היי. אני חדשה פה.
בת 31. הנישואים שלי גרועים.
התחתנתי בגיל 20 מכל הסיבות הנכונות. בעלי מסתבר, התחתן כדי לברוח. לברוח מהמשפחה שלו. ואולי גם מעצמו.
השנה הראשונה היתה זוועה. הוא היה כל כך דיכאוני. ברמות שהיה מכסה את הראש עם השמיכה ולא מדבר. לא רבנו. היו לו פשוט מצבי רוח דיכאוניים, ולא משנה כמה ניסיתי לדבר איתו הוא לא היה עונה. כשהוא היה יוצא מזה, הוא היה מאתר לי תחושות קשות של בדידות (כמו, "אין חברים", "עשו עליי חרם כשהייתי קטן", "אני לא אוהב את אמא שלי" וכו'..)
הייתי כל כך צעירה ותמימה. לא הכרתי מעולם מישהו עם בעיה נפשית לפני זה. הפכתי להיות הפסיכולוגית שלו. ניסיתי כל הזמן לעודד אותו, גם מבחינה מציאותית וגם מהבחינה הדתית-אמונית. לא עזר.
המשכנו את החיים, עם השנים השתפר אבל זה בא בתקופות. כשאנחנו מתווכחים על משהו או אפילו אם היינו מדברים על דברים פילוסופיים ואמרתי משהו שלא נראה לו, הוא היה מתעצבן מזה ופשוט קם והולך. לא מדבר. לא מסביר. לא מתווכח אפילו. משו הזוי כאילו.. תקשורת אפס.
והוא היה בורח. הוא ברח לי כל כך הרבה פעמים במהלך 11 השנים שאנחנו נשואים. ולא ידעתי איפה הוא, והוא לא עונה לטלפונים והודעות, ואני נשארת נתונה ל"חסדיו המרובים" שיחליט מתי להגיע הביתה. הרבה פעמים הוא לא חזר בלילה. אפילו כשהייתי בהריון או אחרי לידה.
זה מעולם לא הפסיק. עם השנים כשהתבגר זה נעשה פחות תכוף אבל עדיין בורח. עם השנים ירדה לי האהבה אליו, וכיוון שיש לנו 4 ילדים מתוקים אני תופסת חזק וממשיכה הלאה רק בשבילם. חשוב לציין שתמיד היו בנינו יחסים אינטימיים ומעולם לא סירבתי לו אפילו שכעסתי עליו. כזו אישה טובה הייתי. ואני אומרת הייתי - כי אנחנו בתהליכי גירושין.
וזו הסיבה:
לאחרונה הוא שוב ברח. ואפילו לא רבנו. רק אמרתי משהו שקצת קומם אותי לגבי רבנים בכלליות ומשהו הסתובב לו בראש והוא קם והלך.
אני מעולם לא דיברתי על כך עם אף אחד. לא שיתפתי. הכלתי אותו עוד ועוד והלכתי ממש על ביצים לידו שלא אגיד בטעות משהו שיעצבן אותו. אבל אני בן אדם וגם לי יש נפילות ונפלט לי לפעמים.
והפעם הוא איכזב אותי ממש בכך שלפני שהוא חזר הוא התקשר לאבא שלי ואמר לו דברים עליי. אבי התקשר אליי וסיפר לי. ובלית ברירה אחרי 11 שנים של שתיקה הלכתי לספר להם את כל מה שעבר עליי מהיום שהתחתנתי. הם היו בשוק אבל הבינו אותי והם לצידי מאה אחוז. (ובכוונה לא סיפרתי להם כדי שלא יכאב להם עליי וכדי שלא יסתכלו עליו בעין לא יפה ויהיה אי נעימות)
עצם זה שפרקתי להוריי והבנתי שיש לו בעיה, זה חיזק בי את ההבנה שאין טעם להמשיך בנישואים. חיכיתי שיחזור הביתה ונדבר. הוא חזר ואמר לי שדיבר עם רב שהפנה אותו לייעוץ. אבל אני אמרתי לו שאני לא מתכוונת יותר ללכת ליועצים (הלכנו במשך השנים כבר לשלושה ולא עזר). שאם הוא רוצה נדבר בעצמנו, נפתח הכל וניתן עוד צ'אנס. אבל הוא סירב ואמר שאין ברירה אלא להתגרש. ואין לי בעיה עם זה. עם כל הכאב על הילדים....
אפשר לומר שמהיום שהתחתנתי כבר ידעתי שיבוא יום ונתגרש. באמת ניסיתי הכל. אלי זה סימן מה' שעליי לקחת את ההזדמנות ולהשתחרר מהחיים הקשים האלה של לחיות כל הזמן בפחד שמשהו יקרה. שהוא שוב יברח. פשוט לצאת לחופשי.
האם לדעתכם זה מצדיק גירושים? זו פעם ראשונה שאני מספרת מרצון מה עבר עליי ואשמח לשמוע את דעתכם.
ובמיוחד לגרושה עם 4 ילדים, כבר בת 30... 
