מסכנה היא לא ניגשה לניתוח ובסוף רק אחרי 3 שנות נישואין הצליחו לקיים יחסים והבתולין נקרעו לצמיתות אבל זו טעות שלה כי היא לא ניגשה לניתוח..סורי שזה לא מעודד אבל מה שאני ממליצה לך זה אולי  לחכות עוד קצת ואם זה עדיין כואב תקחי את האופציה לניתוח במיוחד אם את מתכוונת להרות בקרוב..בהצלחה וזה ממש מבאס אבל יש כאלה שהבתולין שלהן קשים

לא הייתי קוראת לזה ניתוח, אבל ביתוק של קרום הבתולין על ידי רופאה.

זה אמנם לא נעים (אני גם הייתי בשוק, זאת היתה פעם ראשונה שעשו לי משהו פולשני), אבל כל הפרוצדורה לקחה לדעתי 5 דקות, הכאב אחר כך היה ממש סביר, ודם כתוצאה מביתוק מלאכותי לא אוסר כמו ביתוק טבעי של קרום הבתולין.

אם תרצי אוכל להביא לך את הפרטים של הרופאה שהייתי אצלה, היא היתה פרטית (עלה 300 שח אם אני זוכרת נכון), והיתה ממש מקצועית, נעימה, וגם דתיה ומבינה, עלי זה הקל..

חו"מ שולחת חיבוק, יודעת שמעבר להתמודדות הפיזית זה יכול להיות גם לא פשוט רגשית וזוגית. שבקרוב יהיה מאחורייך!

היתה לי מדריכת כלות נפלאה ובעלת ידע וניסיון, והיא אמרה לי ללכת לבודקת טהרה בשבוע של השבע ברכות, כשאסורים. 

הבנתי ממנה שזאת הנחיה נפוצה אבל אני רואה שהרבה מדריכות מוותרות על זה וחבל..

הבודקת עשתה לי את ה"ניתוח" שאפילו לא ספרתי אותו ככזה. הייתי בניתוחון אמיתי בעבר, וזה לגמרי לא נחשב ניתוח..

רשמית לבודקת אסור לעשות את זה אבל אותה אחת עשתה, נדמה לי שהיתה לה הכשרה יותר מאחות.

היא שמה שלושה טמפונים כרוכים יחד ומשאירה שם כדי שזה לא יתאחה מחדש, זה חשוב. לכמה ימים. זה לא כאב, רק היה מציק ולא נוח. והיה בזמן שממילא היינו אסורים אז אפילו לא הפסדנו זמן. ובפעם הבאה כבר לא כאב.

תעשי את זה ודי!

ולא נראה לי שהיה לי "קרום בלתי גמיש" או משהו מיוחד. לרוב הבנות זה כנראה כואב ברמה כלשהיא ואנחנו דור מפונק יותר.. המדריכה אמרה לי בזמנו שלפני שהתחילו עם הפרוצדורות האלה היו פשוט סובלים והיו יכולים לעבור כמה חודשים עד שהצליחו יחסים. וזה היה נורמלי. אז למה לסבול גם בימינו..

אני שמחה שאצלך זה עזר. אצלי לדוגמה, זה גרם להשלכות קשות, ואני עד היום סוחבת את ההשפעה של מה שהיה אצל אותה בודקת טהרה שעשתה לי את הביתוק הזה. אני מאמינה שהיינו אצל אותה בודקת טהרה (יש הרבה פרטים שציינת כאן ובהודעות מהעבר שגורמות לי לחשוב כך). למרות שאני עד היום סובלת ממה שהיה אצלה, אני בטוחה שהיא עשתה את הדברים מתום לב ומרצון טהור לעזור. ובכל זאת. מסתבר שאני לא היחידה שניזוקה ממה שהיה אצלה. לפני כמה שנים נודע למכון פוע''ה (דרכם היא הוכשרה להיות בודקת טהרה) שהיא עושה פרוצדורות כירורגיות כאלה כשלמעשה אסור לה והם נזפו בה וממה שהבנתי היום מפקחים עליה שהיא לא תחזור על דברים כאלה.

יכולות להיות לפרוצדורה כזאת השלכות פיזיות וגם השלכות נפשיות. זה תלוי בהרבה מאד דברים. לגבי השלכות נפשיות זה תלוי לדוגמה ברמת הרגישות של הכלה, וכמו כן בסך החוויות שהיא עברה בחיים. 

הזו מפליאה אותי. אני חושבת על עצמי בשבוע שאחרי החתונה, הכל כל כך טרי ולא מוכר. ואז ללכת להיחשף בפני מישהי אחרת, לעבור בדיקה פולשנית רק כדי לבדוק אם אולי משהו לא תקין.

בעיניי ההנחיה של מדריכת כלות צריכה להיות ככה- קיום יחסים לא אמור לכאוב, אם כואב לך כדאי לפנות לרופאת נשים. והנה רשימת הרופאות המומלצות בתחום--

לי כאב בהתחלה, אבל פניתי לרופאת נשים מומחית בתחום ואני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. כי לפעמים הכאב הוא לא "רק" עניין של קרום בתולים וחשוב לאבחן נכון.

בעיניי להוסיף גם את האופציה לפנות לרופאת נשים. לי כאב ולא בגלל הקרום.

ההמלצות האלו יעזרו למי שהכאב הוא רק בגלל הקרום. אבל בהרבה מקרים זו לא הבעיה, ולכן הדבר הנכון בעיניי הוא לפנות לרופאת נשים. אם זה הקרום- היא תדע לאבחן את זה, אבל היא תדע לאבחן גם במקרים שבהם הבעיה היא אחרת.

זה בסדר לתת את האופציה לחכות קצת, כי לפעמים צריך להתרגל, אבל צריך גם לדעת שאם זה לא עובר אחרי כמה פעמים, חשוב מאוד ללכת להיבדק.

כמו שכתבתי בהודעה הראשונה. שמדריכת הכלות תתן את רשימה של רופאות הנשים המומלצות.

ובאופן כללי- לפני החתונה אמא שלי אמרה לי על מספר מקומות שאליהם ניתן לפנות כשיש בעיה (מספר מקומות בתחומים שונים). ככה לא נשארתי חסרת ידע, וכשהייתה בעיה ידעתי מיד למי לפנות בלי שהייתי צריכה להתפדח כדי לברר לאיפה לפנות. שלפעמים חוסר הידע למי לגשת, גורם לכך שלא ניגשים ולא מטפלים. 

אז לפי דעתי זה יכול מאוד להועיל אם מדריכת הכלות תדע להפנות לגורמים בתחום כדי "להקדים רפואה למכה".

כתבתי בהודעה הראשונה.

רופאת נשים "רגילה" לא בהכרח יודעת, בזכות הפורום כאן הבנתי שיש רופאות שמומחיות בתחום ופניתי לאחת מהן

רק אם מישהי מכירה מהכרות אישית בחיים האמיתיים-וממליצה עליה

או השתתפות רבת שנים וותק בפורומים הפתוחים.

חבל לך על הלחץ והזמן והכאב

מנסיון אישי ממליצה לך מאוד על הפרוצדורה ה״ניתוחית״. היה לי אותו דבר כמוך רק שפניתי לעשות את זה מייד אחרי השבע ברכות, ולרגע לא הצטערתי על כך.

אני מזדהה עם הקושי כי כשאת כלה טריה בנושא זה באמת לא קל, ויש כאבים -תלוי ברמת הרגישות שלך לכאב.

אני רגישה וזה די כאב לי( בזמן אמת לא כאב כי יש זריקת הרדמה מקומית, אחר כך די כאב) מצד שני זה לא כאב הכי נורא בעולם, ואפשר בהחלט לעמוד בזה.

לדעתי זו הדרך הכי פשוטה ובטוחה לדעת שאת אחרי זה, בלי נסיונות רבים שמסתיימים בכאב. ואם כואב לך- אז זה לא נעים, ומשאיר חוויות לא חיוביות בכלל מהשהות יחד.

בהצלחה יקרה

שיהיה בקלות ובבטחון!

לא תמיד זה ניתוח בהרדמה מקומית (ואז זה אכן פעולה ממש קצרה). 

אצלי המקום היה כל כך רגיש שאי אפשר היה להרדים מקומית ונאלצתי לעשות ניתוח בהרדמה מלאה. 

ממליצה כמו כולן לוודא מה בדיוק הבעיה אצל רופאה שמתמחה בזה, וכמובן לטפל. 

זה בהחלט לא נעים, אבל גם לא מאוד נורא.

בהצלחה 

"מרחיבים" תבררי על זה.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר