מניח שזה משתנה בין בתים.

ומגיעות לשיחה הראשונות עם ה"איך הם אמרו שקוראים לך"?

ר' אברום זצ"ל לדוג'

חח יש המון הרב יוסי או הרב גדי

יש גם הרב דודי

בקיצור לא חסר

המטרה המקורית של זה לדעתי זה לשדר דיסטנס, ודיסטנס זה "גברי" משום מה. והאמת שממש מתרגלים לזה, כשבישיבה מישהו קורא לי בשם הפרטי (וזה ממש נדיר, מלא אנשים אפילו לא יודעים אותו) זה מרגיש לי קצת קרוב מדי לפעמים

אז כשמישהו אחר עושה את זה זה מוזר לי

לא אצל כולם זה ככה אבל יש שכן.

ואם הוא ארוך מידי ממציאים לו קיצור

ממש קשה להם לקרוא בשם הפרטי..

לבנות אסור לדעת דברים כאלה, עכשיו היא יכולה פשוט לרדות בנו

לא הבנתי בכלל..

לרוב לא קוראים "כהן" וגם לא "פיוטרקובסקי". מה גם שלפעמים לבנאדם יש שם פרטי זורם במיוחד, לך לפי הכרטיס קוראים "משה" וזה שם שנורא נוח לומר במלעיל אז אני מניח שלך לא קראו בשם משפחה כמעט אף פעם.

לי זה מרגיש כאילו אני בוס במפעל... אוקי נניח שזה אצלי ככה ולא אצל אחרים.  

אבל לא הבנתי איך זה הגיע להיות מוזר לקרוא בשם פרטי 

כנראה שאצל הדת"ל זה יותר נפוץ מהחרדים

אני אישית ממש לא מתחבר לזה, מזל שכמעט כולם קוראים לי בשם הפרטי.

אבל היי, לא תמיד הייתי חרדי. הייתי גם מסורתי, חילוני, ועוד..

עזוב נסכם שהכי טוב שם פרטי

אני מבית מסורתי שהתחזק מתישהו והתגלגלתי לישיבה שחורה לתקופה...

שאתה בעל תשובה

כל אחד והמסלול שהוא צריך לעבור כדי להגיע לאמת הנכונה לו, ב"ה..!

קיצור, נראה לי שזה קיים ברוב המגזרים, פשוט אצל בנים זה נפוץ יותר יחסית 

נכון, אני מאד שמח מהמסלול הזה. 

נראה לי שאת צודקת עם המסקנה יש בזה משהו

(בבית ספר חרדי) אין דבר בחיי ששנאתי אותו יותר מזה

שנאת חיי

סה"כ היא חלק מהמשפחה.

משה זה מלעיל (קוראים מווושה), ולעומת זאת משה זה מלרע (משההה).

אני מניח שהחברות שלך קוראות לך נועה ולא נועה (למרות שלזכרוני השני הוא הנכון בתנך). אבל אצל בנים זה קיים בצורה מאוד נפוצה במלא שמות כי זה יותר "גברי".

אחד לשני בשם פרטי ? כי אחרת ממש לא מובנת שאלתך

בדרך כלל זה בשנים הראשונות

כשמישהו קורא לאישתו אישתי זה כי הוא שמח מעצם המחשבה שהאישה הזו היא אשתו. זה בעצם לומר לה שהוא שמח על הקשר ביניהם.

שיקרא לה היייי

(סתם, יצא לי לשמוע ככה אנשים מבוגרים לפעמים)

או שיקרא לה מאמי או משהו כזה לא?  אבל גם שם רגיל זה סבבה.

באמת נשמע מי לי מוזר לקרוא לה "אישתי" כאילו היא שכחה את זה חחח

איזה אורח שומע את בעל הבית שנשוי כבר 50 שנה קורא לאישתו: מותק, חיים שלי וכו' והוא אומר לבעל הבית בהתפעלות "איך זה שאחרי הרבה שנים אתה קורא לאישתך בשמות חיבה?" אז אומר לו בעל הבית זה בגלל שאני לא זוכר את השם שלה

אבל באמת נראה לי יש איזה עניין הלכתי

כמו הורים שקוראים אחד לשני אבא\אמא

בגלל הגמרא במסכת שבת (קיח: )

"אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי"

עם הילדה יוצא לי לדבר על עצמי בגוף שלישי

"אבא אמר לך מספיק לטפס על הספריה"

היטבת לכתוב

שומע זוגות כאלו..

ותודה

קורא לאשתו איך שבא לו ולה מדינה דמוקרטית

וגם לפמניסטיות שלא רוצות לומר בעלי

שתקרא לו כפרות, חיים שלי בלב, מוש... 

(אפשר גם "גבות שלי" אבל זה לחריגות במיוחד)

ככה סתם שם פרטי זה לחלשים

מאבדים את האפקט כשהם קבועים

זה כמו להביא פרחים כל שישי אחרי 15 שנה חחח

אני קורא לאשתי בשם הפרטי, ומידי פעם שמות חיבה כמו ריסים שלי עפעפיים שלי וכדו'

בכל מה שקשור לזכויות אני הכי בעדדד שהכל יהיה שווה באופן מדוייקק!!!

ועדיין בעיני זה לא פמניזם, זה נורמליזם והגיוניזם. זה שיש אנשים שחושבים לא כך בעיני הם מטורללים.

הבעיה שלי עם הפמניסטיות זה שהן עושות שקר בעצמן והן בעצם מנסות להפות את החוסר שיוויון הגברי שהיה בעולם לחוסר שיוויון נשי וזה מה שמכעיס , הצביעות, לא הכרתי פמניסטית (והכרתי כמה..) שתילחם עבור משמורת שווה אחרי גירושין עם מזונות שווים, פתאום שם הן יגידו שעדיף עם האמא וכו פתאום אין זכויות שוות ויש עוד דוגמאות.

ועוד בעיה יש לי איתן זה עם הקיבעון והראש בקיר שהן מנסות לטעון שאין הבדלים גם וזה טיפשי כי יש!!! ולכן לדרוש שיקימו אגף ללוחמות כי יש כמה שרוצות ואין הבדלים בין גברים לנשים זה מגוחך בעיני וטרלול גמור של המערכת..

אם את מכירה פמניסטיות כאלו בעיני הן בסדר גמורר, ואני לגמרי איתן.

אצלי תמיד פמניסטיות זה האלו שלא..

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת