שהיא פטורה מזה יש צד שהיא גם מצווה בזה.

פה אפשר להכניס את אפשרות ב' שהצעת שהיא מצווה על זה שהיא חלק מכלל ישראל.

מה שיפה בחידוש הזה שהוא פותח אותנו לראיה יותר מקיפה באופן כללי על מצוות.

לפני שהאדם הפרטי מחוייב במצווה, כלל ישראל מתחייב במצווה.

ע"פ זה נצטרך לומר שכמו שהכהנים מצווים לברך את עם ישראל באהבה זאת מצווה שיש צד שגם לישראלים יש אחריות לקיום המצווה הזאת מבחינתם. להתברך מהכהנים. לכן אולי זה אפילו נקפ"מ. שגם ישראל צריך לקחת אחריות לטובת המצווה. אולי?

ח – האם נשים רשאיות לברך על מצוות שהזמן גרמן – פניני הלכה

הוא מסביר יפה מה הדין אבל הוא לא מסביר מה המצב ביניים המוזר הזה שמצד אחד הם מצוות מצד שני הם לא יכולות לקיים. זאת סתירה פנימית. 'מצווה' בהגדרתה המקורית זה חיוב, זה לא משהו מותנה ברצונו הטוב של האדם. 

אולי המהר"ל מפרש את מתוך ביטוי לצרף לא זכור אבל בתחילת תפארת ישראל נראה לי שהוא אכן אומר את זה. אולי לפי הפירוש הזה דבריך אכן מסתדרים.

אבל באופן פשוט, לפני דעת המהר"ל (שאני לא כזה סגור עליה) - מצווה = ציווי = חוק = דבר מחוייב המוטל של האדם.

מצווה מלשון צו, ציווי, 
מצווה מלשון צוותא, 
על פי הצוותא המצוות הן להגדיל בנו את הדביקות בקדוש ברוך לקרב אותנו, אולי להוריד את החציצות החומריות,
כמו שכותב הרמח"ל במסילה: 
"נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו."

נדמה לי שגם בלשון הראשון אפשר לומר ש 'הקבה מצווה', הוא רוצה שנעשה ככה, ויחד עם זאת אומר שרוצה שנשים יעשו ככה לפני הציווי הזה, הן נכללות בציווי הזה, אבל יש סדר עדיפות מסוימת, ולכן אם עושות מקיימות.

 

אם הן לא מצוות אז אז בעצם זה לא עושה בהם את העניין של ה'צוותא'? - אם כך - למה שיעשו?

דברי הרמח"ל שהבאת הם מדהימים אבל אינם עוסקים בפירוש של המילה מצווה אלא במטרת על של המצוות לכן הם לא עוזרים להבין את המצב ביניים של 'עושה ואינו מצווה'.

בעצם המצוות הן דרכים להתקרב לקבה, נשים אינן מחויבות במצוות אך אם הן מקיימות, הן מתקרבות לקבה, זהו, משל,

זה מלשון 'צוותא' אז המשמעות היא - המצוות הללו לא גורמות להם לזיכוך - אז למה שיעשו אותם בכלל?

לאלאלא

הן לא מצוות, זא הן לא חייבות,
אבל, הן יכולות להשתמש במצוות, כדי להתקדם.

אתה יכול לומר מה המקור הראשוני שפוטר שנים ממצוות עשה שהזמן גרמן?

זאת הלכה למשה מסיני?

זה מדרישת חז"ל את הפסוקים.

מצוות עשה שהזמן גרמן – ויקיפדיה

שנשים צריכות ללמוד מה שקשור אליהם. והוא היה אומר שמצוות אמונה (מצווה ראשונה שהרמב"ם מונה) היא לא מצוות עשה שהזמן גרמא.. ואמונה צריכה לימוד.

פרשנות שאומרת שלנשים יש פחות אחריות כי מוטלת עליהם מספרית פחות מצוות היא בכלל לא מוכרחת. וגם נראת לי טעות.

האישה בתפקיד השרת שאחראי על תיחזוק גשמי. זה מבאס.

נראה אותך אומר שלא

לא כתוב בשום מקום מחייב בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה שזה התפקיד של הנשים.

נראה אותך מוצאת מקור כזה ;)

תבואי בדין וחשבון עם מי שאמר לך את זה, לא איתי..

ואמונה ויר"ש זאת המטרה של הלימוד, הלימוד הוא רק אמצעי.

נמצא שגם בתחום הזה הנשים חייבות בעיקר.

רואים את זה בעצם בריאת האישה- נתן לה רחם ללדת צאצאים ועל הדרך לסבול הרבה מאוד מכאובים וצער גידול בנים שיוצרים מציאות שהיא מוכרחת לא להיות מסוגלת לעמוד בכל הציוויים האלה,

טבע נפשי רגשי שיחבר אותה עם האחריות על הבית וכל העניינים הארציים. 

ולדעתי אין הרבה יוצאים מהכלל הזה.

לא חושבת שלימוד תורה זה רק אמצעי.

ונשים משתלבות כיום בכל תחומי החיים ב"ה, אז חוץ מצער גידול בנים אני רואה עוד מלא דברים שנשים עושות.

הפרשנות של 'למה נשים לא מחוייבות במצוות עשה שהזמן גרמא' היא בוודאי לא ירדה מסיני, ובוודאי שלא מחוייבת לפרשנות כזאת או אחרת כמו כל דבר שתחת המושג 'טעמי מצוות', שאינו מחוייב. שהרי הוא לא קובע את ההלכה אף פעם.

לדון על טבע גברי וטבע נשי זה בהחלט מצויין. אך זה נושא גדול מידי כדי לקבוע באופן כ"כ החלטי שהתפקיד של האישה הוא להתעסק בעיקר בחומר.

הייתי שמח שהיית מסבירה את משמעות דברייך - "לא חושבת שלימוד תורה זה רק אמצעי". 

זה מאוד מקטין ומצמצם אותה. אתה לא חושב?

זה להדבק בשכל אלוקי,באלוקות, בנצח

הקב"ה הסתכל בתורה וברא עלמא..

מה יותר מזה?

ברור שהתפקידים של האיש והאישה משלימים וכו'

וברור מי נמצא בפרונט ומי מאחורי הקלעים.

אל תתייחס אלי, הלוואי שאני אשלים את החובות שלי ואז..

אכן לימוד התורה הוא אמצעי ליר"ש. אולי. בכל אופן הרובד האינטלקטואלי ברור שאינו עומד בפני עצמו. מטרת לימוד תורה היא לא רק אינפורמציה. גם בדריך את בעצם כותבת שהמטרה היא ה'דביקות'.

התורה עצמה היא  אי אפשר בכלל לטעון עליה שהיא אמצעי למשהו, היא היא המטרה.

לימוד תורה זה מצווה. וכל מצווה היא אמצעי לקרבת ה'.

ולא הבנתי את הדברים שלך על איש, אישה בכלל.

ממש לא ברור לי שזה מי שנמצא בפרונט ומי שנמצא מאחורי הקלעים.

ממש אני לא רואה דיכוטומיה בין ה'תפקידים של האישה' ל'תפקידים של הדבר'.

ממש לא מבין על מה את מדברת.

מה הן החובות שאת צריכה להשלים? להחליף טיטולים? (סליחה על הציניות)

אני חושב שהתעסקות ברגשות שלך לגבי מה את מחוייבת ומה לא

ואיך להתייחס לכל זה - זה מאוד רלוונטי.

חשוב מאוד שלאדם יהיה יחס סובייקטיבי חיובי למצוות ולתורה. ברגע שיש ניכור מסויים זה ראוי למחשבה רבה.

אני חושב שאת העלת נושא מאוד חשוב.

והגבר חיצוני (על הבמה)

רואים את זה מכל התורה,

צריכה להיות צנועה, אסור לצאת מהבית, 

הגבר אחראי על הקרבנות כי. 
הגבר חייב בחובות הנישואין דברים שבעבר הייתה חובה לצאת מהבית, האשה לא בהכרח, או הגבר יותר בזה.

יש לי עוד דוגמאות רבות, אבל אני לא חושבת שלהיות פנימי זה רע,

זא פנימיות זה פלאי פלאות, זה להיות ה נקודה, זא הנשמה פנימית, ו ו

והביטוי "פנימיות זה פלאי פלאות" כזה יפה. יכול להסביר יותר למה הכוונה?

ו @advfb , אני לא ממורמרת או משהו

פשוט כשאני בוחנת את הדברים בשכל קר (ובטבע אני כרוב הנשים..) מרגישה שזכיתם בדבר עצום מאוד מאוד-להיות מחויבים ללמוד תורה!זה דבר ענק!

מרגישה שהייתי יכולה להיות אחלה בן, אבל ה' לא זיכה אותי

נכון שגם נשים צריכות ללמוד מה ששייך אליהן ואפילו להוסיף אם רצונן בכך אבל לא נצווינו וזאת הנקודה. כל הרעיון זה לעשות את רצון ה', לשים את כובד המשקל קודם כל על החובות שלנו

ואח"כ להצטרף כהדיוטות כיוון שדרכיה דרכי נועם..

איך זה בא לידי ביטוי במציאות? חושבת שה' היה רוצה שאישה תוסיף ותשכלל את מידת החסד שבה על פני לימוד כזה או אחר שהיא לא חייבת בו

תפקיד הנשים נראה ומרגיש "עזר"..

תפסיקי לחשוב ולכי להתרכז במטלות שלך חח

מזכיר לי איזה סיפור..

זה שעשני כרצונו מסביר הרציה כרצונו האמיתי!

נכון להיות חייב לעבוד זה נפלא, אבל, זה קשה, ומפחיד, ואפשר לפספס, 

הנקודה שאמרתי קודם על הפנימיות, אפשר לומר ככה, יש עולם הזה עולם הבא, יש שקר ויש אמת,
היכולת של העולם הזה לעמוד זה בזכות העולם הבא "הוא הנברא בהכנה המצטכת לדבר הזה"
שהרי "לשקר אין רגלים"
אז בעצם, אם מתבוננים, הנקודה הפנימית של העולם הזה היא בעצם להיות לעזר לעולם הבא,

ואשה היא פנימית, מה זה פנימית? אמיתית, נאמנת למקור, עובדת את ד' מהקישקע, מהשתי כליותיו נעשו לו כשתי רבנים,
אשתו גדולה בנבואה ממנו, כי, נקודת הדביקות שלה לאמת הרבה יותר גדולה ההתחלה שלה היא ממקום הרבה יותר מזוקק, מהאדם, ולא מהאדמה, באדם יש בחינת אדמה ובחינת אדמה לעליון (בניקוד שונה, חול, מול אהיה דומה),
האשה היא כבר בלי האדמה (חול), היא כבר רק אדמה. (אהיה דומה)

אבל גם מאידך אתם לא נותנים להם ביטוי ממש במציאות - נפק"מ.

זה שאישה היא פנימית זה יכול לאחלה וכנראה שאני גם יסכים עם זה.

אני ממש מסכים ובעד עם התפיסה שאתם מציגים שרואה מהות גברית והמהות נשית ועושה הפרדה.

אז מה אני בא להגיד? - צריך להזהר מלתת תפקידים קונקרטים ספציפיים בלבד.

צריך להזהר מלחנוק את אחד הדמויות הגבר או האישה. והדברים הללו מאוד עדינים וגבוהים מאשר לקבוע להם נפק"מ מעשית. זאת קפיצה ממש גדולה.

תנסו לתרגם את המשפטים הבומבסיטים הללו למעשה - ותראו שבסופו של דבר אינם אומרים הרבה.

זה כל הגאעדאלאעס, לקחת משפטים, נקרא להם, פלאי פלאות ונעשה אחריהם פשש,
ואז, 
נחיה אותם,
פשש, פלאי פלאות.

שהתפקיד הבלעדי של האישה זה להחליף טיטולים. או שלפחות אל תגיד שזה מונע אותה מה לעשות דברים אחרים גם שהיא לא מצוות בהם.

חיתולים,
אמרתי שאחד התפקידים המרכזיים שלה הוא לחנך את הילדים,
כמו שבשביל ללמוד תורה צריך למות בדרך,
אותו דבר, בשביל לחנך יש גם שלבים קשים.

אתה מציג את המודל במצוות ת"ת כפי שעולם הישיבות הליטאי מציג אותו.

גם בעל'ת פשוט שייך למצוות ת"ת והוא לא מת בזה.

אסור לקובע נורמות קשיחיות בנושאים הללו. זה לא נכון.

דבר אחר הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ריש לקיש דאמר ריש לקיש ^במנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל
וכך נפסק להלכה, ברמבם בסמג ובטושע.

הוא שייך למצוות תלמוד תורה אבל התורה לא מתקיימת בו, (יש כאלה שכן, פשוט השתמשנו בזה בתור שם קוד)

אפשר לחנך את הילדים דרדעלא ולא להחליף להם חיתול אף פעם, אבל מה לעשות בשביל להגיע לדברים עצומים צריך לעבוד קשה,
וזכות לעבוד את ד', לא משנה איך,
קו לדבר נצחי.

כדי לגזור מהגמרא ככה באופן פשוט דבר כזה.

אסור להפחית בלימוד של 'בעלב'ת'.

אני לא חושב שהפורום היא מסגרת טובה כדי לדון בכך.

אפשר מבחינה פשרנית לתת לזה מיליון פרשנויות שהם לא הפרשנות שלך.

אז כדי להוכיח שפרשנות מסויימת היא הכרחית - עוד רבה הדרך.

שום דבר מבחינה שיכלית שמחייבת אותי לקבל אותם - נראה לי שאנחנו מתואמים.

אם את מרגישה שאת יכולה להיות אחלה בן - האמירה הזאת אומרת שגם בתור אישה את מרגישה שיש דברים שנחשבים ש'בנים עושים' ואת חושבת שאת יכולה להיות טובה בהם -

אז השאלה שלי - מי מונע בעדך? יש תקופות בחיים שלא תוכלי לעשות אותם? אולי. אבל אם השאר? מה עם כל מה שאת יכולה להרוויח? מי אמר שזה לא התפקיד שלך?

להיפך אם זאת יכולת שאת חושבת שהקב"ה נטע בך - איך אפשר לומר שזה לא התפקיד שלך?

ולכן 'כוח החסד' שהקב"ה נטע בך ו'כוח הלימוד' שהוא נטע בך - השאלה 'איך להשתמש באיזון בשניהם?' - היא לא שאלה כללית שמוטלת על כל הגברים או על כל הנשים. זאת שאלה פרטית שלך.

את מרגישה שיש לך כוחות שונים ומגוונים שאותם את יכולה להוציא לפועל בעבודה ה' באופן מאוזן - אחלה. לכי על זה. יהיה מאוד חבל אם משהו ימנע בעדך. בטח אם זאת מוסכמה חברתית שאין לה ביסוס הלכתי או רעיוני.

ורבות הפעמים בהם יש נפקא מינות מרחיקות לכת

דברי האבודרהם בנושא אינם קובעים כהוא זה מבחינה הלכתית. המקור זה המשנה והגמרא מביאה את הלימוד מהפסוקים.

ברכת המזון לדוג' הועלתה לדיון

כל מי שהציע טעם לפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גמרן לא חשב בדעתו לתלות את הקיום בטעם. המקור לחיוב זאת המשנה ולא הטעם של אחרון כזה או אחר.

ואז, למה שלא נפטור אותה מזה?

אין הכי נמי, אכן נפטור אותה מזה,
למה לא לחייב אותה בשלבים האלה? 
אין הכי נמי, נחייב אותה בשלבים האלה,

ככה לומדים גמרא אליבא דהלכתא, וכך שמעתי מראש כולל הלכה מוסמך בשיעורים רבים ששמעתי ממנו,
עיקר השיעורים שלו זה מחלוקת בטעמים והנפקמ ביניהם.

לא מכיר את מה שאתה אומר.

בב"ק פרק שני

אשו משום חציו או משום ממנו,
זא האם אדם שהאש שלו הזיקה חייב בגלל שהאש שלו שמזיקה זה כאילו לקח חץ וירה ואז זה כאילו הוא עצמו הזיק או שהוא חייב על האש בגלל שהיא הממון שלו (שגם פה יש חקירה על למה חייב עם נפקמ) כמו שהיה חייב אם שורו הזיק.

הנפקמ הסופית בגמרא בין שני הטעמים היא האם מי שמזיק באש חייב לשלם לחבירו 'ארבעה דברים' (נזק ריפוי צער שבת בושת)

אם האש היא 'משום חציו' חייב שהרי הוא הזיק.
ואם 'משום ממונו' פטור שהרי ממונו הזיק,

קישור שמצאתי על הסוגיה שמביא נפקמ נוספות על כל מיני דברים שם https://www.yeshiva.org.il/midrash/23590

יש עוד דוגמאות רבות שאין בכוחי להיזכר ולהעלות כולן על הכתב,
אבל נדמה לי כי דבר פשוט הוא שטעמים הינם מכריעים, בהלכות.

אישו משום חציו או משום ממונו המזיק, זאת שאלה שעוסקת ב'דימוי מילתא למילתא' כיצד אני מדמה את האש. ומכך נגזרת נפק"מ הלכתית.

לעומת זאת - לתת טעם שנשים פטורות ממשהו כדי ש... (לא משנה מה תתן) זה ניתנת טעם ולא עיסוק באיך להגדיר את ההגדרה של פטור הנשים.

אפשר לומר דבר כזה שראיתי שורש שלו בכמה שרשורים כאן,
אם בעצם יש הגדרה של 'אדם' , אומרת הגמרא במסכת יבמות בדך סג. "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם",
אפשר לומר, מחילה שכמו שהידיים לא מקנאות בראש שעושה ככה וככה, האשה לא צריכה לקנא באיש (מה גם שתנא דידן סבר "אור לקנות" <צ>, מחילה), פשוט כי המטרה של שניהם היא להתקדם, יחד.

אפשר לומר דבר נוסף, ש@advfb נדמה לי שמסכים, וחושב שמה שכתב לא נכון, ש יש, ויש רבים שכותבים שהמגמה היא הטיפול בבית, בנוסף כי, זו גם גמרא בברכות, בדף יז. (יזכה אשתו)

כתוב בגמרא ש:
"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנא' (ישעיהו לב, ט) "נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי" א"ל רב לר' חייא (שמענין שלשתיהם היו נשים רעות) נשים במאי זכיין (נשים, במה הן זוכות {בעיקר}) באקרויי בנייהו לבי כנישתא (בקריאת בניהם לבית הכנסת) ובאתנויי גברייהו בי רבנן (ובשליחת בעליהן לבית המדרש) ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ומחכים לבעליהם עד שחוזרים מבית המדרש).

רש"י 

גדולה הבטחה - שהרי קראן שאננות ובוטחות:

לבי כנישתא - תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת:

בי רבנן - בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא:

ונטרן לגברייהו - ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת:

אז בעצם האשה היא הכח הפועל או המפעיל שמניע ומאפשר לאנשים שבבית לפעול ובעצם "שלי ושלכם שלה הוא", כי כי, בלעדיה, אי אפשר היה, מהמון בחינות, של "שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה" ברשי שם (יבמות סב, פת בסלו, (קידושין אפשהו)

ו המהר"ל תורה אור על חנוכה מסביר את הגמרא בשבת זהיר בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים, כי בעצם ההמשך של האדם בעולם הזה זו הנקודה הכי משמעותית, כי הוא פה בעולם באופן זמני וכך ממשיך ומקדם את העולם בצורה נצחית (גם באבולוציה, החלק הכי מענין בכל דבר הוא להמשיך את הדורות הלאה),

והנשים זוכות להפיץ בחילות רבים ולהיות עיקרו של בית והרי בזכות נשים צדקניות נגאלו ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל,

נקודת הפתיחה שלהן יותר טובה שנבראו מאדם ולא מהקרקע, 
בעזהית נעשה ונצליח.

התכוונתי שאין מקור הלכתי לכך שזה שהתפקיד שלהם.

מקור מהאגדה כדרכו ניתן לפרשנות יותר גמישה ולכן להצביע על פרשנות ולהגיד עליה 'כזה ראה וקדש' זה לא דבר שנכון.

בכל זאת פשוט שגם לשיטתי אצטרך להתמודד עם המקור האגדתי.

בכל אופן גם באגדה יש את הכלל (ואפילו ביתר שאת) "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" ולכן מאמרי אגדה יכולים להראות 'סותרים' זה את זה ובעצם משלימים זה את זה. גם פה. 

איני מוציא את המשמעות מהדברים שהבאת. ח"ו. אלא באתי לומר שאם הדברים הללו לא מתיישבים למאן דהו על הלב ישנן עוד אופציות. ישר כוח!

פשוט הראיתי שזה לא כזה נורא.

כדאי לדבר איתם בשפה 'המערבית' שבה הם מדברים.

השפות של התרבויות הקודמות שהאישה עסקה יותר בגידול הילדים פחות מדברות כיום

ואכמ"ל.

זא, אפשר גם וגם ויכול להיות שצריך, לאיודע

כל טקסט נאמר בהקשר מסויים שמתאים לתקופתו.

ברגע שאני לומד את ההקשר של התקופה שבה נכתבה הגמרא אני יותר מבין את המשמעות שלה ואני יכול להשליך אותה להיום באופן יותר אמיתי.

התקופה שבה אנחנו נמצאים היא בעלת תמורות שונות וע"פ נצחיות התורה נוכל לקחת מהתרבות שאנחנו נמצאים בה כדי לשפוך אור על חלקים מסויימים בתורה שלא היו גלויים עד כה.

אבל שורה תחתונה

מה עדיף: 

ספונג'ה ולהחליף חיתול שמריח זוועה או לשבת על דף גמרא?

לפעמים צריך לעשות גם דברים פחות נעימים,
אבל בהסתכלות כללית, ודאי שהמעשים של האשה מפליאים לאין ערוך, כפי שאמרתי ש הדור הבא,

נזכרתי בגמרא שרציתי להביא אתמול ש מי שאין לו בנים חשוב כמת

מאשר להחליף טיטול לתינוק. ובעיסוק עם תינוק יש רווח יותר גדול.

להתעלות על ידם. כפי שכבר אמרו יש הבדל בין שייכות למצוות כלומר היכולת להתעלות על ידה לבן החיוב לעשות כך. כשם שאדם לא מחוייב לקנות בגד 4 כנפות לשים בו ציצית כך ניתן להבין שיש הבדל בין חיוב המצווה על אדם לבין יכולתו לקיימה.

כך למשל מסביר המהר"ל לגבי האבות שקימו את התורה למרות שלא נצטוו ומשווה אותם לנשים:

תפארת ישראל פרק כ'

וזהו אמרם (ב"ק ל"ח ע"א) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ואין פירושו רק מה שאמרנו, כי הדבר שהוא חוב ומוכרח הוא יותר במדרגה ממה שהוא רשות שאם לא היה יותר במדרגה לא היה מחויב, ועל כל פנים יותר יש מעלה כאשר המצוה מחויבת או קרוב לחיוב, ויעקב היה מקיים שבת שכך ראוי לפי מדתו דבר זה קרוב לחיוב והמדרגה יותר בזה, ולכך נכתב אצל כל אחד ואחד המצוה הראויה לפי מדתו אף על גב שהיו מקיימין כל המצות, המצות האלו שרמז הכתוב שהיו מקיימין היו קרובים אל החיוב ומדרגת אלו המצות יותר, כי לפי מדתו של אברהם ראוי לעשות כל התורה כמו שהתבאר, ולכך שכרו יותר ממה שהיה אצל אחרים אף שהיו מקיימין המצות כיון שלא היה זה לפי מדתו ואין המעלה כל כך. אמנם כל זה הוא במצות עשה לפי שמצות עשה היא לקנין מעלה והשלמה ולא היו מחסרים עצמם מן קנין השלמות, אבל מצות לא תעשה שאין בהם קנין מעלה כלל רק שהוא מחויב שלא יעשה דבר זה אין בזה קנין מעלה, רק אם באה עבירה לידו ונצול מקבל על זה שכר כדאיתא בפרק קמא דקדושין (ל"ט ע"ב) מכל מקום בעצם מצות לא תעשה אין בהם שכר ואם לא היה מחויב כלל אם כן למה יקיים שלא לצורך, כיון דאמרינן בפרק קמא דקדושין (שם) שאין מקבלין על לא תעשה שכר כעושה מצוה רק אם באה עבירה לידו, ובשום מקום לא מצינו שיש שכר כאשר מקיים מצות לא תעשה, וראיה לזה הנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ואם מקיימות המצוה יש להן שכר על זה כמי שאינו מצוה ועושה, ואצל מצות לא תעשה שהנשים פטורות אם מקיימות המצוה אין בזה שכר כלל, כי הנשים פטורות מלטמא למתים ומבל תקיף ואם מקיימות המצות אין כאן שכר כלל, אלא כמו שאמרנו כי אין בקיום מצות לא תעשה שום שכר וכך איתא בהדיא בפרק קמא דקדושין (שם) והא דאמרינן ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה מוקי לה כשבאה עבירה לידו ונצול, ואם כן למה יקיימו המצוה בחנם. וזה אינו בקיום מצות עשה שיש במצוה קנין מעלה, ולפיכך אברהם שאליו ראויה כל התורה כולה כמו שהתבאר היה מקיים מצות עשה ומצות לא תעשה, כי היה הדבר אצלו קרוב להיות חיוב, אבל שאר אבות מצות עשה היו מקיימין אבל מצות לא תעשה לא היו מקיימין אחר שלא היו מחויבים בדבר למה להם לקיים. ולכך יעקב נשא ב' אחיות ועמרם דודתו, כי אלו דברים הם לא תעשה וכיון שלא היו מחויבים לא היו מקיימים. ומה שאמרו בערבי פסחים (דף קי"ט ע"ב) כי יעקב לא היה רוצה לברך מפני שנשא ב' אחיות זהו ענין אחר, כי יעקב שנשא ב' אחיות ידע כי היה ראוי שישא ב' אחיות, ואין ספק כי כל זיווג האבות לא היה במקרה רק מאת ה' היה זה, ובשביל שהיה ראוי יעקב שישא דוקא אחיות ודבר זה יהיה אסור בסוף, דבר זה קצת חסרון מה שהיה מסוגל ומוכן לדבר כזה. אבל יצחק אף שהיה מותר גם כן לישא ב' אחיות מכל מקום לא היה מוכן לזה שישא ב' אחיות דבר שיהא אסור בסוף, כמו יעקב שהיה מוכן לדבר שיהיה אסור בסוף ובשביל כך לא היה רוצה לברך:

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו